מיינד דה גאפ

מבקרנו אהב את "חטיפת הרכבת התחתית 123". ברגע שהוא יסיים לחפור על שנות ה־50 ואמנות וצרפתים, הוא גם אשכרה יגיד את זה

בשנות ה־50 של המאה ה־20 ניסחו אנשי כתב־העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" את "תיאוריית האוטר" (Auteur, כלומר מחבר או יוצר), שבגדול אומרת ככה: סימן ההיכר של במאי טוב הוא טביעת עין ויד ייחודית שאפשר לזהות בכל היצירות שלו, אפילו המסחריות ביותר. התיאוריה הזאת היוותה בסיס לתפיסה המהפכנית־לזמנה שלפיה במאי הוא אמן, ומכאן שסרט הוא יצירת אמנות, ויש לשפוט אותו כמו ששופטים את האמנויות הקלאסיות. רק שיש חור בדלי התיאורטי הזה: יוצר עם סגנון מזוהה הוא לא בהכרח אמן גדול. יכול להיות שהוא פשוט מנייריסט גדול.

חשבתי על זה החודש אפרופו טוני סקוט, במאי שאפשר לזהות את הסגנון שלו מהירח. מ"משחק ריגול" ועד "דז'ה וו", מ"נקמה בוערת" ועד "אויב המדינה", האיש בשלו: חותך סרטים כמו סלט ערבי. מתקין מצלמות על דברים שנעים באלגנטיות סולידית, כמו מכסי מנוע של מכוניות שנוסעות 120 קמ"ש על כורכר. מישיר עדשה אל מקור האור של הסצנה, בדרך כלל השמש, כדי ליצור אותנטיות ויזואלית שכמוה לא ראינו מאז הסצנה שעברה. אבל זה לא סימן היכר של כלום חוץ מקיבעון סגנוני, וסקוט במיטבו דווקא כשהוא מרסן את המניירות שלו, קרי את האוטר שבו. זה כל ההבדל בין "דומינו", סרט טוני־סקוטי כל כך מובהק שהצילום והעריכה שלו מסוגלים לעורר התקף פסיכוטי - לבין "חטיפת הרכבת התחתית 123", שבמקום טאץ' אמנותי־אישי מציע בידור ישן וטוב. בקיצור, עזבו חוכמות של צרפתים: הדבר היחיד שצריך כדי לשפוט סרט זה לשאול אם הוא עובד או לא.

"אוקיי, ועכשיו אתה כן קם מפני שיבה?"

"חטיפת הרכבת" עובד. אם ראיתם את המקור - "חטיפת פלהאם 123" מ־1974 - אז זה דומה מאוד לפרקים ושונה לגמרי בשליש הנועל, שבו יש יותר אקשן ממה שהיה בכל המותחן הקלאסי ההוא. אם אתם באים לראות את הרימייק טאבולה ראסה, אז בקצרה: דנזל וושינגטון הוא איש הנהלת הרכבת התחתית וג'ון טרבולטה הוא איש שחוטף אחת. יש עוד, כמו ג'יימס גנדולפיני בתפקיד ראש העיר וג'ון טורטורו בתפקיד שוטר שמתמחה במצבי חטיפה, אבל הקטע העיקרי כאן הוא מאנו־אי־מאנו. החוטף שמעורב במבצע מתוכנן עד הפרט האחרון נגד ההוא שלא האמין שככה ייראה היום שלו כשהוא יצא לעבודה הבוקר.

ב"חטיפת פלהאם" היו יותר דמויות בעלות משקל מאשר בדו־קרב שמציע לנו סקוט, וזה בסדר גמור: האינטימיות המסוימת שנוצרת בין טרבולטה לוושינגטון מחזיקה את הסרט. מזל שסקוט בא רגוע - יחסית לעצמו, שזה עדיין באוברדרייב יחסית להרבה במאים אחרים - כי אם הוא היה נותן קצת יותר דרור לנטייה הטבעית שלו להתחרע, האינטימיות הזאת היתה מתה בלידה. אני עדיין חושב שלתסריט המעודכן של "חטיפת הרכבת" היה עדיף במאי שלא לוקה בחרדת מצבים נייחים, אבל מילא: קשה להתלונן על סרט סבבה שהיה יכול להיות יותר סבבה.

פתחתי בהרהור תיאורטי־פילוסופי, ואסיים בעוד אחד: אולי הגיע הזמן שנתבגר מהקטע של פסילת רימייק באשר הוא רימייק. אם באולמות הקונצרטים מבצעים בפעם האלף יצירה של באך, ובאולמות התיאטרון מעלים בפעם האלף מחזה של שייקספיר, מה לעזאזל הבעיה שלנו עם סרט שחוזר לסיבוב שני באולמות הקולנוע? אם לא מדובר בסתם עשייה מחדש, אלא בפיתוח מחדש של בסיס עלילתי קודם - או פשוט עיבוד רענן של יצירה מיושנת, ר' "התנגשות הטיטאנים" המחודש שאני מצפה לו בכיליון - יש לו זכות קיום. מכאן והלאה יש רק דרך אחת לשפוט אותו, וכבר אמרתי לכם: במקרה דנן, למרות טוני סקוט והצרפתים והכל, התשובה היא "עובד".

חטיפת הרכבת התחתית 123, מה־23.7 בקולנוע

DVD

עם קאסט שבראשו סאם רוקוול ואנג'לינה יוסטון - ועם תסריט שמבוסס על ספר מאת מחבר "מועדון קרב" צ'אק פלאניוק, מה שממש לא מצדיק את הכיתוב על העטיפה "מבית היוצר של מועדון קרב", אבל מילא - הייתי משוכנע ש"עמוק בגרון" ייפול ישר לקטגוריית הסרטים המגניבים שלא הופצו בבתי

הקולנוע בארץ. אלא שפחות מחמש דקות ממנו הספיקו להבהיר שהוא שייך לקטגוריה אחרת: סרטים שמנסים להיות חמודים ומתוחכמים, ויוצאים מתחכמים ומעצבנים.

הסיפור הוא על ברנש שהוא גם מכור לסקס, גם שחקן שמתפרנס משחזורים היסטוריים, גם מעמיד פני נחנק במסעדות כדי לגרום לאנשים להציל אותו ואז לתת לו כסף, וגם היחיד שדואג לאמא מוכת הדמנציה שלו. איך כל זה מתחבר לכדי עלילה אחת? אז זהו, שממש בקושי, וכאמור גם בצורה שמביאה את הסעיף. זה סרטו הראשון כבמאי של קלארק גרג (בדרך כלל שחקן, נראה לאחרונה ב"איירון מן"), ואיך לומר? דונט קוויט יור דיי ג'וב.