שיטה חדשה: טיפול פסיכולוגי בפגישה אחת
במקום שנים ארוכות של פסיכואנליזה, שיטה חדשה מתמקדת בפתרון בעיה נקודתית בעזרת שתי פסיכולוגיות ופגישה חד-פעמית. השתיים, תושבות השרון, טוענות: "לפעמים אנשים צריכים לקבל החלטה במהירות. אם הם יילכו לטיפול של שנים, הם יפספסו את המומנטום"
גבר שנות ה50- לחייו, אבא וסבא, התלבט אם להישאר עם אשתו זה 30 שנה או לעזוב אותה לטובת המאהבת. הוא בחר לפנות לפזית הדר (43) ולרונית ברוקס ,(47) צמד פסיכולוגיות קליניות מהשרון, שמציעות פגישה חד-פעמית בת 90 דקות עם שתיהן, במסגרת שירות שפועל כמעט שנה ונקרא "עצה לדרך."
"במפגש עם המטופל הוא תיאר קשר נישואים שבו הוא לכוד כמו בבית כלא ומרגיש שיממון רגשי," אומרת הדר. "מצד שני, הוא הרגיש חמלה ורחמים כלפי אשתו, שהיא לא כל-כך בריאה, ובעצם השאלה שלו הייתה לא רק אם לבחור במאהבת: הוא ביקש לגיטימציה לבחור בחיים אחרים. העניין המרכזי לא היה הבחירה בין אשתו לבין המאהבת, אלא השחרור מהנישואים, בלי קשר לעובדה שמישהי אחרת מחכה לו בחוץ. המישהי הזאת לא רלוונטית ונראית כמו רומן חולף. בקשת הלגיטימציה שיקפה את העובדה שיש לו כוחות וחיות, שיש לו למה לצפות מקשר אחר."
הוא קיבל החלטה כל-כך חשובה בשעה וחצי?
"לא אמרנו לו מה לעשות. אמרנו שאנחנו חושבות שיש לו כמיהה הולכת וגוברת לחיות חיים אחרים, להשתחרר ולצאת. האישה שהוא פגש מייצגת את הרצון הזה. השאלה היא לאו דווקא אם להיות איתה בקשר, אלא אם הוא מסוגל להרשות לעצמו לצאת מתוך המערכת המשמימה של הנישואים אחרי כלכך הרבה שנים. אנחנו מאירות את זה כצוות וכבעלות סמכות. אותו מטופל שלח לנו מייל כעבור כמה ימים ובו הודה לנו שוב, סיפר שיצא נרגש מהפגישה ושהחליט לעזוב את המאהבת, כי הבין בעקבות הפגישה שלא לקשר הזה פילל."
את שירות "עצה לדרך" מגדירות הדר וברוקס כייעוץ ולא כטיפול. הפציינט נכנס לקליניקה ומספר להן על הדילמה שלו במשך 50 דקות, והן רק מקשיבות, ומתערבות בשאלות מנחות בלבד. בהמשך הוא יוצא מהחדר וממתין בחוץ כרבע שעה, שבמהלכה השתיים מתייעצות ביניהן. עם שובו, הניתוח והעצות כבר מוכנים.
"בגלל שמדובר בפגישה אחת, אנחנו צריכות לנסוע עם הנועץ במהירות מאוד גבוהה בלי לפספס בדרך את הפניות," אומרת ברוקס. לדבריהן, לעיתים התוצאה המושגת בפגישה חד-פעמית זהה לזו שמושגת במהלך תרפיה שנמשכת שנים. את המפגש החד-פעמי הן מייעדות למי שנמצא בצומת דרכים מסוים, ולא למי שנתקל בבעיה אישיותית שחוזרת על עצמה וצריך, למשל, לשחזר את ילדותו או לבדוק את דפוסי היחסים שלו עם הוריו. המחיר שהן גובות דומה למה שגובה מטפל בכיר אחד עבור פגישה בת 50 דקות. בסכום מדויק הן מעדיפות לא לנקוב.
אמא, אחות, קואצ'ר
עד לפני תשעה חודשים הדר וברוקס עסקו רק בטיפול פסיכולוגי בשיטה המסורתית. כל אחת מהן נפגשה עם המטופל שלה בארבע עיניים, פעם בשבוע, במשך חודשים או שנים. הדר עובדת בקליניקה הפרטית בביתה ברעננה ועוסקת גם בטיפול
זוגי, ולברוקס קליניקה פרטית בהוד-השרון, היא עוסקת בהיפנוזה ובביופידבק ועובדת ביחידה להפרעות אכילה של נוער בבית החולים אסף הרופא.
שתיהן נשואות, ולכל אחת מהן שלושה ילדים. הן הכירו לפני עשור במסגרת התמחות בבית החולים תל השומר ונהפכו לחברות, אבל רק לאחרונה הקימו מסגרת טיפולית משותפת.
"רונית ואני עובדות יחד כבר שנים בהקשרים אחרים," מסבירה הדר. "קרה שהיו לנו מטופלים משותפים, למשל כשטיפלתי בזוג ואחד מבני הזוג הגיע לרונית לטיפול פרטני. הפציינטים היו מודעים לשיתוף הפעולה הזה והסכימו שנעביר בינינו אינפורמציה שרלוונטית לטיפול. כשרונית טיפלה באמא ואני בבת עשינו פגישה משותפת שבה ישבנו ארבעתנו, כדי שהאמא והבת יוכלו לדבר ביניהן. דרך המקרים האלה הבנו שאנחנו יכולות לעבוד יחד, ושהישיבה המשותפת תורמת לייעוץ. בשיטה שלנו יש חריגה מהקונבנציה, וייתכן שהיינו צריכות להרגיש בטוחות במקצועיות שלנו כדי לאזור אומץ ולעשות משהו אחר."
למרות החריגה מהקונבנציה, ואף-על-פי שמאז שאיחדו כוחות הן יוצאות דופן בקהילה המקצועית שלהן, הן לא רואות בטיפול החדפעמי מרד בממסד הפסיכולוגי, אלא התאמה לרוח הזמן. "אנחנו לא יורקות לבאר שממנה שתינו," מבהירה ברוקס, "אבל היום, בגלל המורכבות והאינטנסיביות של העידן שבו אנחנו חיים, יש מקום גם לסוג כזה של ייעוץ. לפעמים אנשים צריכים לקבל במהירות החלטות מורכבות שעשויות להשפיע על כל החיים שלהם. אם הם ילכו לטיפול של שנים, הם יפספסו את המומנטום. אנחנו, כמטפלות, צריכות להתאים את עצמנו לצרכים משתנים של הטיפול ושל המטופל."
אז מתי כדאי ללכת דווקא לטיפול כזה?
"לפעמים המטופל נמצא בפאזה חרדתית וזקוק למשהו ברור שאפשר להיאחז בו. המטפל צריך להיות יותר ישיר ואקטיבי. לדוגמה, באה אלינו בחורה שהייתה צריכה לבחור מקום עבודה. לכאורה זאת שאלה בנאלית, אבל עבור אותה בחורה, שנסיבות חייה מורכבות, זאת הייתה שאלה הרת גורל. היו לנו כלים לעזור לה להגיע לבחירה הנכונה."
מה קורה כשאתן לא מסכימות ביניכן?
הדר: "יש בינינו הערכה הדדית וסנכרון מקצועי. נכון, אנחנו לא ישות אחת, אבל יש לנו תפיסות עולם מקצועיות דומות. גם אם יש לנו דעות שונות, אנחנו פותחות אפשרויות בחירה."
ברוקס והדר לא המציאו את הטיפול הפסיכולוגי החד-פעמי. עדויות ליעילותו אפשר למצוא, למשל, בספרו של ד"ר משה טלמון "תרפיה בפגישה אחת." בסביבתן המקצועית הרעיון התקבל ברגשות מעורבים. "אנחנו זוכות לקשת של תגובות מפסיכולוגים," אומרת ברוקס. "הן נעות בין התפעלות מהאומץ שלנו לעשות משהו שלא כל-כך קיים לבין סקפטיות. לפעמים אני משיאה עצה, ואני לא חושבת שזאת מילה גסה. כל עוד אני לא גורמת לצד השני לחשוב שבזה שאני נותנת לו את הכיוון פתרתי את כל בעיותיו, מה שאני עושה הוא לגיטימי. אם אני מעגנת את זה בניסיון ובידע שלי, הנועץ יכול להרוויח, כי אין לו את זה במקום אחר. הוא ילך חמש שנים לטיפול, הפסיכולוג יהנהן ויגיד לו 'אהה, אהה, אהה.' שמעתי לא אחת ממטופלים, שהם חוו כדחייה את העובדה שהפסיכולוג היה כל-כך פסיבי וכמעט לא מורגש בחדר. אני מדבר כל-כך הרבה, אין לך מה להגיד לי? אני משעמם אותך? אנשי המקצוע במיליה שלנו מאמינים שצריך תהליכים עמוקים, ממושכים וסיזיפיים כדי לעשות שינוי. אנחנו מאמינות שאפשר לעשות שינוי בפגישה אחת, לפעמים גם משמעותי."
אז מה היתרון שלכן על קואצ'ר, למשל?
"בזכות ההכשרה הקלינית שלנו אנחנו יותר זהירות. אנחנו נותנות הרבה כבוד גם לכוחות של הנועץ וגם לחולשות שלו.
ברור לנו שאם מישהו לא יצא מקשר איום ונורא במשך 30 שנה, יש לכך סיבות שקשורות במבנה האישיות שלו. אנחנו מבינות את הקושי ומתייחסות אליו באמפתיה. בנוסף, יש בהכשרה שלנו ובראייה הקלינית משהו שמאפשר לנו לקלוט תוך זמן קצר את המורכבות של הדילמה שהפונה פורש בפנינו."
הדר: "אנחנו לא חושבות שהמטרה של טיפול היא רק פירוש או התעסקות בלא מודע. אנחנו חושבות שמטפל הוא אמא, אחות וקואצ'ר, ואין דרך אחת שיש לה מונופול לעזור. לפעמים מה שעוזר ומחולל שינוי הוא מפתיע."
לפעמים, הן מודות, פגישה אחת לא מספיקה. "אנחנו לוקחות לעצמנו את הזכות, וגם נותנות אותה לצד השני, לומר אוקיי, אנחנו מבקשות עוד פגישה אחת," אומרת ברוקס. "יש מקרים שיש צורך בהמשך של טיפול. תיאורטית, כל החיים אפשר להיות מטופלים, כי החיים מזמנים לנו אינסוף התמודדויות חדשות. אנחנו מסתכלים על הפגישה הזאת כעל צומת שצריך להחליט בו עכשיו אם פונים ימינה או שמאלה. אז אנחנו לא נמשיך להתרחק מהצומת הזה ונגיע לעיר אחרת. אנחנו רוצים להתמקד בצומת המסוים שאיתו הגיע הנועץ."
הדר מספרת על רווקה בת 44 שבאה לטיפול כי רצתה לעזור לאחיה שהידרדר להתמכרויות. "תוך כדי הפגישה התברר שהיא עדיין גרה בבית ההורים, ושהיא מטפלת בכל המשפחה. היא לא מסוגלת להתמיד באף עבודה, למרות שהיא אינטליגנטית ורהוטה. היה ברור לנו שיש לה הפרעת אישיות תלותית הימנעותית. יכולנו להתייחס לשאלה הקונקרטית של איך לעזור לאחיה להיחלץ מהסמים, אבל המוקד בפגישה הפך להיות היא. ברור לנו שאם היא רוצה להציל את חייה, היא חייבת להתחיל לעשות תהליך היפרדות מהמשפחה החולה ששואבת אותה. את זה אנחנו לא מתיימרות לשנות, אלא להצביע על זה ולהגיד לה, 'הצילי את נפשך. אנחנו ממליצות לך ללכת לטיפול. באת לכאן בשביל אחיך, אבל מה איתך'? זה לא שאחרי הסשן הזה היא תצליח לבנות את חייה, אבל אולי היא תפנה לטיפול. בפגישה הבודדת היא גילתה שטיפול הוא לא מפלצת, שהשד לא נורא, שזה יכול להיות נעים ומכיל."
איך אתן יודעות מה הייתה השפעת הייעוץ?
הדר: "בחלק גדול מהמקרים אנחנו מבקשות רשות לעשות פולו-אפ כעבור שנה, ואז נשאל מה הפגישה שינתה. לפעמים הנועצים יוצרים איתנו קשר במייל. חלקם כתבו שהמפגש עורר אצלם הרבה מחשבות. האם הם יישמו את ההמלצות שלנו? אנחנו עוד לא יודעות לבטח. הפגישה, בהרבה מקרים, יכולה להיות זרז לתהליכי מחשבה ואולי גם ליציאה מתקיעות."
רוצי, סבתא, רוצי
הדר וברוקס מספרות על מטופלת, אלמנה בשנות ה70- לחייה, שנראית צעירה מגילה ושאלה אם מותר לה להמשיך לחיות כאישה צעירה למרות גילה. ילדיה מצפים ממנה להתנהג כמו סבתא ולבלות במועדון הגמלאים המקומי. היא, לעומת זאת, רוצה לצאת להצגות פרינג,' מרגישה סקסית ומטפחת קשר עם מחזר שצעיר ממנה בשנים רבות. "אני לא פתטית"? תהתה. "הרי מצפים ממני למשהו אחר. אני לא רוצה להתנהג כמו סבתא, אבל אולי זה לא בסדר"? הפסיכולוגיות התמוגגו ונתנו לה את ברכת הדרך להמשיך לחיות את חייה כרצונה, גם אם התנהגותה חורגת מהמקובל. "תמשיכי ברומן עם הגבר הצעיר אם בא לך," הן אמרו לה. "את לא חייבת להיכנס לתפקיד של סבתא'לה כבויה ואפרורית. תעשי חיים."
בפגישה בודדת אתן עלולות לפתוח אצל המטופל תיבת פנדורה בלי להספיק לסגור אותה. זה לא בעייתי?
ברוקס":כפסיכולוגיות קליניות אנחנו יכולות תוך כדי פגישה לראות עד כמה אנחנו פותחות ועד כמה לא. אם אנחנו מרגישות שהאדם מוצף, נאפשר לו לחזור אלינו לעוד פגישה. לא כל אחד בנוי לטיפול ארוך ומעמיק. החד-פעמיות הזו, יש בה משהו מאפשר. כשיש בעיה וצריך מישהו שייתן כיוון, לא תמיד החבר הטוב מספיק אובייקטיבי, ולפעמים הוא מעורב בקונפליקט."
יש מי שמחליט מראש שהטיפול הזה לא מתאים לו. "לפעמים אנשים נרתעים כבר בשיחת הטלפון הראשונה," אומרת הדר. "ארבעים אחוז מהפונים מרגישים שהמעמד של שתי מטפלות מול אחד מאיים עליהם. היה מקרה שמישהו אמר שהוא לא
חושב שבשעה וחצי נצליח להקיף את הבעיה שלו, וזה הרתיע אותו מלבוא ולהיפתח. לא עזר שאמרנו שהוא יכול לבוא לפגישה נוספת. יש כאלה שפשוט לא רגילים לטיפול, וכשהם שומעים את הסכום הם חושבים – מה, אני אבוא לפגישה אחת ואשלם כזה סכום? הסלקציה נעשית עוד בדרך אלינו."
לפעמים חוסר ההתאמה בין המטופל לטיפול מתגלה במשך הפגישה. "אישה אחת ביקשה להתייעץ איתנו בנוגע לבן-זוגה החדש," נזכרת ברוקס".בפגישה התברר שהקשר איתו מושפע מהקשר עם בתה מבעלה הראשון, ושעד שלא תפתור את מערכת היחסים הסימביוטית והמורכבת איתה הבעיות עם בן הזוג לא ייפתרו. הנועצת גילתה חוסר שביעות רצון מהאבחנה שלנו, כי לטענתה היא לא באה להתייעץ על יחסיה עם הבת ולא הייתה מעוניינת לשנות אותם. לדעתנו היא בכלל לא הייתה בשלה לזוגיות שנייה, ולכן העדיפה להשאיר את המצב על כנו ולהסתכן רק באובדן של בן הזוג. לא שמענו ממנה מאז הפגישה ההיא."
הדר: "לפעמים ברור לנו שמי שלא ילך לפסיכותרפיה יוכל לקחת מהפגישה מעט מאוד. אבל עדיין יהיו פה שתי מטפלות שהקשיבו לו, שלא שפטו אותו, שניסו להבין. לפעמים מגיעים לטיפול אנשים מאוד בודדים. כשאתה מרגיש מובן, לשעה וחצי אתה פחות בודד. וזה המון בחיים האלה".
לפנייה לכתב/ת 
