חיבוק זה אחלה, אבל אני צריכה מרק עוף
זה היכה בי: לא בהכרח בחור שיישאני דרך מפתן הדלת אני רוצה, אלא כזה שיישא את סלי המצרכים ולא ייבהל כשאפתח לו את הדלת עם טישו מפוזר ברחבי הבית ועם אף אדום. בחור שיילך לעמוד במקומי בתור בקופ"ח יחד עם כל זקני השכונה רק כדי להביא לי כדורים. הגיג חולני בהשפעת שפעת
ללי בלו כתבה פה בשבוע שעבר טור מקסים, שאיתו הזדהיתי, על הרצון בחיבוק בסוף היום. הטור שלה תפס אותי בדיוק ביום בו וירוס השפעת החליט לעשות אצלי חניה בכחול-לבן, ועל כן היתרגם אצלי הרצון במישהו שיחבק לרצון במישהו שיכין לי מרק עוף.
זהו, זה קרה, השפעת לקחה את גולדי בתור שבויה! גם אני נפלתי קורבן לחילופי העונות, כאילו הייתי סבתי בת ה-75, שמרגישה בברך שלה את הזמן המדוייק בו עומד לרדת גשם.
ה"אחרי" גרוע יותר מה"לפני"
מחלה משנה את חיי מהקצה אל הקצה, כאילו הייתי בתוכנית ריאליטי מסוג "אקסטרים מייקאובר". רק שבמקרה שלי זה בדיוק להפך - ה"אחרי" גרוע יותר מה"לפני". מגפי הזהב בעלי השפיץ (כן, אני יודעת זה כבר לא באופנה) מוחלפים בנעלי בית פרוותיות. חולצות התחרה בעלות המחשוף (וכן, יש מה לחשוף) מוחלפות בסוודר שסרגה סבתא מול הטלנובלה החביבה עליה, והסקיני-ג'ינס הוחלף בטרנינג מהוה שידע ימים טובים יותר.
לא רק התלבושות משתנות, גם התפאורה: הכניסה לבר השכונתי בתקתוקי עקבים מוחלפת בדישדוש ברחבי הבית עם מדחום בפה ובקבוק מים חמים מוחזק ביד, כשאני רוטנת על כל עציץ שנקרה בדרכי (הצילו! אני באמת הופכת להיות סבתא שלי!).
ברגעים כאלה כל מה שצריך לעשות זה לצלצל לחברתי הטובה, בעלת שם עולמי בהיפוכונדריות, מה שמקנה לה ידע וניסיון ברפואה יותר מאשר יש לכל מומחי "הדסה" לדורותיהם, שמיד מצווה: "למיטה! לבד! וצפייה רק בסדרות שמנוונות את המוח!" טוב, הדוקטורית אמרה, הדוקטורית יודעת. הבעיה היא שאריה בכלוב יותר נינוח ממני בסיטואציה כזו.
ואז מגיע הטלפון ה"גואל" – אמא שלי. יש לה נטייה לחשוב, למרות שעברתי את גיל שלוש די מזמן, שברגע שאני קצת מקוררת מיד צריך להיכנס לכוננות שלא היתה מביישת שום אחד ממאחזי צה"ל בצפון. אחרי שאני נשבעת לה שבאמת אין צורך שתטריח עצמה מהפרובינציה הרחוקה עם מרק עוף היא מתרצה, אבל מסיימת את השיחה ב"בתנאי שתבטיחי שתכיני לך מרק". מה נהיה עם המרק הזה???
זמן להתבוננות במציאות וקבלת החלטות: כדי להכין מרק צריך ללכת לשוק לקנות מצרכים. בכל יום רגיל, השוק הוא אחד המקומות האהובים עליי בעיר. תמיד יש את מוכר הפטרוזיליה שמציין כמה אני יפה היום, ואת מוכר חסה שמחמיא לי כמה רזיתי (כן, אני בחורה שאפשר לקנות במחמאות זולות). אבל במצבי החולני אני כבר חושבת פעמיים: לרדת 60 מדרגות, להיסחב עם עגלה מקרטעת, ואחר כך עוד להעלות את הסחורה כאילו הייתי סיזיפוס?
ואז זה היכה בי: לא בהכרח בחור שיישאני דרך מפתן הדלת אני רוצה, אלא כזה שיישא את סלי המצרכים ולא ייבהל כשאפתח לו את הדלת עם טישו מפוזר ברחבי הבית ועם אף אדום כאילו חזרתי מבית המרזח. בחור שיילך לעמוד במקומי בתור בקופ"ח יחד עם כל זקני השכונה רק כדי להביא לי כדורים, ואולי איזו משחה סינית שהרוקח ישכנע אותו שזה התרופה האולטימטיבית.
אז יגידו המלעיזים, זה משהו שקורה בהמשך הקשר, הנתינה הזו, היכולת לסבול מישהו גם שהוא חולה ולא במיטבו. אני מהנהנת בהסכמה, אבל שואלת בכנות, האם אנחנו באמת לוקחים בחשבון כשאנחנו פוגשים מישהו שגם תפקידים פחות אטרקטיביים יהיו חלק מהעניין? כן, אני מחפשת מישהו לרומנטיקה, מישהו לחיבוק או למילה טובה. אבל אני גם רוצה מישהו שיטפל בי. הרהורים של זקנה בגיל סבתא שלי? אופס.
פתאום הבנתי בגיל 30 מה שחשבתי שאני אמורה להבין רק בגיל הפנסיה, עם הכניסה לאותו מקום שמפרסמת רבקה מיכאלי: אני רוצה מישהו שיטפל בי וידאג לי. היום זה נחשב אולי כפינוק, אבל עם הזמן זה יהפוך לכורח המציאות.
אז אני עוד לא מחפשת מישהו שיעזור לי למיין את הכדורים בקופסה לפי ימות השבוע ולפי צבעים, אבל כן מישהו שיעזור עם המרק. אני אפילו מוכנה למלמל את המתכון כשהמדחום תקוע לי בפה.
אני באמת מחפשת הדדיות, וגם אני אטפל בו
ולכל המלעיזים שכבר הזכרתי קודם: תעשו טובה ואל תכתבו שכל מה שאני מחפשת זה עובד פיליפיני. אני באמת מחפשת הדדיות, וגם אני אטפל בו שיהיה חולה, וארד לשוק לא רק בשביל המחמאות.
אבל כאן נכנסת לתמונה חברתי הבורגנית והנשואה. יש לי כמה חברות נשואות ותיקות שרק מקנאות ברווקותי המתמשכת ומנסות להראות לי כמה הדשא שלי ירוק, בעוד אני מנסה להראות להם את הגללים המסתתרים תחתיו. היא פוצחת בהסבר, וייאמר לזכותה שיש לה טון משכנע ביותר, שאל לי לחשוב שאם היה לי בן זוג המצב היה טוב יותר. לא רק שהוא לא היה הולך וקונה לי ירקות, אלא היה אומר שהוא עייף אחרי יום עבודה ושאעזוב אותו בשקט, ובכלל, אם הייתי כל היום בבית, למה בעצם הוא זה שצריך להכין אוכל. היא עוד טוענת שבמקרים של חינוך פולני קשה, הוא עוד מסוגל לבוא אליי בטרוניות שאני עלולה להדביק אותו, ושכל הטישואים האלה הם מרבץ חיידקים (מה שנכון, בינינו. אז מה?).
מובן שאני בתמורה מנסה להסביר לה שהבחור שלי לא יהיה כזה, ושלא רק שיכין לי מרק, אלא גם יעשה אחר כך כלים. אבל היא כבר חורצת את דינו של המיועד: "זהו, שלא! כל הגברים הם תינוקות מגודלים! צריך לעשות עבורם ולחשוב בשבילם !"
אז איפה זה משאיר אותי?
עם סינוסים מפוצצים, צרידות שגורמת לקול שלי להישמע כאילו אני מחזיקה במשרה בקו אירוטי, כאבי גוף כאילו טיפסתי כרגע על האוורסט ו... אופטימיות.
ואופטימיות זו, על מה ולמה?
כי במקרה שהבחור עם עגלת השוק המקרטעת לא יימצא, תמיד אפשר להזמין מרק מהמסעדה למטה ולקוות שהשליח אוהב בחורות מצוננות.
האימייל של גולדי
לפנייה לכתב/ת 
