"הולך לסרט? לי בונים חדר קולנוע"

החבר החדש של הבכור היה מתוק להפליא, טיפוס הארי פוטרי שיום אחד יהיה איש הייטק מבטיח, הרומן נראה בעל סיכויים טובים ללבלב כשאני ואמא שלו החלפנו טלפונים וקבענו מפגש הדדי. הפעם הראשונה נקבעה אצלם, וכשבאתי להפקיד את הילד, ונפתחה הדלת למעונם, זיהיתי תוך שניות את המבט המשתאה של בני.

בוילה צמודת הקרקע יש לחברו חדר מחשב פרטי, מרתף להשתוללות וחצר ענקית לעוד קצת. כשהוא יחזור הביתה יהיו שאלות שאצטרך לענות עליהן, חשבתי, אבל לא דמיינתי מה יקרה כשאזמין את החבר לביקור גומלין. החבר חשב רגע והשיב: "אני צריך לדעת מה יש אצלכם בבית לפני שאני מחליט". טיפוס אנליטי, כבר רמזתי. 

בעת המשונה שאנחנו חיים בה, כשמדורי הנדל"ן מספרים את סיפור החברה הישראלית הנוכחית, ואת פיצול הזהות המחריף שלה, כשמעבר אחד של הגדה יש מגדלי יוקרה שעלות דירה בהם היא מיליוני שקלים, ומחירי דירות שרק מאמירים ללא קשר לכושר ההשתכרות הממוצע, ומעברה השני, על סיפה של תהום, דירות שהתפנו מדייריהם על ידי הבנקים, ישנה דילמה קיומית כבדה, איך להסביר לילדים את המציאות.

הילדים התקלקלו או המציאות?

לפני שאתם קופצים ונובחים שמדובר רק במפלצת הקנאה הירוקה שבתוכנו, שהכל תלוי בחינוך, ושאר קשקושי ניו אייג', תקשיבו לזה. יום אחד אנחנו פוגשים ילדה מהכיתה ברחוב. הילד מדווח לה שמחר לוקחים אותו לסרט בקולנוע. הילדה עונה בגאווה, "ולי בונים עכשיו חדר קולנוע פרטי במרתף, נכון אמא"? האם הנבוכה מיהרה להעביר נושא.

הילדים אינם מקולקלים. זו המציאות שהתחרפנה. למרות אפשרויות החינוך האפור שהולכות ונפוצות, ילדים מבתים מופרזי יכולת לומדים בכיתה עם ילדים מבתים שבעליהם נאבקים במאבק הישרדות יום יומי, (סוג של אינטגרציה?) ומה שתמיד היה חלק מחברה בריאה ורב-רובדית, הופך בעידן הצרכנות הבוטה הזה לבעיה חינוכית.

החלום והחצר הענקית

אפשר להתחסד ולגלגל עיניים עד הכתבה הבאה, אבל אי אפשר להכחיש שקשה להסתיר מהילדים שלנו עובדות קיומיות. אכן, יותר כיף כשיש לך גינה גדולה להתרוצצות, בריכה לשכשוך, טיסות לחו"ל בחגים. ערכים זה חשוב, אבל לך תמצא ערך בג'ונגל הזה, שבו המירוץ מזמן הפסיק להיות הגיוני. כבר אי אפשר להביא במתנה ליום הולדת ספר או פאזל, שלא לדבר על המסיבה עצמה, שאם אינה מופקת בעלות של חצי משכנתא, קשה לטשטש את אכזבת הילדים ועלבון הילד החוגג.

זו כבר אינה שאלה של מיקום, כי הדרמה הזו מתרחשת בכל מקום. הפערים הללו מופיעים בכל עיר. מספיק שבונים בה שכונה חדשה מעבר לכביש, בעלות נדל"נית של פי שלושה מזו שעולה הקובייה שלך. תמצאו את הילדים הללו בכיתה עם הילדים שלכם, והם והוריהם יביאו איתם תמונות מהפלנטה הנפרדת שהם חיים בה, על מכוניותיהם המפוארות, הגאדג'טים והאחוזות.

חלקם בני אדם חביבים ומקסימים, אבל המכנה המשותף איננו, נקודות ההשקה הולכות נקרעות. הם האנשים האחרים, אין מנוס מלהודות, ואנחנו האחרים בשבילם. אחרים כמונו, האחוזות היפות שבנינו לנו בדמיון: המוזיקה, הספרים, היכולת ליהנות מהדברים הקטנים שאינם זוללי אשראי מלבד זה הרגשי, לא תמיד מספיקים כשאת וילדייך ניצבים מול החצר הענקית, זרועת המתקנים שבנו השכנים.

ודווקא הילדים שלנו הם הם המחריפים את הניכור הזה, את הפערים הבלתי נסבלים, שכן אפשר להרצות להם הרצאות מלומדות על חשיבות המהות הפנימית, התרבות, היופי שבדברים שאינם נרכשים בכסף, אבל אי אפשר להסתיר מהם שאלו הם התורה, נביאים וכתובים של העידן הזה, היכולת להשיג, לקנות, להתנייד. זה נמצא בטלוויזיה. זה קיים בכל אינטרקציה אנושית. להתנגד לזה, כפי שאנחנו מנסים לעשות, עם העוינות הגלויה לג'יפים, לסימני סטטוס וולגרים, היא להיות דון קישוט, והילדים הרגישים לניואנסים יודעים ומרגישים את השסע הזה, באותן אפיזודות מתסכלות. לשקר להם יהיה להעצים את הניכור הזה בתוכם.

• ריקי כהן, מקימת אתר "אמהות אובדות ".