ככה לא בונים ספורט. זיכרונות ממזרח-גרמניה

בשנות ה-70 וה-80 חיו במזרח-גרמניה כ-15 מיליון איש, קצת יותר מפי 2 מאשר בישראל של היום. באותם שני עשורים הצליחו ספורטאי המדינה הנחשלת להשיג לא פחות מ-384 מדליות אולימפיות, כולל מספר לא ייאמן של 146 מדליות זהב. איך הם עשו זאת? התשובה לכך לוקחת אותנו אל תעשיית שקרים וסמים, בה שימשו האתלטים והשחיינים כחומר ביד המשטר.

20 שנה אחרי נפילת חומת ברלין, האירוע שהביא בסופו של דבר לביטול חלוקת אירופה למזרח ומערב, אנחנו שמים זרקור על מכונת הספורט והנוכלות שפעלה במזרח-גרמניה, על הכוכבים הבולטים בה (חלקם בעל כורחם) ועל אלו שהצליחו, למרות כל הסיכויים, להישאר בצמרת העולמית גם אחרי איחוד גרמניה.

מזרח-גרמניה היתה מדינת חסות של ברית-המועצות, שהוקמה ב-1949 בעקבות חלוקת גרמניה הנאצית בסיום מלחמת העולם השנייה. שמה הרשמי היה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אך בינה לבין דמוקרטיה לא היה דבר. עד 1964, שלוש שנים אחרי הקמת חומת ברלין, עדיין התחרו אתלטים מזרח-גרמנים תחת דגל גרמניה המאוחדת, אבל בטוקיו 1968 המשלחות כבר הופיעו בנפרד.

ובמקום השני בטבלת המדליות: מזרח-גרמניה

ההתחלה היתה צנועה, ובה זכתה מזרח-גרמניה בתשע מדליות זהב (20 בסך הכל), אבל במהרה היא הפכה לכוח עצום בזירה הספורטיבית הבינלאומית. במינכן 1972 הזכורה לדיראון עולם השיגו המזרח-גרמנים 20 מדליות זהב (66 בסה"כ), ממונטריאול הם כבר חזרו הביתה עם 40 ו-90 בהתאמה, ובמוסקבה 1980 שברו שיאים עם 47 זהב ו-126 בסך הכל.

שירת הברבור של מזרח-גרמניה במשחקים האולימפיים, סיאול 1988, היתה לא פחות מרשימה. שנתיים לפני שהפסיקה לכהן כמדינה, הצליחה מזרח-גרמניה לעקוף שוב את ארצות-הברית ולסיים בפעם השלישית ברציפות (לא כולל לוס אנג'לס 1984, אותה החרימה) במקום השני בטבלת המדליות, הפעם עם 37 מזהב ו-102 בסך הכל.

בסיאול דרך כוכבה של השחיינית קריסטין אוטו, שזכתה ב-6 מדליות מוזהבות והיתה למלכת הבריכה ביחד עם האמריקני מאט ביונדי, במוסקבה בלטה האתלטית מריטה קוך ובמונטריאול הרשימה קורנליה אנדר. השחיינית זכתה ב-8 מדליות אולימפיות ב-76' וב-72', מספר זהה לזה של בעלה לשעבר, שחיין הגב רולנד מאתיס.

אוטו (משמאל), חוגגת עם חברתה לנבחרת עוד מדליה (גטי אימג'ס)

"אני הייתי הספורט"

אבל למרות השמות הגדולים הללו, האיש החשוב ביותר בעולם הספורט המזרח-גרמני לא היה ספורטאי. קראו לו מנפרד אוולד, והוא שימש כשר הספורט במדינה במשך 27 שנה והיה הכוח המניע מאחורי התוכנית להפוך את מזרח-גרמניה למעצמה עולמית בתחום. "אני הייתי הספורט", קראו לאוטוביוגרפיה אותה הוציא אחרי האיחוד.

התוכנית של אוולד היתה להשקיע סכומי עתק בספורט, ובעיקר בענפים אולימפיים - מתוך מטרה להעניק יוקרה עולמית למדינה בה הטכנולוגיה היתה בשפל והמוסד החשוב ביותר היה השטאזי, כוחות הביון. זה גם היה המקום היחיד בו מזרח-גרמניה היתה יכולה לנצח את המתחרה הגדולה שלה מהמערב.

במשך שנים פרטי התוכנית נותרו סודיים במערב, עד שלאט-לאט החלו הספורטאים עצמם לטפטף רסיסי מידע על הדרך שלהם לתהילה. השחיינית בירגיט מיינקה, שיאנית ואלופת עולם בתחילת שנות ה-80, היתה הראשונה שפתחה את הפה ותיארה בפרוטרוט איך הפכה לאלופה - ולקורבן של המערכת.

שוחים עם מסכות גז, מזריקים "קוקטייל ויטמינים"

"בכיתה ב' באו אנשים לבית הספר ואמרו שכל הילדים שיודעים לשחות צריכים להגיע למקום מסוים", סיפרה מיינקה על ההתחלה. "כשהגעתי לשם, הם נתנו מבט אחד בהורים שלי - וקיבלו אותי". בכיתה ד' היא כבר עברה לבית ספר ספורטיבי שמומן על-ידי הממשלה, ומשם הדרך למעלה היתה קצרה. וגם הדרך לחומרים האסורים.

ארבע פעמים בשנה נשלחו השחיינים ללייפציג, ועברו בדיקות מתקדמות ב"מכון לתרבות הגוף והספורט". "היינו צריכים לשחות בתעלה עם מסיכות גז איומות, זה היה נורא", מתארת מיינקה את המתקן הסודי, שממדיו הצרים היו 3X5 מ'. למרות הקשיים, הספורטאים לא חשבו אפילו לוותר על אימונים: "לא היה לנו סיכוי. היו דברים שקרו, ופשוט הסכמנו איתם. רק מי שגדל במזרח-גרמניה יכול להבין את זה".

בגיל 12 מיינקה החלה לקבל גלולות אחרי האימונים. "תמיד חשבתי שאלו ויטמינים", היא אומרת, ומספרת שמאוחר יותר החלה לקבל הזרקות טסטוסטרון, שכונו "קוקטייל ויטמינים". בגיל 15 קולה החל להשתנות: "המאמן שלי אמר לי שזה בגלל הלחות בבריכה". זה לא היה השינוי הפיזי היחיד בגופה, אבל השחייניות לא דיברו על כך ביניהן. הנושא היה טאבו.

סילקה גלאדיש והייקה דרקסלר ממזרח גרמניה (גטי אימג'ס)

איך עוברים את בדיקות הסמים: המדריך המלא

כמו כמעט כל ספורטאי מזרח-גרמניה, גם מיינקה עברה את כל בדיקות הסמים בהצלחה. היא מסבירה איך: "אמרו לנו שעלינו לתת דגימת שתן לפני כל תחרות, כי יכול להיות שבטעות לקחנו משהו כתרופה נגד שפעת, ולכן הבדיקות נעשות כדי לשמור עלינו". למעשה, הבדיקות הפנימיות היו המפתח להצלחת התוכנית - כל אתלט שעדיין לא התנקה מסמים, נשאר בבית.

התארים, הכבוד שהגיע איתם ובונוסים כמו רכב ופרסי כסף קטנים השכיחו את הקשיים ואת החשדות, אבל ב-1993 - הרבה אחרי פרישתה ונפילת החומה - הכל חזר אליה. בדיקות גילו שהיא חולת צהבת וכן שבגופה גידול סרטני בכבד. מאמנה של מיינקה, ש'האכיל' אותה בסטרואידים ללא ידיעתה, הורשע בבית-משפט, ביחד עם אוולד ובכירים רבים אחרים, אבל זה לא עשה אותה בריאה יותר. ומיינקה היא רק דוגמה.

על אף שברור מאליו שמרבית השיאים שנקבעו באותה תקופה לא ממש כשרים, הם לא בוטלו. לכן ניתן לראות עד היום את מזרח-גרמניה ברשימת

שיאי האתלטיקה בזריקת דיסקוס (יורגן שולט וגבריאלה ריינש), ב-400 מ' (קוך) ואפילו ב-4X100 מ' נשים.

למרות הנימה השלילית מאוד של הכתבה, מזרח-גרמניה סיפקה גם סיפורי הצלחה. אולי היפה ביניהן הוא זה של הייקה דרקסלר. הספרינטרית וקופצת הרוחק החלה את הקריירה במערכת המזרח-גרמניה וזכתה בזהב כבר באליפות העולם הראשונה, בהלסינקי 1983. דרקסלר נחשדה באותה תקופה לא מעט פעמים בשימוש בסמים, אך גם היא עברה את כל הבדיקות.

אחרי נפילת החומה, ובניגוד למרבית ספורטאי המזרח, דרקסלר המשיכה להתחרות ברמה הגבוהה ביותר. היא הפכה לאחת האתלטיות הפופולאריות בעולם, זכתה במדליית זהב אולימפית ראשונה בברצלונה 1992 והדהימה את כולם עם זהב נוסף שמונה שנים אחר-כך בסידני, כשהיא כבר בת 35, תחת דגל גרמניה המאוחדת. העבר שלה, ושל מזרח-גרמניה כולה, נשאר הרחק מאחור.