אומרי הקטן נפטר מסרטן - ההורים חובקים תאומים

עיניו הגדולות של אומרי רזיאל נשקפו, לפני ארבע שנים, ממודעות העיתונים וממסכי הטלוויזיה. "אני לא מבקש יותר מדי, רק טיפה‭,"‬ היה הסלוגן של מבצע ההתרמה, וכל המדינה התגייסה למען הילד בן השלוש וחצי שחלה בסרטן. 27 אלף דגימות דם נאספו ביום אחד, אך עד שאותר ביניהן תורם פוטנציאלי כבר היה מאוחר מדי. בימים אלה, 4 שנים אחרי, חובקים סיגל ויוני רזיאל אושר כפול. תאומים, בן ובת. "האופטימיות מנצחת‭,"‬ אומרת האם המאושרת, ומוסיפה בכאב: "אומרי חי איתנו, אבל מרחוק‭."‬

גידול סרטני אלים במיוחד

בשנתיים הראשונות לחייו היה אומרי ילד בריא ושובב. "שטוזון בכיר‭,"‬ קראו לו הוריו. לילה אחד הוא התעורר וצעק שכואבת לו הרגל, אך הרופא בקופת החולים לא מצא דבר. הכאבים גברו, הוא צלע, וכשהחל לאבד את הראייה התגלה בראשו גידול בגודל שזיף, ובביופסיה התברר כי מדובר בגידול סרטני מסוג אלים ותוקפני במיוחד, נון הודג'קינס לימפומה. אומרי עבר שישה טיפולי כימותרפיה קשים, ונדמה היה שהם הצליחו לרסן את המחלה, אבל כשהכאבים חזרו התברר שהסרטן חזר, והפעם אף בצורה אלימה יותר, ושהוא כבר חדר לנוזל עמוד השדרה ולמוח העצם. בני משפחתו הקרובים והרחוקים נבדקו ולא נמצאו מתאימים לתרומה, וכך גם לא נמצא תורם במאגר.

אמו סיגל ‭,(42)‬ שעבדה אז כמפיקת חדשות בערוץ ‭,2‬ רתמה את כל קשריה וכישוריה למאבק על חיי בנה. "בטוח שאי שם בעולם יש מישהו שמתאים לאומרי‭,"‬ אמרה לי אז, כשנלחמה למענו כלביאה. "יכול להיות שאותו מישהו אפילו גר מולנו, מתחת לאף‭." ‬

יום ההתרמה שערכה למענו עמותת "עזר מציון" הניב מספר שיא של דגימות דם ושל תרומות כספיות, וכשאותר התורם המתאים, בחור כבן ‭,30‬ הניצחון נראה כמעט בהישג יד. "אבל אומרי לא היה מוכן להשתלה‭,"‬ מספרת סיגל. "כדי שההשתלה תצליח המחלה חייבת להיות ברמיסיה, בנסיגה, וזה לא קרה‭."‬

"למדתי לחיות את הרגעים הקטנים של היומיום". משפחת רזיאל (צילום: שאול גולן)

נפרד בנגיעות מכל בני המשפחה

אומרי הועבר להוספיס "בית ויזל" בתל-השומר. "אלה היו חמישה שבועות של צחוק ואהבה‭,"‬ אמו מעידה. "הייתה בחדר חיות עזה. ראינו סרטים, שמענו מוזיקה, התפוצצנו מכל הברקה. ואומרי עשה פרידה מדהימה. מכל אחד הוא נפרד בדרך שונה. בפעם האחרונה שהוריי ביקרו אותו הוא אמר להם 'היה לי כיף איתכם‭.'‬ כשההורים של יוני עמדו בשני צידי המיטה הוא לקח את הידיים של סבתא וסבא והצליב אותן ויצר משחק. שי, אחותו, נתנה לו ציור, והוא ישב איתה, התבונן וחיבק אותה. מיוני הוא נפרד בהרבה נגיעות. ביומיים האחרונים לחייו הוא כבר לא דיבר, אבל ממש לפני שזה קרה הוא הזדקף במיטה ואמר 'אמא, אני אוהב אותך‭"...'‬ שנה אחרי מותו עקרו ההורים מתלאביב למושב הדר-עם שבעמק חפר.

יוני המשיך בעבודתו כקבלן שיפוצים, ואילו סיגל החליטה לעשות הסבה מקצועית. במשך שנתיים היא למדה גינון טיפולי ב"הדסה נעורים" והחלה לעבוד עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בחממות שהקימה, בבית-חולים פסיכיאטרי ובכיתות של ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז. "הפרק של הטלוויזיה היה ונגמר‭,"‬ היא מסבירה. "הרגשתי צורך לפתוח דף חדש. לתת יד לאנשים, להתחבר לאדמה. מותו של אומרי שינה אותי. למדתי לחיות את הרגעים הקטנים של היומיום, קיבלתי פרופורציות חדשות, למדתי על אהבה וחמלה. החיים איתו היו מתנה גדולה‭."‬

"התאומים כובשים ביופיים"

במשך ארבע שנים היא עברה 9 הפריות מבחנה אצל ד"ר אריאל וייסמן מבית-החולים וולפסון ולא איבדה את התקווה. "אף

 פעם לא חשבנו לעצור אחרי שני ילדים‭,"‬ היא אומרת, "וכשסוף-סוף נקלטתי היה לי ברור שמדובר בתאומים. בבדיקת האולטרסאונד, כשד"ר וייסמן אמר שהעובר תקין, שאלתי 'נו‭'?‬ מפני שהרגשתי שיש עובר נוסף‭."‬

בשבוע שעבר נולדו התאומים בניתוח קיסרי. "קטנטנים, כל אחד שני קילו וקצת, וכובשים ביופיים‭."‬ אחותם שי ‭(12)‬ חזרה לתפקד כאחות גדולה. כשאמה מיניקה את מיה, שי מחזיקה בזרועותיה את הבן, שטרם ניתן לו שם. תמונות של אומרי מוצבות במקומות שונים ברחבי הבית. "הוא חי איתנו, אבל מרחוק‭,"‬ אומרת סיגל, שעכשיו מתרגלת למצבה החדש כ"מפעל חלב‭."‬ בין הנקה להחתלה היא מאחלת "שנה פורייה לכל הנשים שחולמות על עוללים. שנה של בריאות, שמחה ואהבה‭." ‬