"קוראים לי דנה ואני מחלימה מאנורקסיה"
דנה עופר אמנם כבר הספיקה לשחק בקאמרי, אבל בהצגת היחיד "שקופה," שבה היא מגוללת את סיפור חייה, היא רואה את השליחות שלה. "רק בפעם הראשונה שעמדתי מול קהל ואמרתי 'קוראים לי דנה ואני מחלימה מאנורקסיה,"' היא מספרת, "הבנתי עד כמה הייתי חולה"
השחקנית דנה עופר לעולם לא תשכח את המילים שהטיח בה החבר הראשון שלה. בכל פעם ששלח ידיו לעברה היא נרתעה וצעקה שלא יעז לגעת במותניים, בירכיים ובאיברי גוף אחרים שבהם הרגישה שמנה. כשצעקותיה הבריחו את הבחור היא רצה אחריו וביקשה סליחה. "על מה"? הוא שאל. "גם כשאת איתי את בעולם שלך. את כמו אוויר. את שקופה."
כחלק מהתהליך הארוך והכואב של החלמה ממחלת האנרוקסיה מעלה עופר את "שקופה," מונולוג מצמרר בן 45 דקות שבו היא מגוללת את סיפור חייה מאז הייתה בת שש והמדריך בחוג להתעמלות קרקע עבר בין האתלטיות הצעירות ועשה להן את "מבחן הפודינג" - צביטות בבטן שמטרתן לזהות עודפי שומן. המחזה שכתבה, במקביל לטיפול הפסיכולוגי שעברה, סייע לה לסגור מעגל. בשנה שעברה היא הופיעה עשרות פעמים בחטיבות ביניים ברחבי הארץ וכמעט בכל מופע הבחינה במספר נערות שקמו ויצאו מהאולם. הן לא יכלו לעמוד לשבת מולה ולזהות בה את עצמן.
"היו לי תקופות של צום מוחלט, היו ימים רק של חסה" (צילום: עמית מגל)
"תוך כדי הופעות המונולוג עבר שינויים וכיום הוא כבר לא אוטוביוגרפי לגמרי," מספרת עופר. "הקצנתי את האירועים כדי להעצים את הזעזוע. אני, בניגוד לגיבורת ההצגה, מעולם לא הגעתי לסכנת חיים ולא אושפזתי במחלקה סגורה עם זונדה באף. אבל זו טעות לחשוב שרק מי שמגיעה לאשפוז היא חולת אנורקסיה. כמעט בכל כיתה יש נערות וגם כמה נערים שמפתחים הפרעות אכילה כתוצאה מדיאטות מטורפות שיוצאות מהשליטה. אני יודעת מה עובר עליהם בתקופה שבה כל חייהם מתמקדים בחישוב קלוריות ועולמם צר כעולם הקרקר. כשהייתי שם לא יכולתי להתפנות ללימודים, לאהבה, לקריירה. הייתי מחוקה. באמת הייתי שקופה."
עכברה קטנה
עופר עומדת על הבמה בטרנינג, חולצה רחבה וקוקיות של בת עשרה. גם בחיי היומיום, כשהיא מפזרת את שערה, קשה לאמוד את גילה. "זה קטע," היא מצחקקת. "עד לא מזמן נסעתי באוטובוס עם כרטיסיית נוער. במועדונים עדיין אומרים לי שהכניסה אסורה. לא מזמן ישבתי במסעדה בטורונטו עם שני אחיי הצעירים ממני, וסירבו להגיש לי אלכוהול. אבל יש לזה גם צד חיובי. אני מקבלת תפקידים של תיכוניסטיות. באמת חשוב לדעת בת כמה אני"?
מאוד.
"בת .33 נו, תגידי כמו כולם שבחייים לא היית מאמינה. בעבר ההערות האלה הרגיזו אותי, רציתי להיראות גדולה, אבל עכשיו זה בסדר. אני לומדת לקבל את עצמי."
בבאר טוביה, המושב שבו נולדה וגדלה, הבחינו בגמישות שלה והיא נרשמה לחוג להתעמלות קרקע. "הייתי בטוחה שאני הולכת להיות נאדיה קומאנצ'י השנייה. כיוון שהייתי רזה לא פחדתי מהמדריך שהעמיד אותנו למסדר לפני כל תחילת אימון, ידעתי שהוא יחלוף על פני וייטפל לשומנים של המתעמלת הבאה, אבל יכול להיות שכבר אז משהו חילחל ונכנס לתודעה. הבנתי שפודינג במותניים זה משהו רע. בגיל 16 עשיתי בווינגייט קורס מדריכים בהתעמלות מכשירים וקצת לאחר מכן הבנתי שהפרק הזה נגמר. אם אין לך נתונים להגיע לאולימפיאדה אז בגיל 17 את כבר נחשבת לזקנה. פרשתי מבלי שהעליתי בדעתי עד כמה הפרישה תשפיע עליי לרעה. הספורט היה בשבילי הכל, הוא היה משהו שיכולתי להיאחז בו, משהו שיכולתי להצטיין בו, תמיד שיחררו אותי משיעורי ההתעמלות כדי שאוכל להתאמן על התרגילים שאבצע במסיבת הסיום, ופתאום הפכתי לסתם עכברה קטנה, ביישנית וסגורה, שלא מעיזה לפתוח את הפה ויושבת בפינה."
כשהפסיקה להתעמל היא החלה להתעגל. "הגעתי למשקל הכי גבוה שהיה לי בחיים 56 - ק"ג. ברור שלא נראיתי כמו פרה, כפי שאני מכנה את עצמי בהצגה, אבל בתפיסה שלי הייתי שמנה נורא."
כשגויסה לחיל האוויר בתפקיד עוזרת בקרה והגיעה לסביבה חדשה, החליטה לפתוח דף חדש. "לא הפסקתי לאכול לגמרי, אבל אכלתי רק ירקות וגבינה ותוך חודשיים הורדתי 12 ק"ג. מה שמוזר הוא שבחדר שלי בבסיס הייתה חיילת אנורקטית שבאמת הרעיבה את עצמה והופנתה לקב"ן, ולמרות שראיתי מקרוב את ההידרדרות שלה זה לא השפיע עליי בכלל. אמרתי לעצמי 'היא הועברה לקב"ן אז היא חולה, אני? מה פתאום? אני רק מרזה.' כשחזרתי למושב קיבלתי תגובות נהדרות. כולם אמרו 'כמה רזית, איזה יופי, איזו דיאטה עשית'? וזה דירבן אותי להמשיך."
עם שיחרורה מהצבא היא נכנסה לחרדות שתשמין. "כשחזרתי למושב עשיתי הכל כדי לא להעלות במשקל ולמרות זאת עליתי. כנראה שמשהו במערכת שלי כבר השתבש," היא מספרת. "היו לי תקופות של צום מוחלט, היו ימים שתיחזקתי את עצמי עם חסה, עגבנייה וגבינה חצי אחוז, כל יום רצתי קילומטרים על גבי קילומטרים והמשקל לא ירד. זה תיסכל אותי נורא".
בגיל 25 החליטה עופר ללמוד משחק ונרשמה לסטודיו של יורם לוינשטיין. "מקום קטן שנראה לי הכי פחות מאיים," היא מספרת. "המורים נכנסו בי, די בצדק. יורם כל הזמן אמר לי 'את ילדה טובה מדי, את צריכה להתלכלך קצת, ככה לא תגיעי לשומקום."'
בשנה השלישית ללימודים הפרעת האכילה שוב זקפה ראשה. "ברור שהיו בכיתה בחורות הרבה יותר שמנות ממני, אבל כיוון שאני לא הפסקתי לדבר על קלוריות משכתי אש," מספרת עופר. "כשאחד המורים העיר לי שאני יכולה לרדת הלכתי לדיאטנית שנתנה לי דיאטה קיצונית. תוך חודשיים ירדתי עשרה קילו, והפעם לא קיבלתי מחמאות. להפך, כולם אמרו שאני נראית חולה. למרות שכבר נחלשתי התעקשתי לשרוף כל יום כמה שעות טובות בחדר הכושר. וכשמישהו אמר לי 'את נראית רע,' זו הייתה בשבילי המחמאה הכי גדולה בעולם."
עופר הייתה בטוחה שהגזרה הגבעולית תעזור לה לקטוף תפקידים ולא הבינה למה היא לא מצליחה לפרוץ. "שיחקתי בהצגות נוער, עשיתי את התפקיד הראשי בהצגה 'בית חרושת לשירים' של קובי מידן שלקחה את כל הפרסים בפסטיבל חיפה לילדים, אבל באודישנים החשובים תמיד הגעתי למקום השני," היא מספרת. "זה הטריף אותי לגמרי. למה אני תמיד כמעט ותמיד על יד? אחד הבמאים אמר לסוכנת שלי שאני רזה מדי, וביטלתי את הנימוק. הייתי בטוחה שהרזון הוא ייחוד ויתרון. כיום אני מבינה שגם הבמאים קלטו את תחושת הכלום ששידרתי. הם קלטו שאין לי מה להביא מעצמי לתפקיד ולבמה."
גם במישור הזוגי היא חוותה אכזבות. "רציתי שיהיה לי חבר, אבל כשיצאתי עם מישהו הייתי עסוקה באיך להתרחק ממסעדות. כשמישהו לקח אותי להורים אמרתי שאני צמחונית וטבעונית, ביקשתי רק מים וחסה, וכשהלכתי לשירותים שמעתי את אמא שלו מעירה שאני בטח מקיאה את המים ששתיתי בארוחה," היא מספרת. "בתקופות היותר קשות, גם כשמישהו ניסה ליצור איתי קשר לא הייתי פנויה לזה. למרות שכבר הגעתי ל44- ק"ג הייתי עסוקה רק בקלוריות ובספורט."
שנים של תסכול מקצועי ואישי הובילו אותה לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו התחילה לכתוב את "שקופה." היא ריאיינה פסיכיאטרים ופסיכולוגים, צללה לבלוגים של נערות אנורקטיות ונפגשה עם אחדות מהן. "חלמתי על הצגה גדולה, עם תפאורה ותאורה, ולאט לאט התרחקתי מהסיפור של עצמי, עד שיום אחד ידיד שלי אמר לי 'עזבי את המחזה, תעמדי מולי וספרי לי את הסיפור שלך,' ואז יצא ממני הכל," היא משחזרת. "הוא שלח אותי לסוכנת שמשווקת הצגות בבתי ספר והיא קבעה לי פיילוט לעוד שבוע. רק בפעם הראשונה שעמדתי מול קהל ואמרתי 'קוראים לי דנה ואני מחלימה מאנורקסיה' הבנתי עד כמה הייתי חולה."
לא הוקוס פוקוס
בשנה שעברה היא העלתה את "שקופה" יותר מ50- פעם בחטיבות ביניים בכל רחבי הארץ ובסוף כל מופע נשארה לדיון עם התלמידים. "בהופעות הראשונות נבהלתי כשראיתי כמה נערות שקמות ועוזבות. לא הבנתי למה הן עושות לי את זה כמה דקות אחרי תחילת המונולוג, למה הן לא נותנות לי צ'אנס," היא מספרת. "עם הזמן הבנתי שאלה נערות שכבר נמצאות ב'אזור האפור' שבין דיאטה קיצונית לבין הפרעה. הן עוד לא איבדו את המחזור החודשי, השיער שלהן עוד לא נושר והן עוד לא התעלפו ברחוב, אבל הן בדרך."
בגלל תחושת השליחות שזורמת בעורקיה, והרצון העז לעורר את המודעות למחלה עופר ניצלה גם את החופש הגדול להופעות בהתנדבות. "הופעתי בפני צוותים רפואיים שעוסקים בהפרעות אכילה, בהוסטלים ובמרכזי סיוע לנוער ולא נרתעתי מלהופיע גם מול עשרה צופים בלבד," היא אומרת. "התגובות של הקהל מחזקות אותי מאוד, למרות שלפעמים אני תוהה אם העובדה שגם כשחקנית אני ממשיכה להתחרבש באנורקסיה לא מונעת ממני את היציאה הסופית ממנה."
בעקבות ההופעות היא קיבלה מכתבים רבים מאנשי מקצוע המטפלים בהפרעות אכילה. לדוגמה, ד"ר תמר מוזס, פסיכיאטרית לילדים ולנוער ומנהלת "מרכז תמר," כתבה לעופר: "ההצגה מאירה היבטים שונים הקשורים להפעה ולהערכתי עשויה להוות תמיכה במערכת מניעתית של ההפרעה שהולכת וגדלה בקרב ילדי ישראל."
אבל ה1- בספטמבר בפתח והיומן של דנה עופר עדיין ריק. "אנשי מקצוע שתומכים בהצגה הסבירו לי שמשרד החינוך, שמקצה משאבים לפרויקטים של מניעת סמים ואלכוהול," היא מסבירה, "פוחד להכניס לבית הספר מופע שאולי עלול להלהיב את הנערות ולגרום להן להתנסות בהרעבה. הם מעדיפים לטאטא את הפרעות האכילה מתחת לשטיח."
ועמדתך?
"אני חולקת על זה לחלוטין. בני נוער חשופים לאנורקסיה. בקולנוע ובאינטרנט הם רואים נערות שהופכות לגפרוריות,
ובמופע שלי, בניגוד לכל אלה, יש מסר. אמנם בחלק הראשון של ההצגה אני אומרת 'איזה כיף לי, אני רזה, הבנים מתחילים איתי,' אבל מהר מאוד אני מדגימה להם כמה זה לא מגניב. אני לא מאמינה שהמופע הזה יגרום לנערה עם זונדה להתחיל לאכול, אבל על אלה שנמצאים במיינסטרים, בין לבין, הוא ישפיע לטובה."
כיום היא שוקלת 49 ק"ג ")ומשתדלת להעלות,(" עדיין יוצאת לריצות ")אבל מתאפקת, לא כל יום,(" אחרי ששיחקה ב"מילאנו" של שמואל הספרי בתיאטרון הקאמרי היא נבחרה לגלם שתי דמויות בהצגה "אלמה" שתגיע מאוסטריה ומרגישה שכבר יש ביכולתה לפתוח ערוץ לאהבה.
את מגדירה את עצמך כמי שהחלימה.
"נכון, אבל זה לא הוקוס פוקוס שמתרחש בן לילה. זה תהליך. יש דברים שכבר הצלחתי לפתור ויש כאלה שידרשו עוד זמן ועבודה, אבל במופע, למרות שאין לי שום תפאורה ושום תאורה, אני הכל חוץ משקופה."
לפנייה לכתב/ת 
