אומרי בן השלוש רוצה לחיות, ומבקש את עזרתכם

אומרי רזיאל בן השלוש חולה על "מלך האריות". כל האחיות בבית החולים דנה יודעות עד כמה הוא אוהב את סימבה, ולכן עזרו לאחותו הגדולה ליצור את דמות האריה מעיסת נייר כתומה ולהציב בתוכה את עמוד האינפוזיה, כך ששקית העירוי צומחת מתוך הרעמה.

אומרי לא יודע שעליו להילחם כארי, לא למען חיות היער, אלא על חייו. "יש לי שרירים", הוא מחייך אלי מתוך ראש ביצה חף משיער. "תראי, אני גיבור, אני חזק!" אבל בקרב הזה, העוצמה הנפשית שהוא מפגין אינה מספיקה. אומרי חייב לקבל תרומת מוח עצם. הוא חייב – כמה שיותר מהר, זה עניין של חיים או מוות – והתורם המתאים עדיין לא נמצא.

בני משפחתו נערכים עכשיו, יחד עם מאגר מוח העצם של עמותת "עזר מציון", למבצע התרמה ארצי שיתקיים ביום שלישי, 12 באפריל. הם שואפים לאסוף 20 אלף דגימות דם חדשות, שיגדילו את הסיכויים למצוא תורם מתאים לאומרי ויעזרו באיתור תורמים מתאימים לחולי סרטן אחרים. העלות של כל בדיקת דם לסיווג רקמות נאמדת ב-60 דולר. פירושו של דבר שיש לגייס יותר ממיליון דולר לבדיקת כל הדגימות שייאספו ברחבי הארץ.

"אין לי מושג איך נגיע לסכום הזה", אומרת סיגל רזיאל, אמו של אומרי. "כל מי שמכיר אותנו, וגם המון אנשים שמעולם לא פגשו אותנו, נרתמים ומתגייסים. פונים לתורמים, מקימים אתר אינטרנט, מפרסמים את המקרה. והלב שלי, לב של אמא, אומר לי שאם נמשיך לעבוד ולא נרים ידיים – נמצא את התורם. אני אפילו לא מוכנה לחשוב על תסריט אחר".

כאבים ברגל שמאל

עד לפני שמונה חודשים הם היו משפחה שלווה ומאושרת. יוני (39) קבלן שיפוצים, סיגל (37) מפיקה בחברת החדשות של ערוץ 2. בתם הבכורה שי, שלומדת בכיתה ב', ואומרי ("כולם שואלים אם זה שיבוש של עומרי", אומרת סיגל, "אבל לא, זה האמירה שלי") ישנים בחדר אחד, מיטה נושקת למיטה, ועל הקיר ציור של פו הדוב מלקק דבש.

"הכל התחיל במוצאי-שבת, באמצע הלילה", משחזרת סיגל. "אומרי התעורר עם כאבים ברגל שמאל, בעקב. צורח. חשבתי שהוא בטח שיחק, נפל וקיבל מכה. למה לדאוג? הרי הוא ילד יפה, חברותי, חייכן. 'שטוזון בכיר' אני קוראת לו. ילד תותח".

למחרת היא הלכה עם אומרי לאורתופד של קופת חולים שאיבחן דורבן, עצם בולטת, תופעה נדירה ביותר אצל ילדים. אומרי הלך לגן, אבל צלע ובלילות בכה מכאבים. שלושה ימים לאחר מכן הם חזרו לקופת חולים, האורתופד עשה אולטרסאונד והפנה אותם מיד ל"דנה" עם חשד לדלקת בעצם.

הסרטן גרם לאומרי לאבד את מאור עיניו                        צילום: זיו קורן

"ואני הייתי כזאת תמימה, לא ידעתי מה זה פרופורציות בחיים", סיגל מנידה ראשה. "אמרו לי שאם זו דלקת בעצם אומרי יצטרך לשכב שישה שבועות בבית החולים, עם אנטיביוטיקה בווריד, ואמרתי לעצמי: 'שישה שבועות? איזה אסון'".

עוד באותו היום עבר אומרי מיפוי עצמות, "אבל לא נמצא דבר. גם מוח העצמות שנלקח ממנו חזר נקי. במשך שלושה שבועות וחצי חיפשו ובדקו בכל מקום בגוף שלו. הצרחות היו נוראיות, כמו של פצועים בצבא, כמו שרואים רק בסרטים. פעם שלחו אותנו הביתה לשישי-שבת, ובלילה אומרי התעורר וצרח שהכאב הגיע לידיים ואחר כך לבטן. ואני, מה אני מבינה בדברים האלה? סומכת על הרופאים שבודקים ומחפשים. ואז, בשבת, התעוררנו בבית החולים, הסתכלתי על אומרי וראיתי שהוא לא רואה. הושטתי יד, הזזתי את הכפית והוא לא עקב. פתחתי את הדלת, רצתי במסדרון וצעקתי 'הצילו! הילד שלי התעוור!'

"ישר הטיסו אותו לסי.טי ראש. אני עמדתי ליד המיטה שלו, מחזיקה לו את היד ומציצה לעבר הרופאים שישבו בחדר ממול. הבנתי שהם כבר רואים משהו ועוד לא מגלים. אחר כך הם קמו, באו אליי ואמרו שיש שם גידול בגודל של שזיף, שכל הפנים שלו מלאים. ואני... עולמי חרב עליי, מה אפשר להגיד? לפני רגע עוד פחדתי מדלקת".

גידול אלים במיוחד

בדרך כלל, מסבירה סיגל, לוקחים ביופסיה, מאבחנים את סוג הסרטן ומחליטים איזה סוג של טיפול יצליח לגבור עליו, "אבל לא היה לנו זמן. כיוון שאומרי איבד את הראייה היו חייבים להתחיל מיד. באותו הלילה כבר היינו בכימותרפיה. ישבתי והסתכלתי בנוזל הצהוב שזורם לתוך הגוף של הילד המתוק שלי, העליז, השובב, והכל מסתחרר מול העיניים".

בביופסיה התברר כי מדובר בגידול סרטני מסוג אלים ותוקפני במיוחד, נון הודג'קינס-לימפומה בדירוג 4, שהוא החמור ביותר. אומרי עבר שמונה טיפולי כימותרפיה קשים. "יש שבוע של טיפול עם כאבי תופת ותופעות לוואי קשות ולילות ללא שינה, ואחריו באים שלושה שבועות שבהם הספירות יורדות בהדרגה, וכשהמערכת החיסונית צונחת לאפס מכניסים אותו לבידוד, רק לי מותר להיכנס אליו, עם מסיכה", מתארת סיגל. "וזה הילד שלי, עם העיניים הכחולות שתמיד צחקו ועם התלתלים החומים. דווקא את נשירת השיער לקחנו בקלות, יחסית. במשך חמש שנים היתה לי קרחת, וצחוק הגורל, שבוע לפני שאומרי חלה התחלתי לגדל שיער. הקושי היה לשמוע אותו צועק מכאב. וגם לשמוע אותו שותק. בימים האחרונים התחלנו לגלגל את המילה 'סרטן'. עד אז דיברנו רק על 'המחלה', אבל על הראייה הוא בכלל לא מדבר".

אומרי קיבל את פרוטוקול הטיפולים החזק ביותר. במשך שישה שבועות נדמה היה שהטיפולים מצליחים לרסן את המחלה. גם הכאבים פחתו במקצת והוא החל להתאושש. "ואז נסענו לסופשבוע, לבקר חברים שעברו לכליל, למשך כמה שעות היינו משפחה רגילה שנוסעת לטייל", מגחכת סיגל, "ובלילה אומרי התחיל להקיא. אני, עם האופטימיות שלי, אמרתי: 'וירוס, לא צריך לדאוג'. אבל אז חזרו הכאבים, וחזרנו לבית החולים, והבדיקות הראו שהסרטן חזר בסוג אפילו יותר אלים מהקודם, ושהוא כבר חדר לנוזל עמוד השידרה ולמוח העצם".

והיא משתתקת. "הרגע הזה", היא לוקחת נשימה עמוקה, "היה בשבילי אפילו יותר קשה מהרגע שבו הרופאים הודיעו 'לבן שלך יש סרטן'. בפעם הראשונה אמרתי: 'יאללה, קדימה, מה צריך לעשות?' אבל כשהמחלה חזרה הרגשתי שזה פשוט מוגזם, שזה לא יכול להיות".

"זה מצב מאוד מאוד נדיר", מעיר יוני, בעודו רובץ על השטיח ומשחק עם אומרי בחיות פלסטיק. "ישר התחלנו להרים טלפונים, להריץ אי-מיילים לכל העולם, ובשום מקום לא קיים פרוטוקול לדבר נדיר שכזה, לא שמעו על סרטן שחוזר תוך כדי הכימותרפיה".

"רק השתלת מוח עצם יכולה לעזור לאומרי", אומרת סיגל. "יוני ואני נבדקנו, כל אחד מאיתנו מתאים לו רק ב-50 אחוז, וזה לא מספיק. גם אחותו שי לא מתאימה, גם האחים והגיסים לא נמצאו מתאימים, וגם במאגר הקיים לא נמצא תורם מתאים, אבל בטוח שיש מישהו שמתאים לו. יכול להיות שהוא אפילו גר מולנו, מתחת לאף".

- את מדברת בטון רגוע, אפילו מתלוצצת. זה מפני שהדמעות כבר יבשו?

"לא", אומרת סיגל וכאילו בניגוד לרצונה עיניה מתלחלחות, "אבל אני לא בוכה מקושי או מכאב, אלא משמחה. הדמעות באות כשאני רואה ושומעת איך החברים שלי מחברת החדשות עוזרים ללא הפסקה. אי אפשר לתאר כמה שזה מחזק".

יוני מספר, שמדי בוקר הוא מביא את שי לבית הספר ואז מתחיל להתרוצץ בין בית החולים לבין הניסיונות לעבוד כדי לשמור על רמה מינימלית של הכנסה. גם הוא נחנק מהתרגשות כששמע שגופים עמם עמד בקשרי עבודה תרמו סכומים נכבדים.

הגיבור האמיתי

אבל הגיבור האמיתי, מעידים ההורים, הוא אומרי. הוא מקור אנרגיה לכולם. רק בן שלוש וכבר בולע כדורים. הוא יודע לדקלם את כל השמות המסובכים של התרופות ומזכיר לאמו מתי וכמה לתת לו. בבית הוא רוכב על הבימבה הקטנה שלו, ולמרות שאינו רואה הוא לא נתקל בחפצים. ברגעים הטובים, ללא כאבים, הוא מחייך ומצחיק.

"לגננת שלי קוראים אלונה", מספר לי אומרי, "אבל עכשיו אני בגן של 'דנה'. לגננת קוראים אתי ספגטי והיא נחמדה ויש צעצועים, אבל בגן של אלונה יותר טוב".

- אתה רוצה לחזור לגן של אלונה?

"כן, כשיעברו לי הפצעים בפה. הם כואבים".

סיגל, שמגדירה עצמה "אופטימית עם חששות", לומדת מה צפוי להם בשלב הבא. "כדי להכין את אומרי להשתלה יצטרכו לנקות את הגוף שלו, לתת לו את ההירושימה של ההקרנות כדי לתקוף הכל, אבל אני חושבת שאומרי מוכן לזה. רק התורם חסר. ומה אני יכולה לבקש? בואו. כולכם. זו בדיקת דם פשוטה".  

רוצים לעזור? זה מה שצריך לעשות

80-100 תחנות בכל רחבי הארץ יעמדו לרשות התורמים בני 18-50. אנשים שנבדקו בעבר מתבקשים לא לבוא שנית, מפני שהנתונים שלהם כבר נמצאים במאגר, ולסייע לאומרי בתרומה כספית. ניתן להעביר תרומות לחשבון "עזר מציון" בבנק מזרחי, מס' 20, סניף טרפון שמספרו 430, מספר חשבון 629004, או לשלוח המחאה למרכז אורנית, רחוב קפלן 40 פתח תקווה מיקוד 49210, או לשלם בכרטיס אשראי בטלמסר 1212331900, או דרך אתר האינטרנט של "עמי"