שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ארידור והדולריזציה: התוכנית שהפילה שר אוצר
    ללחץ היצואנים על מקבלי ההחלטות יש מחיר. האינפלציה, שהגיעה לשיא בשנות ה-80, החלה עקב דרישת היצואנים לפיחות המטבע. תוכנית ההצמדה לדולר של שר האוצר ארידור ב-1983, עשויה הייתה למנוע זאת, אך במקום עלתה במשרתו

    בשבוע השני של אוקטובר 1983 התפרסה טבעת של מארבים סביב משרד האוצר. כתבי הכלכלה של "ידיעות אחרונות" בירושלים, ארבו לבכירי המשרד כדי לסחוט מפיהם מה פשר השמועה שהם עובדים על תכנית כלכלית לא שגרתית.

    את פרטי התוכנית, ואת משמעותה הם עדיין לא ידעו.

     

    צבי קסלר, כתב כלכלי וראש הסניף הירושלמי של העיתון ניהל את המבצע. הנשאלים נתנו להרגיש שמדובר ברוב מהומה על לא מאומה. גדעון עשת היה קצר רוח. הוא עמד לטוס לחופשה בחו"ל ולא רצה לוותר עליה. למזלו היה הראשון שעלה על קצה החוט. פליטת פה של פקיד מהשורה השניה הסגירה כי אכן מתקיימות ישיבות לא רגילות אבל בעניין שלא כל כך ברור לו.

     

    אחרי לחץ קל פלט הפקיד לתומו, "משהו שקשור לדולריזציה" ועשת וקסלר נדלקו. האינפלציה בעת ההיא כבר דהרה לעבר ה-200% בשנה. באותו שבוע נשטף המשק בגל נוסף של התייקרויות כואבות, וציפו לפיחות גדול. משבר קרוב עמד באוויר, לאחר "ימי ארידור העליזים". כך הצטיירה עד לא מכבר חגיגת הקניות בעידוד שר האוצר יורם ארידור, שהוריד מסים והפך מקררים וטלוויזיות צבעוניות למצרכים עממיים.

     

    הכתבים גם הריחו כי באוצר מתבשל משהו נוסף, גדול וחדש, אם הדולר האמריקני נכנס לתמונה. הם לא תארו לעצמם שדרכו על סקופ חסר תקדים, אשר בעוד ימים ספורים יפוצץ תכנית כלכלית מהפכנית ויגרום להתפטרות שר האוצר. סיפור מדהים אף יותר מהסקופ שחשף 6 שנים קודם לכן את חשבון הדולרים הלא חוקי של אשת ראש הממשלה יצחק רבין וגרם לפרישתו.

     

    עשת שוחרר לחופשתו, וקסלר הרים טלפון למנכ"ל האוצר עזרא סדן. הוא שיחק במצח נחושה עם בלוף גדול. "התכנית שלכם ידועה לנו ואני מבקש רק אימות פרטים ותגובה". סדן לא התבלבל. "גלה לי במילה אחת מה אתה יודע ונראה אם להאמין לך". קסלר ידע רק את המלה "דולריזציה", הימר עליה וסדן הזמין אותו מיד ללשכתו.

     

    סדן הביא בחשבון שעבדו עליו, אבל בלחץ הזמן הקצר שעמד לרשותו, ערב אישור התכנית בממשלה, לא היה טעם לחקור מי הדליף את המידע, אלא רק למזער את נזקי הפרסום המוקדם. כך נודעו לקסלר לראשונה פרטי התכנית לריסון האינפלציה, ולייצוב השקל בהצמדת המחירים והשכר לדולר.

     

    קסלר נאלץ לקבל את תנאי סדן לפרסום: הטקסט הכתוב יובא לאישורו המוקדם ויפורסם כעבור יומיים. הוא עמד להמריא לוושינגטון ל-48 שעות, כדי לסגור עם שר החוץ ג'ורג' שולץ את קבלת הסיוע האמריקני לגיבוי התכנית בסך של 1.5 מיליארד דולר. סדן ביקש למחוק מהטקסט רק פרט אחד: את העובדה כי חלק מהתוכנית לייצוב השקל והצמדתו לדולר כוללת פיחות גדול. פרסום הפרט לפני ישיבת הממשלה עלול היה לגרור רכישות ענק ספקולטיביות של דולרים.


    חשיפת הסקופ ב-13 באוקטובר 1983

     

    קסלר ביקש מסדן לתקן את הטקסט בכתב ידו. הוא היה זקוק להוכחה שהסיפור אמיתי למרות שעדיין נראה על פניו פנטסטי אם לא הזוי. עוד הם עסוקים בטקסט ושר האוצר הופיע. הוא חקר מה למנכ"ל ולעיתונאי. "מוטב שלא תדע", חייך קסלר, "אחרת יאשימו אותך באחריות למה שתקרא מחרתיים". ארידור התעקש, וסדן התנצל, שהסיפור יצא משליטתם ולא באשמתם. ארידור קרא את הטקסט וחזר ללשכתו.

     

    לימים נזכר קסלר איך ב-48 השעות הבאות "אכל את הלב" מרוב דאגה שעיתון אחר יקדים אותם. גם במערכת התקבל הסיפור בהרמת גבה. לא בלב שלם הוא פורסם בהבלטה בסוף השבוע בחתימת כל הצוות שארב לפקידי האוצר. הפרט בסיפור שהדהים את כולם דיבר על הפיכת הדולר למטבע חוקי לצד השקל, כמטבע עובר לסוחר.

     

    עצמאות ישראל בנזיד דולרים

    הסקופ חולל רעידת האדמה והציבור התפתה להאמין כי השקל מת ויחי הדולר. זה לא קרה, אך לא הפרסום קבר את הדולריזציה בממשלה בראשית השבוע הבא. ראש הממשלה, יצחק שמיר, הרג אותה כשהתנער מאחריותו לתכנית ואמר להד"ם, אחרי שהיה שותף סוד פעיל בהיותו גם שר החוץ. שמיר הסדיר את המו"מ עם וושינגטון על קבלת הגיבוי הכספי. אבל רעידת האדמה טלטלה גם אותו. ארידור נפגע מבגידתו. והגיש את התפטרותו.

     

    שמיר התקפל בלחץ המחנה הלאומי בליכוד ומחוצה לו. האשימו אותו כמי ש"מוכר את עצמאות ישראל בנזיד של דולרים". הוא היה ראש ממשלה טרי אחרי פרישת מנחם בגין בחודש הקודם. הדולריזציה והתפטרות שר האוצר התפוצצו פחות משבוע לאחר השבעת ממשלתו הראשונה, בהרכב זהה לקודמתה, אך בלי הסמכות והביטחון עצמי של בגין.

     

    התנערות שמיר קיבלה חיזוק מהביקורת הציבורית נגד הדולריזציה. האקדמיה והמדיה הפכו את ארידור לשק חבטות מיומו הראשון באוצר, בשלהי ממשלתו הראשונה של בגין. בינואר 1981, בהשראת סיסמתו של בגין "להיטיב עם העם", הוא החל בהוזלת מחירי הטלוויזיות הצבעוניות. תקפו אותו שהוא מנהל "כלכלת בחירות" שתביא בסוף השנה להמשך שלטון הליכוד בכנסת הבאה, במחיר חיסול מלאי המט"ח.

     

    המתקפה על הדולריזציה היתה עליהום ארסי. "ארידולר" כינו את השר בעיתונות. לא רבים התאבלו על הסתלקותו מהבמה הציבורית. הביקורת, גם של מקצועני האקדמיה, לא היתה נקיה מקנאה בכלכלנים שארידור מינה לצדו, עזרא סדן ויקיר פלסנר, או מהתסכול של חוגים בציבור אחרי נצחונו השני של בגין בבחירות לכנסת.

     

    ארידור לא תרם דבר מעצמו לשיפור תדמיתו. הוא נחשב לטיפוס מופנם ולא אהוד. דוברי האוצר לא סייעו לו. הם היו פקידים ולא מומחים לשיווק רעיוני ולתמרון עיתונאים, בניגוד לדובר המיתולוגי של האוצר, אלי יוסף. התקופה טרם גילתה גם את כוחה של מכונת יחסי הציבור להפוך טיפוסים לא אהודים כמו ארידור לחביבי הקהל.

     

    גם היום, ארידור עדיין חף מכל מחשבה יחצ"נית. הוא מסרב להתראיין בגוף ראשון כדי להטיח את ה"אני מאשים" שלו בתוקפיו, שלשיטתו הכפישו שלא בצדק את שמו ועיוותו את מאמציו להצלת המשק מסחרור אינפלציוני. ארידור עומד בסירובו, למרות שקברניטי המשק של שנת 2009 יכולים להפיק לקחים חשובים משחזור פרשת הדולריזציה ונסיבותיה.

     

    שרגא ברוש ועמיתיו היצואנים המבקשים הגנה ממשלתית על שער הדולר, יכלו להיווכח מפיו כי ההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה, אבל בני האדם דווקא כן. אלא שארידור עדיין מכונס בקליפתו וחושש להשיב מלחמה, שמא ישאל מישהו מה הוא שוב קופץ.

     

    הפטנט של מפא"י: פיחות זוחל ותוספת יוקר

    במבט לאחור, תקופת ארידור באוצר התרחשה כמו על כוכב אחר. האינפלציה החלה לרוץ זמן רב לפניו, ב-1974, תחת שר האוצר בממשלת רבין הראשונה, יהושע רבינוביץ. יועצו הכלכלי הפרופ' מיכאל ברונו, לימים נגיד בנק ישראל וחתן פרס ישראל, המציא עבורו, לעידוד היצואנים, את הפיחות הזוחל והנייד של הלירה הישראלית לעומת הדולר.

     

    נשמע מוכר? זו היתה רק ההתחלה. עד אז התאימה הממשלה את השער בפיחותים תקופתיים בהפוגות ארוכות. בין לבין נקבעו שערים נפרדים לכל מגזר במשק לפי כוחו וקשריו עם העבודה-מפא"י, מפלגת השלטון. היצואנים חגגו על הפטנט של ברונו. גם העובדים לא התלוננו, כל זמן שמפצים גם אותם בתוספת יוקר זוחלת בעקבות הפיחות. האינפלציה לא היתה מקור לדאגה.

     

    הסכנה החלה לאיים ב-1977, במהפך כלכלי לציון עליית הליכוד לשלטון. שר האוצר שמחה ארליך התיר לכל אזרח להחזיק 3,000 דולר. המהלך הליברלי של ארליך היה כרוך בפיחות גבוה יותר מהשיעור הזוחל בשער השקל, שהאיץ את הזינוק במחירים כתוצאה מהתייקרות הייבוא. לציבור היה נדמה שהוא מבשר שגשוג כלכלי, גם אם קצב האינפלציה השנתי הוכפל ל-46%, וכעבור שנתיים קפץ ל-116% בשנה.

     

    דלת מסתובבת באוצר

    עד שהמחירים החלו להאמיר מיום ליום. מוצרי היסוד המסובסדים התייקרו ב-50%. תביעות השכר תכפו. הממשלה הנבוכה האשימה את התקציב המנופח, וביקשה לקצץ קודם בסובסידיות. ההסתדרות איימה להשבית את המשק והשרים נבהלו ונסוגו. במקום זה קיצץ ראש הממשלה בגין את השר ארליך מהאוצר.

     

    אבל גם השר הבא, יגאל הורביץ, חזר על הטעות. "משוגעים, רדו מהגג", הוא גער בשרים שדרשו תוספות לתקציבי משרדיהם. הורביץ חשב שמא יקטין את התקציב בהחלפת שם המטבע עם "פיחות" מלאכותי קטן - שקל תמורת 10 לירות. אלא שבנסיבות הזמן זו היתה עבודה בעיניים, כיוון שתקציב נותר אותו תקציב - למרות שהוקטן בספרה אחת. האינפלציה העפילה ל-130% בשנה, וידו הקפוצה של השר לא עזרה לו להדוף את תביעות השכר של המורים. תוך מספר חודשים נאלץ בגין להחליף גם אותו.


    בהלת קניות מחשש לפיחות, 12 באוקטובר 1983

     

    התקבל הרושם כי השר החדש, יורם ארידור, מביא לאוצר גם רוח חדשה, אפילו כשהחל את דרכו בעקבות ארליך עם הפנים אל העם. שמו הלך לפניו. עורך-דין בן 48, עם תואר בכלכלה ו-12 שנות ותק כחבר כנסת, הוא עשה היסטוריה כבר בתפקידו המיניסטריאלי הראשון. ארידור כשר התקשורת בחצי השנה הקודמת פתח את עידן שידורי הצבע בטלוויזיה, אחרי שנים של קליטה מאולצת בשחור-לבן. הוא ביטל את "מחיקון" הצבע שהתקינה הממשלה במשדר, במטרה למנוע את יבוא מקלטי הצבע היקרים.

     

    הוזלת מכשירי החשמל היתה מהלך משלים. היא לא נבעה רק מהבחירות הקרובות לכנסת. חגיגת הקניות הציפה את השוק בהררי שקלים. הממשלה ספגה אותם והאינפלציה ירדה לקרבת ה-100%. התרגיל עלה 30 מיליון דולר אך לא רוקן את מלאי המט"ח. לרגע התברר שהכלכלה הנכונה לא חייבת להעניש את העם.

     

    אכול ושתה כי מחר נמות

    כשנה לאחר מכן עלה רעיון הדולריזציה. המשולש ארידור-סדן-פלסנר חיפש בלם לא שגרתי לשגרת האינפלציה והחל לגבש אותו בחשאי בחוג צר. סדן החתים כל אחד על הצהרת סודיות. החוג התרחב גם מחוץ למשרד, אבל הסוד לא הודלף ולא דלף עד לדקה ה-89 והרמז שקלט במקרה גדעון עשת מפליטת פה בהיסח הדעת של פקיד אלמוני. אין שחר לפרשנות ההיסטורית כאילו היתה כאן הדלפה במזיד שנועדה לטרפד את התכנית.

     

    הדולריזציה היתה מהלך דרמטי נועז לשבירת המעגל המכושף של מנגנון הפיחות הזוחל שמייקר את המחירים, גורר תוספות שכר וחוזר חלילה. כולם חיו באופוריה כאילו אפשר להתקיים עם אינפלציה מואצת לאורך ימים, אם הכל צמוד למטבע, אבל בעצם היו לכודים בגן עדן של שוטים שחיים מהיום להיום. אכול ושתה כי מחר נמות.

     

    בהבל הזה אינפלציה דוהרת היא כאילו תופעה חשבונאית וחסינה מהסכנה שתצא משליטה ותגרור את המשק והמדינה למדרון חלקלק שסופו אבדון. לירכתי ההכרה הציבורית נדחק או הודחק התקדים של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. האינפלציה ריסקה שם את הסדר הכלכלי וחברתי, ופרצה את הדרך להשתלטות הנאצים. ההכחשה העצמית כאילו לנו לא תקרה התאונה הזאת, עובדת יפה בכבישי ישראל.

     

    לא קשה להאמין איך כל זה עבד כאן לפני כ-30 שנה. ההסתדרות דרשה לפצות את העובדים בשיעור 110% מעליית המדד. מאחר שתוספת היוקר כיסתה רק 80%, נתבעו המעסיקים להשלים את ה-30% בהגדלת בסיס השכר. ארידור הציע לעצור את הסחף בהצמדת מלוא תוספת היוקר למדד. אבל ההסתדרות לא ויתרה על ההגדלה המשמעותית של שכר היסוד.


    התפטרות ארידור בעקבות החשיפה. 14 באוקטובר 1983

     

    באוצר, בבנק ישראל, בקרב שרים בממשלה כולל יצחק שמיר וגם בארה"ב קנו את הפתרון הדרסטי החד-פעמי לבלימת האינפלציה בהקפאת המחירים והשכר והצמדתם לדולר היציב. חצי שנה עבדו עליו. הוא היה מעוגן בתקנות לשעת חירום שאינן זקוקות לאישור מיידי של הכנסת. הוספת הדולר לצד השקל היתה אופציה. המלה דולריזציה לא נזכרה במסמך. הגיבוי של 1.5 מיליארד דולר נדרש לחזק את אמון הציבור בתכנית.

     

    כל זה נשמע היום מובן מאליו. אבל אז, אחרי פיצוץ הפרשה, שפכו מכל צד על האוצר וארידור קיטונות של אש וגופרית. את ארידור רדפו גם אחרי התפטרותו. ב-3 השנים הבאות האינפלציה גאתה לכ-500% בשנה. תוספות השכר לא הדביקו את המחירים שעלו בחוסר ודאות גובר מהיום להיום. המשק ניצב על פי תהום של אנרכיה כלכלית וחברתית.

     

    השקל החדש בלם את הסחרור

    אסון הסחרור נבלם בקיץ 1985 בתכנית ל"ייצוב השקל". הגו אותה בממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, בדמות הדולריזציה, אולי כברירת מחדל דחופה בלית ברירה. הוגי התכנית רק נזהרו שלא לקרוא לילד בשמו. ארידור ופלסנר עקצו אותם ב"הודאה פומבית" שפרסמו כחודש לפני חשיפתה, על רקע השמועות שרווחו סביבה.

     

    "נוכח מצב המשק בצעו אותה כבר מחר", האיצו באירוניה באנשים שמאחורי התכנית, "קראו לה איך שתקראו. אנחנו לא יזמנו מעולם תכנית כזאת. כל אחד יכול לייחס אותה לעצמו ללא חשש של גניבת דעת, או שביצועה ייחשב כשיתוף פעולה אתנו".

     

    התכנית יצאה לדרך עם שקל חדש שהחליף 1,000 שקלים ישנים. עם זאת, עקרונות התוכנית היו זהים לדולריזציה של ארידור: הקפאת השכר והמחירים והצמדת השקל לסל מטבעות. פוליסת הביטוח שחסרה לתכנית ארידור ניתנה הפעם בעסקת חבילה שקבלה את הסכמת המעסיקים וההסתדרות והבטיחה את הצלחת התכנית החדשה. אולם להכנסת השקל החדש היתה ההשפעה הפסיכולוגית והציבורית החזקה ביותר. המחירים האסטרונומיים נמוגו יחד עם חוסר הוודאות. עד סוף השנה האינפלציה צנחה ל-20%. מאז נוספו החישוקים לבל תחזור להרים ראש, קודם ב"רצועת האלכסון" (שהגבילה את טווח השינוי בשער הדולר) והיום ב"הגנה על יעד האינפלציה".

     

    עשת וקסלר מודים היום כי ארידור צדק. הוא קרא נכון את המפה הכלכלית. יישום הדולריזציה בשעתו היה חוסך כאב ראש למשק. היא אמנם לא תרופה לכל עת ובכל מקום. עובדה שלא הצילה אחר-כך את הכלכלות של אמריקה הלטינית. עם זאת, הפחד מאובדן העצמאות בהחלפת השקל בדולר הופרך במדינות האיחוד האירופי שעברו לאירו. גם אצלנו בסופו של דבר, התנחל הדולר במשק, לפחות בעסקות הנדל"ן, והשמיים לא נפלו.

     

    אבל גם באקדמיה של היום הגמלאי ארידור בן ה-77 עדיין לא מרצה מבוקש, לידיעת הקוראים שרגא ברוש ושותפיו בענף היצוא, ונגיד בנק ישראל, הצובר הררי מט"ח בניסיון לתמוך בדולר. אתם יכולים להזמין אותו כבר מחר כדי ללמוד דבר אחד או שניים על התערבות ממשלתית חפוזה ביחסי השקל עם הדולר לטובת מגזר מסוים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עדיין מסרב לדבר. ארידור
    צילום: צבי לביא
    צילום : לע"מ
    עליהום ארסי. ארידור ב-1985
    צילום : לע"מ
    מומלצים