על עכברים ובחורים - מונולוג (לא) היסטרי
עכבר העיר היחיד שאני מוכנה שייכנס הביתה מודפס בצורת עיתון, ולא אחד שבא לאכול ולחרבן לי במטבח. ולמה זה קשור ליחסים? כי נראה שהאינסטינקט הראשוני במצב כזה הוא לחשוב "אם היה לי עכשיו בחור, הוא כבר היה מטפל בזה"
ולמה אפיזודת העכבר קשורה ליחסים? כי נראה שהאינסטינקט הראשוני במצב כזה הוא לחשוב "אם היה לי עכשיו בחור, הוא כבר היה מטפל בעכבר".
אז זהו, שלא בהכרח.
הישארו, היום נפזר קצת חומרי הדברה מעל מחשבות שאנחנו רגילים לחשוב על עכברים ועל אלה שתופסות אותם.
יש רגעים שהחיים מדגישים את היותך רווקה ולא חלק מזוג, כמו אותו הרגע בו מגיעים למסעדה ויש תפריט לארוחה זוגית ממש שווה. כן, לפעמים זוגיות היא פרקטית גרידא, בלי כל הגינונים ההוליוודיים והקיטש הדביק מרוב לבבות אדומים. האם גבר הוא לעיתים בגדר מענה פרקטי לבעיה שצריך שתיפתר? כבר כתבתי בעבר הרחוק על גבר שאשמח שיסחוב לי את המצרכים למרק עוף כשאני חולה. הימצאותו של עכבר, גירסה משודרגת לג'וק, מזכירה את הרגע הפרקטי הזה.
עדיף גבר אחד ביד מאשר שני עכברים במטבח
את מר עכבר פגשתי במטבח דירתי. קורה לעיתים שאני נכנסת לשם ואפילו כדי לבשל, ושם הוא חיכה לי. לא בדיוק חיכה, כי אם יותר הסתכל וברח מיד כשהגעתי והתחבא (ואני בטוחה שיש כמה בחורים מעברי שהיו מזדהים איתו באותו רגע). עם הבריחה שלו לא היתה לי בעיה (בניגוד לבעיה שהיתה לי עם אותם הבחורים ם שברחו בזמנו מהדייט). הבעיה שלי התחילה כאשר הבנתי שאני נמצאת איתו בקשר שאיננו הדדי:
הוא היה מעוניין להישאר, אפילו בשביל האוכל במטבח (אם אפשר לקרוא לאוכל של כוסית בדיאטה מתמדת אוכל), ואילו אני רציתי שיילך ולא יחזור לעולם. ויודעים מה? שאפילו לא ייסמס שהיה לו נחמד! אין לי בעיה שיתאדה לו.
במחשב ראשונית, זה קצת שעשע אותי, כיוון שחשבתי שאם הייתי לוכדת גבר רק עם הפסטה המעולה שאני מכינה, כיאה לבליסימה אמיתית, כבר הייתי יכולה להיות כמו שלמה המלך, רק ההפך - "גולדי ואלף הבחורים". אבל כיוון שהדרך לליבו של הגבר לא (באמת) עוברת דרך הקיבה, ואני לא באמת מחפשת ללכוד מישהו ולהשאיר אותו איתי רק בגלל דבק שמחזיק אותו - ויתרתי על הרעיון.
גבר באמת היה עוזר? או שעדיף חתול?
מובן שבשעות מצוקה שכאלה אין לחברותיי ולי על מי לסמוך אלא על חברינו בעלי הטסטוסטרון. מה רבה היתה פליאתי כשכל אחד מהבחורים האלה בעולמי לא הבין שזה כלול ברשימת המחויבויות שלו למין ה(א)נ(ו)שי. משפטים כמו "אמאל'ה עכבר" הם משהו שלא ציפיתי לשמוע, ובחייאת ראבק, גם אם אתה חושב את זה, אין איזה קוד באמנת הגברים הבינלאומית שאוסרת עליך להוציא משפט כזה מהפה בקול רם?
בעל טסטוסטרון בפעולה (צילום: Jupiter)
לא, ברצינות! אני יודעת שבשם השיוויון (השיוויון, לא הפמיניזם) כבר לקחנו על עצמנו, אנחנו הנשים, דברים שהיו נחלתם האולטימטיבית של הגברים: הפרנסה, החיזור ו(רחמנא ליצלן) היכולת להזדיין מחוץ לזוגיות. אבל - ופה האבל הגדול - האם לקחנו על עצמנו גם להרוג עכברים? בואו נעשה הבחנה מהותית: ג'וק שאני יכולה לרסס, זה עוד משהו במסגרת היכולת הנשית שלי. אבל עכבר?
וכך, בעודי תוהה אילו מבין הבחורים בחיי יוכל לעזור ללכוד את העכבר, נתקלתי בזו אחר זו בתגובות של היסטריה, מצוקה, וחוסר שינה מדאגה לשלומי. אף אחד לא טרח להרגיע אותי, כי אפילו את עצמם לא הצליחו הגברים המסוקסים להרגיע.
כשביקשתי סיוע בלכידת היצור השעיר שנכנס אליי הבייתה נעניתי ש"זה שאני גבר לא אומר שאני צריך לעשות את זה. מה , גם את בתור בחורה יכולה ללכוד עכבר".
אה... פתאום כשמתאים להם, אז כל הגברים חושבים שפמיניזם זה דווקא דבר די אופנתי ללבוש.
אז הבנתי שאם אין אני לי, עכבר לי, וככה מצאתי את עצמי קונה מלכודת עכברים ועונה למוכר ש"כן, אני בטוחה שזו לא חולדה, אז שלא ילחיץ את המערכת, ש(רק) נראית רגועה על פני השטח".
מעצבת פנים ביום ולוכדת עכברים בלילה
ורצה הגורל, ובאותו יום של לכידת העכבר התחיל איתי באינטרנט בחור יפה עיניים. בשיחת ההיכרות הראשונית, שאצל רוב בני האדם מורכבת מ"מה אתה עושה?", סיפרתי שאני "מעצבת פנים ביום ולוכדת עכברים בלילה". פאוזה מעבר לקו הטלפון. אחר שהבנתי שאין זו תקלה בחברה הסלולרית לה אני משתייכת, נפלט לעברי המשפט: "אה... אז אם את לא מפחדת מעכברים, אני כנראה ממש צריך לפחד ממך".
לפחד? בחורה קוקטית שכמוני?
כן, מתעקש הבחור, שכן מי שעכבר לא מפחיד אותה, הרי גם לא תפחד מגבר.
רגע! למה לעזאזל שאני אפחד מהגבר שאני בוחרת להיות איתו?
ורק לפרוטוקול, זה שהצלחתי ללכוד את העכבר לא אומר שהפכתי לחלילן מהמלין. הוא הפחיד אותי, פשוט איכשהו זו היתה מלחמת חורמה על טריטוריית המטבח, ואף אחד לא ייגע לי בכוסות הזהב בלי רשות!
בואו נעשה רגע סדר: האם בראש פרמידת ה"ממה גברים מפחדות?" נמצא העכבר מעל גבר? האם לגבר שיחליט להיות איתי יהיה עדיף שאהיה אותה עלמה במצוקה שתקרא לו? כי המציאות, רבותיי ורבותיי, מראה שהגברים היו די שמחים שלא להתמודד עם יצורים שעירים יותר מהם.
אבל מה בעצם אני רוצה מהעכבר התמים הזה? ראה בחורה יפה, שמבשלת טוב, אז נשאר. ולא סתם נשאר... נשאר איתי שלושה ימים תמימים! זה לא עניין של מה בכך, בעולם בו בחורים שנעלמים משל היו בגדים בחוף נודיסטים. ובכל זאת - רציתי שיילך כבר! שיילך, וישאיר לי את האופציה להחליט מי הוא השעיר אותו אני מחליטה להכניס הביתה ולבשל לו.
כי מילא הוא חירבן לי בכל הבית, אכל לי מהאוכל והשאיר אחריו בלגן, הגרוע מכל היה שכלל לא עניין אותו הרצון שלי! כי אם אני מבשלת למישהו, אני בוחרת בו ומחליטה מתי הוא מגיע, ואז הוא לא צריך להיכנס דרך חור הביוב, הוא יכול לצלצל בדלת, והיא תיפתח לקראתו בשמחה.
