"שלום, קוראים לי אהרון ואני מכור למין"

* שם בדוי. הכתב הזדהה בשמו האמיתי מול הנגמלים, ואנחנו לא רוצים לבאס אותם

מעניין אם יהיו שם בנות. זה מה שחשבתי לפני שהגעתי לראשונה ל־SA: מעניין כמה אנשים מגיעים לפגישה של סקסוהולים אנונימיים כדי להשיג זיונים. גם כשאמרו לי בטלפון שאצטרך לשבת עם מזכיר האגודה כדי שיאשר לי להגיע לפגישות, חשבתי שזה כדי לבדוק שאני באמת מכור ולא באתי סתם למצוא נימפומנית. אבל לא, הם בכלל לא חשבו על זה: הם רק רצו לוודא שאני לא עיתונאי.

"אנחנו אנונימיים, אתה מבין, ורוצים להישאר ככה", הם אמרו.

הצלחתי לעבוד עליהם. הם נתנו לי להיכנס וסיפרו לי על עצמם כי הם חשבו שאני אחד מהם. אלו הם אנשים טובים שסובלים, אבל דווקא הסבל שלהם דוחף אותי לכתוב, כי אף אחד לא מכיר אותם, אז אף אחד גם לא מכיר בו.

הרי זה מצחיק, הרעיון של להיות מכור למין. כשקתרין זיטה ג'ונס גילתה שבעלה מייקל דגלאס זיין חצי מהחוף המערבי, ובכל זאת נתנה לו עוד צ'אנס כי הוא הודה בהתמכרות למין, נקרענו עליה.

אחי, רעיון גדול. אני אזיין מהצד, ואם יתפסו אותי אגיד שהתמכרתי. גם ככה אני מאונן פעמיים ביום, וכל הזמן מת ללכת לנערת ליווי. בוא'נה, אולי אני באמת מכור?

אז לא אחי, אתה לא מכור. בעצם אנא עארף, אולי כן. איך תדע כשכולם כל כך אנונימיים?

אז הנה אני נושא את הנאום היומרני שלי: נכנסתי לפגישות האלה מתוך סקרנות, מצאתי אנשים סובלים, ואני בטוח שהם לא לבד. אולי חלק מכם, הקוראים, הם חלק מהם, המכורים. ואולי אתם צריכים עזרה, אז אני עומד לצטט כאן אנשים שלא התכוונו שיצטטו אותם, רק כדי שתדעו שיש לכם ממי ומאיפה לקבל אותה.

ורק כדי לסגור את הפינה ההיא, לא. אין שם בנות.

מעניין אם יהיו שם בנות. זה מה שחשבתי לפני שהגעתי לראשונה ל־SA

תוכנית ההתנקות

הנה כמה שאלות שנועדו לעזור לאנשים לברר אם הם מכורים, מתוך האתר הבינלאומי  (אתר בעברית אין, אבל כנראה שיהיה. כולם חושבים שצריך):

• האם חשבת פעם שאתה זקוק לעזרה, ושמצבך ישתפר אם לא תמשיך להיכנע להתנהגות המינית שלך?
• האם ניסית פעם להפסיק או להגביל את מה שלהרגשתך פסול בהתנהגותך המינית?
• האם אתה פונה למין כדי להקל תחושת חרדה, כדי לברוח, או משום שאינך יכול להתמודד?
• האם רדיפתך אחרי מין הפכה לכפייתית?
• האם היא הפריעה ליחסים עם אשתך? האם אתה עובר מקשר לקשר מתוך תחושה שהקשר הנכון יעזור לך להפסיק להתאוות, לאונן או לקיים יחסי מין ללא הבחנה?
• האם אתה רוצה להתרחק מהשותפה למין מיד לאחר מעשה?
  

זהו. כמה שאלות, כמה תשובות, ואתה יודע אם ההתנהגות שלך מוגדרת כהתמכרות. נשמע קצת שטחי, אבל האמת היא שהבחן־את־עצמך הזה הוא רגע של הארה להמון אנשים. פתאום, אחרי שנים של ספקות וייסורי מצפון והלקאה עצמית ועוד כהנה כיף חיים, הם קולטים שמישהו יודע בדיוק מה הם עוברים.

בפגישה הראשונה שלי חשבתי שאני חכם, שאהיה המרטין לותר קינג של המכורים למין. מה אם כולם היו כמונו, אמרתי. מה אם המין היה חופשי ולא היינו צריכים לחפש אותו כל הזמן? כולם היו נהנים וזהו.

ערן, הבחור עם השם הבדוי שאמרתי לו את זה, שתק לרגע. כבר חשבתי שהנה, אני משחרר אותו מהכבלים. ואז הוא ענה שזה בכלל לא קשור למין.

"אני הולך למין", הוא אמר, "כי אני מרגיש חרא במקומות אחרים בחיים. אני משתמש בו כדי לכסות על דברים אחרים. אני לא נהנה ממנו. אני לא חושב שנהניתי אי פעם ממין".

הפואנטה של ערן, ובעצם של כל הארגון, הוא שהמין הוא רק האספקט הפיזי של ההתמכרות - וככזה הוא גם האספקט המשני. אנשים אמנם מגיעים ל־SA כי הם מאוננים 12 פעם ביום ו/או מוציאים את כל הכסף שלהם על זונות ו/או בגדו בנשים שלהם כל כך הרבה פעמים שהנישואים נדפקו, אבל האלמנט החשוב הוא הרגשי. אותו הם חולקים בסיפורים על פחד, בדידות, ביטחון עצמי ירוד, טינה, שנאה עצמית. דקה וחצי של כנות מוחלטת. לפעמים שלוש דקות, תלוי בכמות האנשים.

יום בלי סקס מחוץ לנישואים ובלי לאונן

בדיוק כמו אצל האלכוהוליסטים האנונימיים מארגון AA, המנהג הוא שאם מישהו נקי במשך חודש - כלומר סגר 30 יום בלי סקס מחוץ לנישואים ובלי לאונן, ועוד נחזור לדבר על הרצפט התובעני הזה - הוא מספר איך עוברת עליו ההתנקות. ואז כולם מקשיבים ומשתמשים ב"אוהבים אותך" הנדוש, שכאן אי אפשר לא להאמין לו.

כולם יודעים במה מדובר, מגיבים, מסבירים איפה הסיפור נגע בהם. הפרטים בכלל לא משנים. בסופו של דבר כולם משתמשים במין, בהתחברות, כדי לנסות להיות שלמים. אפילו אם זאת רק התחברות עם עצמם.

ועכשיו, אם עדיין לא הצלחתי להסביר מה זאת בעצם התמכרות למין, הנה דקה וחצי עם ערן.

בסופו של דבר כולם משתמשים במין, בהתחברות, כדי לנסות להיות שלמים

"בגיל 11 ראיתי דוגמנית של בגדי ים בטלוויזיה, ופתאום משהו בתוכי זז. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. דמיינתי אותה כל הזמן, ואחר כך את כל מי שפגשתי. שנה אחר כך התחלתי לאונן. השתמשתי בכל מי שפגשתי כדי להזין את הפנטזיות שלי. הייתי רואה אנשים ומאונן עליהם מיד אחר כך.

בתיכון הייתי לא מקובל. מאוד רציתי להשתייך, וכדי להרגיש שאני חלק, פינטזתי על כל המקובלים. הרגשתי שככה אני נוקם בהם. בצבא היתה לי חברה ראשונה. הייתי בטוח שזה יפתור לי את העניין - הנה, מצאתי מישהי שאני אוהב.

והמין באמת היה נהדר, כל כך הרבה יותר טוב מאוננות. אמרתי לעצמי שזהו, יותר לא אצטרך לפנטז, אבל הצלחתי להחזיק רק שבועיים. תמונה בעיתון גירתה אותי ואוננתי. מצאתי את עצמי דבוק לאינטרנט כל לילה. הזנחתי אותה והחברות התפרקה. התחלתי לשוטט ברחובות. גיליתי את דרום תל אביב".

הלו, בלי ידיים

למרות ש"סקסהוליק" מותרגם למכור למין, הגדרה מדויקת יותר היא התמכרות לתאווה. זאת ההכרזה הקבועה, המקבילה של SA ל"ואני אלכוהוליסט" המפורסם של AA: "אני" - הכנס את שמך כאן - "ואני מכור לתאווה".

רובנו מקשרים את התאווה למין, אבל תאווה יכולה להיות גם לריצה בפארק. תאווה היא התביעה שמשהו טבעי ימלא תשוקות לא טבעיות; שפעולה נורמטיבית לכאורה תפתור לנו את הבעיות הכי עמוקות. והבעיה עם תאווה היא העמידות שמפתחים כלפי הריגוש שנלווה להגשמתה. תמיד רוצים קשה יותר, חדש יותר, ואז מתכחשים לבעיה, ואחר כך התאווה היא הדרך היחידה להתמודד עם עצמך, ושוב צריך להזין אותה עוד שהיא נכשלת ושום דבר לא כיפי יותר.

התיאור הזה מתיישב לנו בול עם אלכוהוליסט או ג'אנקי. אם נחליף את המילה תאווה בקראק, הכל הגיוני. אבל מין? הדבר הנפלא והנהדר הזה? ובכן, כן. רק כשאדם מספר לך כמה הוא שנא את עצמו ואיך הוא העניש את עצמו באוננות - או כשאחר מספר שהוא לא יכול להתרכז בלי לתכנן קודם את מסלול הנסיעה לזונה הערב - אפשר להבין כמה נמוך זה יכול להגיע.

אחד שירד ממש נמוך הוא האנונימי המקורי, הגבר שייסד ב־1979 את SA. כמו רבים מהמכורים הוא התחיל באוננות, המשיך בפנטזיות, התחתן, גילה את המין וגילה את הזונות, ואז שוב אשה - הפעם אחת שמאוד מאוד מאוד אהבה מין - ושוב נפילה לאוננות ולזונות, מעבר מעבודה לעבודה ומבית לבית, ופרידה נוספת ומחשבות אובדניות. כל הזמן הזה הוא חיכה למשהו שיושיע אותו - האישה הנכונה, העבודה הנכונה, הדת הנכונה. בסוף זה היה AA. הוא התחבר לעקרונות, קיבל מהם השראה ויצר את SA.

למרות השנים שעברו ולמרות האלמנטים הדומים, AA הוא ארגון בינלאומי מוכר ומקובל, ו־SA לא. בארץ הוא בכלל גובל באזוטריה: אמנם יש קבוצות בירושלים, תל אביב, חיפה ובית שמש, אבל הן פרטיזניות לגמרי.

האנונימים התל אביבים, למשל, הצליחו רק לאחרונה להתארגן על מקום מפגש סגור. עד אז נערכו המפגשים בפארק, ודי קשה לעבוד על המחלה כשלידך מסתובבות משפחות עם ילדים. אבל ככה זה כשאין תמיכה מוסדית, וכשאפילו בקרב אנשי המקצוע אין קונצנזוס שיש בכלל דבר כזה התמכרות למין.

"הצורך בזונות נובע מזה שהמין בזוגיות לא מספק"

מכורים סיפרו לי על פסיכולוגים/יאטרים שאמרו להם דברים כמו "מכור היה מאונן עכשיו לידי", או "הצורך שלך בזונות נובע רק מזה שהמין בזוגיות שלך לא מספק". אחד אפילו סיפר על פסיכיאטר שסירב ללחוץ לו את היד, אבל אני חייב לקחת בחשבון את האפשרות שזה היה בראש שלו.

בכל זאת, חששות וחרדות הם מרכיב בסיסי בחיי מכורים. כך או כך, ברור שחלק מהמכורים הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לספר מה עובר עליהם אפילו לפסיכולוג - או שוב, יאטר - שלהם. אז למי כן? לחברי הקבוצה, זה למי.

בניגוד למה שרואים בסדרות אמריקאיות, בפגישות של SA אין עמדת קפה וסופגניות. לפעמים יש רוגעלך, אבל זהו. תמיד מתחילים בדיוק בזמן (אם כי אפשר להיכנס אחרי), ותמיד באותה צורה: אחד המשתתפים מקריא את המישן־סטייטמנט של הקבוצה, שעיקרה ניקיון מיני.

כל מי שנכנס ל־SA יודע שזאת המטרה, אלא שהרוב מתקשים מאוד להתמודד עם הרעיון - שלא לדבר על הביצוע - של ויתור על סקס מחוץ לנישואים. והחלק השני של הניקיון, מדיניות האי־אוננות, הוא עוד יותר מסובך. בהתחלה כולם חושבים שאם הם ישלטו בעצמם מספיק כדי לאונן רק פעם בכמה ימים, הם יהיו בסדר. הרעיון של הפסקה מוחלטת מייאש אותם. פשוט תשמעו איך מתאר את זה אחד מהמשתתפים החדשים בפגישות. יניב, לצורך העניין.

"אני לא יודע אם אני רוצה להפסיק. אני ממש בצומת. גם אחרי שהשתכנעתי בהיגיון של ההתנקות, אני ממשיך להרגיש שלא יעזור בית דין - פשוט טוב לי כשאני עושה מין. אז עכשיו קשה לי מאוד לבחור בדרך השנייה. אני בקריז. אני עצבני כל הזמן. אני מחפש. אני תאב".

התחנה הבאה: אלוהים

ספר ההדרכה של SA מתאר את המכור למין כמו שתיין. הוא לא יפסיק להיות שתיין, אבל יש לו סיכוי לשלוט על השתייה שלו. נגמלים יגידו לכם שהספר יודע על מה הוא מדבר: יש ביניהם כאלה שנקיים כבר שבע שנים, מתוכם רק שנתיים כנשואים. זאת אומרת שחמש שנים, חמש פאקינג שנים, הם לא עשו שום פעולה מינית.

ההגדרה של מכור היא השנייה שתמיד מקריאים בפגישות. מכור, אומרים ב־SA, זה מישהו שאיבד שליטה, שאין לו כוח הבחין בין טוב לרע, שהתאווה שלו הפכה להתנהגות קומפולסיבית. כששמעתי את זה בפגישה הראשונה שלי, הצעתי את הרעיון שאולי להגיד "אני מכור" זה להסיר מעצמך את האחריות. זה להאשים משהו חיצוני בבעיה פנימית שלך.

הנגמל אהרון ענה לי שזה בדיוק להיפך: שלהכיר בהתמכרות זה לא להיפטר מהאחריות, אלא להודות בקיומה. הרי אין כאן רצון, הוא אמר, לא למין לא להנאה. יש צורך. יש דחף. אתה לא הולך לזונה כי בא לך, אתה הולך כי זה רודף אותך, כי זה מטריף אותך, וכי אתה מאמין שזה ירגיע אותך.

רגע לפני אתה מרגיש שזה הדבר הכי נהדר בעולם, ורגע אחרי אתה מרגיש הכי גרוע שרק אפשר. הרי את הבור הנפשי ששלח אותך אל הזונה הזאת מלכתחילה זה לא ממלא. אז לא, לגלות שאתה מכור לא פוטר אותך מכלום. אם כבר, זה מחייב אותך לעבוד על עצמך. אני לא עושה לעצמי שום הנחות, אמר אהרון, כי לא מגיעות לי שום הנחות.

אהרון נקי כבר שנתיים. פעם הוא כבר היה נקי שנה וחצי ונפל, אבל הוא ממשיך להאמין בכוח הריפוי של הפגישות, שלדעתו נובע פשוט מזה שיש משהו רגוע בחברי SA. הם אנשים שהודו בכאב שבבסיס הקיום שלהם, במקור לכל בעיות העצבים והפחדים שלהם, ועכשיו הם בוחנים אותו יום יום.

"לפעמים יש לי ויכוח עם האשה", אומר אהרון, "ואני פשוט יודע שהוא נובע מהכעס הפנימי שבי. מחרדות שפעם הייתי מפיג בעזרת אוננות".

בטח אפשר להשתגע מהמצב החצוי הזה, אבל בזכותו הנגמלים הם אנשים שפשוט לא שופטים. ברמה הכי בסיסית, כשמישהו חותך אותם בכביש הם קודם חושבים מה יכול להוביל אותו להתנהגות כזאת, ומה לעזאזל יצא להם מלהתעצבן עליו. בגלל זה אני די בטוח שהם לא יפוצצו אותי במכות אם הם יפגשו אותי שוב.

אבל לרוגע הזה יש גם צד שני, והוא ההבנה הרוחנית של ההתמכרות. או במילים שלהם, בקבלה של אלוהים - החלק שהכי קשה לחילונים לקבל, ושהוא לא פיקניק גם לדתיים.

השלב הפיזי הוא ההחלטה להיאבק בבעיה שלך

לפי SA, הדרך להחלמה מורכבת משלושה שלבים: הפיזי, הרגשי והרוחני. השלב הפיזי הוא ההחלטה להיאבק בבעיה שלך. הרגשי הוא ההבנה שמאחורי ההתעסקות במין מסתתרים שדים אחרים. והרוחני הוא ההודאה שאתה חסר אונים מול ההתמכרות, ושיש כוח גדול יותר שיכול לעזור לך. הם קוראים לזה אלוהים, אבל לכולם - בעיקר לגברים החרדים שבקבוצה, ותזכירו לי להגיד עליהם מילה בסוף - חשוב להבהיר שאין לזה שום קשר לאלוהות דתית.

האלוהים של SA הוא אפילו לא השגחה עליונה, אלא איזשהו כוח פנימי שהוא מעבר לעצמך, ולכן הוא גם כוח חיצוני. קשה לי להסביר את זה בדיוק, כי אני לא מרגיש בזה ולא באמת מבין את זה. אלה שהתחילו להיגמל מבינים, וגם הם מספרים על שנה־שנתיים שעברו לפני שהתחילו להבין.

המונח שהם משתמשים בו הוא "הגענו להכרה שיש כוח גדול מאיתנו". אין דרך להסביר את זה; צריך פשוט להכיר בזה. לכן בכל פעם שהיו לי שאלות, אהרון ניסה לשכנע אותי לא לנסות להבין אלא רק להגיע לפגישות ולספוג. זה הכל.

ואם כבר מדברים, אז הנה: קוראים לו אהרון והוא מכור למין.

"מאז שאני זוכר את עצמי חשבתי על מין. שיטת הפעולה שלי היתה להתחיל עם בנות, כי לא יכולתי לחשוב בכלל על ללכת לזונות. הייתי יוצא כל ערב לפאב, עושה מהלכים וחוזר עם מישהי הביתה. הייתי צריך את תחושת הכיבוש הזאת, או לפחות ככה חשבתי.

עם הזמן התחלתי להתעצל ולהזמין זונות. בהתחלה נערות ליווי יקרות, כדי לא להרגיש שאני מדורדר מוסרית, אבל עם הזמן זה השתנה. גיליתי שמבחינתי אין הבדל בין מישהי של 1,000 שקל לשעה למישהי של 150, כי כולן משרתות מטרה זהה: למלא רִיק.

כשהתחלתי עם התוכנית גיליתי שאולי יש לי תקווה. אחרי תקופה ארוכה של ניקיון הצלחתי להרגיש שאני באמת מסוגל לאהוב, להבין ולתת מקום למישהו אחר, אבל זה לא קל. אני בחובות כבדים, ואשתי נכנסה לא מזמן להריון. אני מרגיש את הלחץ, ויודע שבלחץ אני פונה לסם. אבל אני מקווה שאלוהים יעזור לי ושאוכל להתמודד עם האתגרים".

ים השלווה

את המילה האחרונה צריך להקדיש לחרדים. ראשית כי מקימי SA בישראל באים מהקהילה הזאת ומגיע להם קרדיט, ושנית, כי לחילונים כמוכם וכמוני יש כל מיני רעיונות מוטעים לגבי אנשים מאמינים ומין. אבל האמת היא שחרדים מכורים עוברים בדיוק את מה שעוברים המכורים החילוניים: מחשבה אובססיבית על מין שלעולם לא נעלמת.

העובדה שהם כבר מאמינים באלוהים לא עוזרת, להיפך. אחד מהם, שלמה, אפילו אמר לי שהוא מצטער שלא נולד למשפחה חילונית, כי לפחות הוא היה יכול ליהנות, להסתובב ולחפש בלי להרגיש חוטא. אבל אני אשתוק עכשיו, כי הוא מסביר את זה יותר טוב ממני.

"הייתי מתלמידי הישיבה האלה שתמיד אומרים עליהם שהם פוטנציאל לא ממומש", הוא אומר. "הייתי בורח מישיבות כדי להסתובב סתם, להסתובב ולגעת בעצמי. לא יכולתי להתרכז בכלום. הדבר היחיד שנתן לי קצת הנאה היה מין.

כששידכו לי את אשתי שמחתי, אבל מהר מאוד התחלתי לשנוא אותה. חשבתי שהיא טיפשה, מכוערת. לא ידעתי להעריך כמה היא טובה אלי, איך היא מקבלת אותי. ערב אחד הגיעה אלינו חברה שלה, ומאותו רגע לא הפסקתי לחשוב עליה. רדפתי אחריה עד שבסוף השגתי אותה. אחרי ששכבנו בכיתי. הסתובבתי ברחובות גמור. השמועה התפשטה מהר למשפחה של אשתי. פשוט גמרתי לעצמי את החיים".

חלק מהחרדים אומרים שהם לא מבינים למה אלוהים לא עוזר להם. הנגמלים הוותיקים מדברים על תקופה אפלה שבה הם פשוט זנחו אותו קומפלט: בהתחלה הם ציפו ממנו, אחר כך כעסו עליו, אבל באיזשהו מקום הם לא האמינו בו. לא בטחו באמונה הבסיסית, בתפילת השלווה שנאמרת בתחילת ובסיום כל פגישה: אלוהים, תן לי את השלווה לקבל את מה שאיני יכול לשנות, את האומץ לשנות את מה שכן, ואת התבונה להבחין בין שניהם.

כן, זה מסר שחוק. אבל יש אנשים שעומדים במעגל ומחזיקים ידיים ומשמיעים אותו לעצמם ולסובבים אותם, וזה הרגע הכי חשוב והכי מחזק שיש להם בשבוע. לפעמים בכלל, בחיים. 

• מתוך כתבה שפורסמה במגזין "בלייזר" האחרון