ואף על פי כן, ירושלים
"כשאני אומר 'חדש ימינו כקדם', לא תמיד אני יודע בדיוק לאיזה ימים אני אמור להתכוון. לימי ירושלים בחורבן הבית? לימי עליית הרמב"ן לעיר ב-1267 כשלא מצא בה מניין"? אבי רט סבור שצריך להתאבל על החורבן, אבל ב"ה יש גם על מה להתנחם
בשעות אלו של צום, תענית ואבל על החורבן - אני רוצה לכתוב דווקא על הבניין. כאשר אדם יושב שבעה ומתאבל, באים חבריו שכניו ומכריו לנחמו. מהי בעצם פעולת הנחמה? וכי מה יש להגיד לאדם שאיבד מישהו יקר לו - והוא חש חיסרון, יתמות וגעגוע ?
פעולת הנחמה - הן בעצם ההגעה לבית האבל, הן בשיחה איתו על הדמות שנפטרה, הן בתמיכה החברתית, והן בדיבורים איתו, שעניינם - נכון שעכשיו אתה עצוב, חסר לך, כואב לך, אתה מתגעגע - אבל בוא תסתכל גם על היש ולא רק על האין, בו תראה גם במה זכית ולא רק במה חסרת, בו תנסה לראות את המציאות בפרופורציה רחבה יותר ולא רק נקודתית - כך מנסים המנחמים לעזור לאבל להגביה ראות, להתבונן מתוך פרספקטיבה שונה, ולהצליח לראות נקודות נוספות מתוך זווית הראיה שלו. בצאתם אומרים המנחמים - כל אחד לפי מנהג עדתו - או - 'מן השמים תנוחמו', או 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד'.
ואיך המקום ניחם את אבלי ציון וירושלים? בכך שנתן להם כוח להמשיך, ובכך שנתן להם לראות את המציאות כמהלך היסטורי כולל ולא רק כאירוע נקודתי - מקומי.
בשעות הללו של זיכרון החורבן - אני מבקש להתנחם בבניין. עומדות היום רגלינו בשערייך ירושלים - בין אם זה מכיוון כביש 1, או מכיוון כביש 443, או מכיוון מעלה אדומים והבקעה, או מכיוון דרום - גילה, חברון, באר שבע, או מכיוונים נוספים. נוסעות מכוניותינו בכבישייך ירושלים - מנווה יעקב ופסגת זאב וגבעת זאב ורמות בצפון, ועד גילה בדרום, ממעלה אדומים במזרח ועד מבשרת ציון במערב - וברוך ה' - יש במה להתנחם. רבבות רבבות תושבי ירושלים העיר וירושלים רבתי, שהרים וערים סביב לה הם מנין ובניין שאיני יודע אם היה כמותו בהיסטוריה היהודית.
חדש ימינו כקדם?
לא חייתי בירושלים בימי בית ראשון, לא ראיתי את ירושלים בימי בית שני. נולדתי לאחר הקמת המדינה כך שאינני זוכר אותה מלפני 48, וגם 19 השנים מהקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים לא זכורות לי. כל מה שיש לי מירושלים - זה מה שרואות עיני עכשיו, ומה שקראתי ושמעתי על מה שהיה פעם. ודווקא בשעות אלו של חורבן - נראה לי אינטואיטיבית - שלא הייתי רוצה להיות ולחיות בירושלים באחת מתקופות העבר שלה, למעט אולי כמה שנים פה ושם. כאשר אני אומר 'חדש ימינו כקדם', לא תמיד אני יודע בדיוק לאיזה ימינו אני אמור להתכוון. לימים של ירושלים בחורבן בית ראשון או שני? לימים של כל התופעות החברתיות הדתיות והשלטוניות שלמדנו עליהן כה רבות? לימים של עליית הרמב"ן לירושלים ב-1267 כאשר הוא כותב שלא מצא בה אלא שני צבעים יהודים - ואפילו מנין אין לו בה? לימים של מצור ושיירות?אינני יודע אם אי פעם בהיסטוריה ירושלים רבתי הייתה בנויה ומאוכלסת כפי שהיא עתה. אינני יודע אם פעם בהיסטוריה היה כל כך הרבה תורה וחסד בירושלים, אינני יודע אם אי פעם בהיסטוריה הייתה ירושלים כל כך זמינה ונגישה כמעט לכל יהודי בעולם. 45 דקות מתל אביב. 4 שעות מאירופה. חצי יממה מארצות הברית.
זוהי נחמתה של ירושלים. זו נחמתנו שלנו. ולא, לא שכחתי את ההפגנות ואת חילולי השבת, את מצעד הגאווה ואת הר הבית, את המחלוקות ואת הפוליטיקות, את מערב העיר ואת מזרחה, את חומותיה הפיזיות החברתיות והרוחניות, ואת התהום העמוקה בין אצטדיון טדי לבין מאה שערים. לא שכחתי - והן קשות, מייסרות, מטרידות ומדאיגות - ואף על פי כן - נוע תנוע ירושלים במהלך ההיסטורי שלה - עד אשר רגלינו שזוכות לעמוד היום בשערייך ירושלים - יזכו גם לעמוד בתוככי הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו של הקב"ה עליו.
דווקא בשעות של חורבן, כמו בניחום אבלים - צריך לעזור לאבלים לכוון את הראיה. לנסות לעזור לבעל הנס להכיר בניסו. כל כך הרבה שנים יהודים הסתפקו בתמונות של ירושלים, בשירים על ירושלים, ובתפילות לכיוון ירושלים, בבחינת 'מעבר להרים ולמדבר אומרות האגדות ישנו מקום'. והנה, ירושלים הפכה מתמונה למציאות - לשווקים תוססים, לחיים מדיניים וחברתיים, למציאות אורבאנית שוקקת ומתפתחת, לחיי רוח ותורה, אקדמיה ותרבות, מסחר ותעשיה. הרבה יותר סימפטי ורגוע לחיות עם ירושלים שהיא בסך הכל פוסטר, והרבה יותר קשה לחיות בירושלים הפיזית, המעשית, הקיומית, השוקקת, התוססת, הנושמת ובועטת. ועם זה - אני מעדיף את ירושלים הבנויה הזו על כל חסרונותיה ואתגריה, על פני ירושלים דליטא, או ירושלים דניו-יורק, או ירושלים של מעלה, או ירושלים של ציור ותמונה בבית הכנסת בעיירה בגלות.
צריך להתאבל על החורבן, וכמו בכל ניחום אבלים - צריך לדעת לנחם ולהתנחם. ויש ב"ה במה לנחם ויש ב"ה על מה להתנחם. בבניין ירושלים .
כעיר שחוברה לה יחדיו
צילום: AFP
מומלצים
