האם אפשר ככה סתם פתאום להפסיק לאהוב?
איך אפשר להביט בזאת שאהבת אתמול וכבר לא לראות את מה שראית, את מה שמצאת בה? לאן כל זה נעלם בבת אחת?
כשכל החברות סביבי אמרו שהוא לא שווה את זה – התעלמתי. כשניסו לעודד ואמרו שמגיע לי יותר טוב - לא הקשבתי. כשהשמיצו אותו יצאתי להגנתו – "אתן לא מבינות כלום".
לא הבנתי מאיפה נחתה עלי הפרידה הזאת. רגע אחד הכל היה בסדר, ורגע אחרי מסתבר שכלום לא בסדר ונפרדים.
כשנשארתי פצועה ומדממת, לבד במערכה, נלחמת לבד, ביני לבין עצמי, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה מבחן, או מתיחה, בכל מקרה זה תכף ייגמר - המפורסם עם הסיגר יגיח, או שבן זוגי יעיר אותי מהסיוט, אוהב ומחבק. ואם זה באמת קורה, אם זה ברצינות, אז הנה הוא תכף יתאפס על עצמו ויבין איזה טעות עשה.
להפתעתי זה לא קרה, לא סיגר ולא תובנות, לא חיבוק, אלא בדיוק ההפך מהאהבה - כלום, ריקנות. אני עדיין לבד, מדממת ומבולבלת.
צ'אנס אחרון אני נותנת לו, חשבתי כשהלכתי אליו. זה נגמר בסקס. מעט מילים נאמרו, ואף לא מילה אמיתית, עלינו. הוא ליווה אותי קצת ואז אמר שפעם הבאה שניפגש אנחנו צריכים לדבר. על מה אנחנו צריכים לדבר? הרי כבר נפרדנו, שאלתי את עצמי בדרך הביתה, כועסת על עצמי שלא הייתי מספיק חדת מחשבה ולא שאלתי כשאמר. אז התקשרתי והפצרתי בו להגיד את אשר על ליבו. הוא תמיד התעצבן כשביקשתי שידבר, אבל זה מה שהביא אותנו למצב הזה מלכתחילה. אחרי שתיקה ארוכה ונסיונות דחיה – "זה לא לטלפון" וכאלה, לבסוף הוא נכנע. לקח נשימה גדולה ואמר: "אני לא אוהב אותך יותר".
עוד אמר שהוא אהב, אהב באמת, אבל כבר לא. רציתי לעצור אותו, לא יכולתי לשמוע יותר. ניסיתי לדבר, דמעות חנקו את גרוני, אבל עניתי באדישות, שהתנפצה מידי פעם כשהקול שלי התחיל להיחלש מהדמעות. לא זוכרת מה עניתי, למילים לא היו משמעות, לדמעות דווקא כן. לא הייתי מסוגלת לדבר, לא ידעתי מה לומר, אז ניתקתי.
הייתי בדרך לארוחת שישי עם חברים, הלכתי לאט ואז מהר, ושוב לאט, מביטה בעיניים כואבות בחושך שכיסה את הרחוב וחדר לנשמה. הנשמה העצובה שלי קיבלה את החושך, אבל לא האמינה וסירבה לקבל את הגזירה. הוא לא אוהב אותי, שיננתי שוב ושוב, בודקת את המילים, בוחנת את משמעותן, מבקשת להבין ונזהרת שלא להאמין, לא מסוגלת להאמין.
לא בחרתי להשתתף בסרט הזה, מה התפקיד שלי בכלל?
העלמתי את הדמעות בעזרת כמה שוטים של אלכוהול. הוא לא אוהב אותי. בין הדהוד "הוא לא אוהב אותי" אחד לזה שבא כמעט מיד אחריו התחלתי להוציא מילים: "זה לא הגיוני!" שוט, "אי אפשר פתאום להפסיק לאהוב!", שוט, "הוא סתם אומר את זה כדי שאוותר לו", שוט, שוט, בכי, שוט, בכי, בכי שלא נגמר, דמעות גדולות מרטיבות אותי, מבט פנימה - גם שם שחור, עוד שוט. תביאו עוד אלכוהול. אני לא בחרתי להשתתף בסרט הזה, מה התפקיד שלי בכלל פה על הסט? השיכורה? הבודדה? הדכאונית?
שנה לאחר מכן, בלי אלכוהול, אין יותר דמעות, אולי רק לעיתים רחוקות, אחת או שניים לזכר הימים כשחשוך וריק בלב ובמיטה. ברגע של שקט יחסי אני מתיישבת לפתור את הסוגיה. האם אפשר פתאום, כרעם ביום בהיר, להפסיק לאהוב? להביט בזאת שאהבת אתמול ולא לראות את מה שראית, את מה שמצאת בה? לאן כל זה נעלם? לאן נעלמת האהבה כשאנחנו גדלים ומשתנים?
אמרת שזאת היתה אהבת נעורים, שהיינו טוטאלים מדי, שאהבנו מדי, יותר מדי - עד כדי כך שזה היה חסר היגיון ונועד לכישלון. מה הקשר בין אהבה להיגיון? למה חיפשת היגיון אם מצאת אהבה? ואומרים שבחורות מנתחות מצבים יתר על המידה... כמה ניתחת, בתדירות שלא היתה מביישת אף קרדיולוג. רק את הלב שלי לא ניתחת נכון, היתה שם רק אהבה, המון אהבה אליך. בלי תוכניות, בלי מזימות, ונכון גם בלי פרופורציות, בלי היגיון. אהבה נטו וברוטו.
אמרו לי להפסיק לחשוב עליך, אבל הלב שלי לא נתן. אמרו לצאת עם אחרים, אז יצאתי, עם כל העיר יצאתי, אבל לרגע אחד לא הוצאתי אותך מהראש.
מידי פעם חזרנו, שכבנו, אבל לא אהבנו. המשפט הדהד יותר חזק, אתה כבר לא אוהב אותי. חיבקתי אותך חזק, קיוויתי להוציא ממך קצת רגש, לפחות כדי להשקיט את אותו המשפט.
עברה שנה, שאלתי אם אתה מתגעגע, אמרת שלפעמים, אבל שאני יותר. למה אתה ממשיך להקטין אותי? מתי תפסיק להרחיק אותי? נשארתי איתך באותו לילה, שואלת את עצמי ולא מבינה למה.
במקום אהבה יש לי את התקווה שתחזור
עברה שנה, נדמה שאתה בליבי תמיד תישאר. במקום אהבה יש לי את התקווה שתחזור. אני כבר לא מכירה אותך, השתנית, אתה רע אלי, אולי עוד מנסה להוכיח לי שאתה לא אוהב. לפעמים אני לא מבינה את עצמי בכל מה שקשור אליך, אבל בכל זאת, מחכה שתחזור.
עברה שנה, שנה! האהבה שלי אליך לא פחתה, רק השתנתה. היא כבר פחות מובנת לי, אבל זאת אותה אהבה. זאת שמכאיבה לי כשאני חושבת עליך, זאת הטוטאלית, הבלתי הגיונית, הפועמת, האמיתית. זאת האהבה המתוקה והפשוטה שהפכה מרה ומסובכת, אהבה שהיתה שלנו והפכה רק שלי.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם לב שבור.
לפנייה לכתב/ת 
