המצפון של ציקי סלע
בתחילה הסביר ראש יחידת עוז כי הוא מבצע שליחות למען המדינה. ייתכן שכשנחשפו בפניו הפרטים האמיתיים על התנהלות הממשלה, הוא הבין שזו לא שליחות
"קוראים לי אנה וכבר שבועיים שאני גרה במרתף. גרה, זאת אומרת, מסתתרת. עכשיו החופש הגדול אבל אני לא יכולה לצאת כאן. רק אמא יוצאת כל בוקר כשעוד חושך, ואחרי עשרים דקות של פחד היא מגיעה לעבודה. המרתף שלנו נמצא לא רחוק מהתחנה המרכזית. יותר מזה אני לא יכולה לגלות".
כך נפתח ספרו המטלטל של ראובן מירן "אנה והציידים", שגיבורתו היא נערה בת 13, בת למהגרי עבודה המסתתרת במהלך קיץ 2009 במרתף תל אביבי מפני ציידי יחידת "עוז", היחידה שבראשה עמד ציקי סלע.
יחידת "עוז" הוקמה והחלה לפעול ביולי 2009 בקול רעש וצלצולים, במטרה לעצור ולגרש מהארץ את מהגרי העבודה השוהים בה שלא כדין. היא החליפה את מנהלת ההגירה עליה הוטל לעצור ולגרש מהגרי עבודה במהלך שבע השנים האחרונות. ראש יחידת עוז, ציקי סלע, הצטייר כאדם הגון וערכי והתנהל מלכתחילה באופן שונה לחלוטין מראש מנהלת ההגירה הקודם, יעקב גנות.
סלע התפטר מתפקידו, ושאלות העיתונאים באשר לעילת ההתפטרות נותרו ללא מענה. לא שוחחתי עמו על כך, אך מהכרותינו השטחית אני נוטה להאמין שיתכן שכך ארע:
בעוד גנות הקפיד להדגיש בכל עת את אדישותו לתדמיתו וליחס התקשורת כלפיו, סלע יצא מגדרו כדי לרצות את התקשורת ולהציג את היחידה בראשה עמד כיחידה המבצעת שליחות לאומית למען עתידה של מדינת ישראל ורווחת מובטליה. הוא הרבה להתראיין וניכר היה בתחילת הדרך שהוא חדור אמונה בחשיבות המשימה שהוטלה עליו: גירוש מהגרי העבודה מהארץ, משימה שאם יבצעה בהצלחה, תבטיח שמובטלי ישראל יחזרו להשתלב במעגל העבודה.
תאוריה מול מציאות
יש להניח שבמהלך החודשים האחרונים היה סלע עירני יותר להתנהלות שולחיו בכל הנוגע למדיניות העסקת מהגרי העבודה. בתחילת דרכו חזר וציטט את דברי גנות באומרו: "99% מהפליטים הם בעצם מסתנני עבודה", ואז הראינו לו את דו"חות נציבות הפליטים של האו"ם, להם דיווחה השנה מדינת ישראל ש-90.4% מנתיני סודן ואריתריאה הם אכן פליטים.
כשציטט סלע את יעקב גנות וטען שבישראל 300 אלף שוהים שלא כדין, הראינו לו את נתוני מנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת על פיהם יש בסך הכל 97 אלף שוהים שלא כדין. פקחיו של סלע קיבלו סמכות לעצור את מהגרי העבודה, אך בניגוד לשוטרי מנהלת ההגירה, הם לא קיבלו סמכות לפעול נגד המעסיקים המתעמרים בהם, אותם פגשו לבטח.
בעוד סלע עמל על מעצרם וגירושם של מהגרי העבודה מהארץ, לבטח הבחין שממשלת ישראל אישרה את כניסתם של 3,000 מהגרי עבודה חדשים מתאילנד, בניגוד להחלטות ממשלה קודמות ובניגוד להמלצות מומחי הכלכלה.
אם כל זה לא הספיק, על מנת לערער את אמונתו בצדקת הדרך, נאלץ סלע להתמודד גם עם האהדה ההולכת וגוברת של הציבור הישראלי לילדי מהגרי העבודה. אם תחילה היו אלו רק פעילי זכויות אדם שהתראיינו מולו באמצעי התקשורת, הרי שבמהלך הקיץ האחרון התבטאו בפומבי בזה אחר זה נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה גם השר לענייני מיעוטים, שר החינוך, שר הרווחה, שלושה חתני פרס ישראל, שורה של חברי כנסת, שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין ובסופו של דבר אף נשיא המדינה שמעון פרס. ניתן להניח שלזה הוא לא ציפה.
בתום סיור משותף שערכנו לעיתונאים עם סלע, הענקנו לו את הספר "אנה והציידים", במטרה לנסות ולהבהיר לו איך מרגישה ילדה שנאלצת לבלות את הקיץ כשהיא סגורה במרתף, מסתתרת מפקחי יחידתו. "יום כיפור מגיע. יהיה לי זמן לקרוא", הוא הבטיח.
כשהודיע שר הפנים שגירוש ילדי מהגרי העבודה הלומדים במערכת החינוך יידחה עד תום שנת הלימודים, הוא בעצם הורה ליחידת עוז להתחיל במעצרם וגירושם של התינוקות והילדים שטרם החלו את לימודיהם. אם אכן קרא סלע את "אנה והציידים" ביום כיפור, אני מאמינה שהוא לא היה יכול להמשיך בתפקידו לאחר החלטתו האכזרית של שר הפנים.
סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים
לפנייה לכתב/ת 
