המוסדיים כשלו - אנחנו נשלם פעמיים
דו"ח חודק ציין שקופות הגמל וחברות הביטוח לא טרחו להציב בפני מנפיקי אגרות החוב תנאים כלשהם לנתינת ההלוואה. מנהלי הגופים יוצאים כעת בהכרזות כי הם ילחמו על כספי הפנסיה שלנו, ולמרות זאת ספק אם כל הכסף יוחזר. בינתיים הם מעלים לנו את דמי הניהול
אף אחד לא הגביל אותו
למעשה, מה לנו לבוא בטענות למר לבייב או למשפחת עופר על כך שהם לא יכולים להחזיר לנו את החוב. אנחנו, כלומר שליחנו - הגופים המוסדיים המחזיקים בכספי החסכונות שלנו, נתנו את הכסף (ההלוואה) למר לבייב על מנת שיפתח את עסקיו, זאת ללא הטלת הגבלות כלשהן על צורת השימוש בכספים אלו או הבטוחות הנדרשות.עם כל התיסכול על המצב של אפריקה ישראל, לבייב לא עבר שום עבירה. הוא לא עבר על החוק הוא לא הפר חוזה, לפחות בהתנהלותו העיסקית הטהורה - עד השלב שבו הוא נדרש להחזיר את חובותיו והוא מתקשה לעשות זאת. אף אחד לא הגביל אותו אף אחד ממלוויו לא רשם לו הסתייגויות כל שהם בשטר ההלוואה, באותה איגרת חוב שהוא הנפיק לצורך קבלת הלוואות.
במציאות זו, קצת צורם לשמוע הכרזות קולניות ובומבסטיות של מנהלים בכירים בגופים המוסדיים על "יציאה לקרב" ו"לא נוותר" על כך שהם "יעשו הכל למען ציבור החוסכים". אחד הבולטים שבהם הוא מנכל פסגות, רועי ורמוס, אותה חברה שהלוותה את הסכום הגדול ביותר לאפריקה - מעל 700 מיליון שקל.
"גופים קנו מוצרים שלא ידעו מה-הם"
ורמוס, כמו מקביליו בגופים המוסדיים האחרים, לא מפסיק לצאת בהכרזות בעניין, בעוד שבשלב שבו היה המקום להצגת הכוח - מועד הנפקת האגרת וקבלת ההצעה, ספק אם נשמעו בקושי ציוצים קלים. (למען ההגינות יש לציין כי חלק מהחוב של אפריקה לפסגות הוא "ירושה" מקופות הגמל של פריזמה שנרכשו על ידי פסגות בשנה האחרונה).
דווקא ורמוס עצמו היטב להגדיר את המצב באחד הכנסים בהם השתתף לאחרונה: "הייתה תקופה ארוכה שגופים קנו מוצרים שלא ידעו מה הם, חברות שעוסקות בתיווך הנפקות והרבה דברים שמעמידים תחושת אי נוחות כבדה של אנשים שמפקידים את כספי הפנסיה שלהם, ולא בטוח שמה שנעשה בהם זה לטובתם". בכיר בענף הפיננסים אף השתמש בעבר בלשון ציורית יותר "היו פה גופים שהשקיעו בחברות נדל"ן שפעלו במדינות שספק אם מישהו יודע איך מגיעים אליהם בכלל".
המערכות משתכללות - דמי הניהול עולים
ואמנם, צורמת לא פחות היא העובדה שדמי הניהול בקופות הגמל עלו בחודשים שאחרי פרוץ המשבר הכלכלי והיד עוד נטויה, כשההסבר העיקרי לכך, לפי מנהלי הקופות, הוא הצורך בשיפור ושכלול המערכות השונות בעקבות המשבר והשלכותיו.
האם אנחנו צריכים להבין מכך שעד המשבר היה הניהול סוג ב' וכיום אנחנו זוכים לניהול סוג א'? איפה היה מערך האנליזה וניהול הסיכונים של המוסדיים בשנים האחרונות? לפי ממצאי הדו"ח נראה שמערך כזה לא ממש פעל ואם כן אז על אש קטנה מאד.
אולי ההמלצה החשובה ביותר מתוך ההמלצות של הדו"ח היא חובת התערבות מסיבית של הגוף המוסדי כבר בעת ההצעה לרכישת איגרת החוב. על הגוף המוסדי להציב תנאים לחברה המנפיקה את האיגרת, זאת תוך קביעת הסתייגויות ותנאים ברורים לכל אורך חיי ההלוואה. מה שמקובל מאד במדינות מפותחות בעולם לא קיים אצלנו וחבל.
איפה היה הפיקוח על שוק ההון?
שר האוצר הודיע כי הוא ינחה את המפקח על שוק ההון ליישם את ההמלצות כבר השנה. למרות התקווה שהמוסדיים הפנימו את הלקחים, אין מנוס מפיקוח רגולטורי הדוק על יישום המלצות אלו. אולי העובדה כי מזמין הדו"ח הוא המפקח עצמו הובילה לכך שהדו"ח לא כל כך מתייחס לשאלה - איפה היה הפיקוח על שוק ההון כל אותה תקופה? זאת למרות שהמסקנות כוללות, כאמור, דרישה להגברת הפיקוח בנושא.
נקווה רק שהידוק הפיקוח לא ישמש לאמתלה נוספת מצידם של המוסדיים להעלות לציבור החוסכים את דמי הניהול פעם נוספת תחת כותרת של "שיפור השירות".
לפנייה לכתב/ת 
