חנוך לוין למתחילים

חנוך לוין היה למעשה שני גאונים באיש אחד: גם גאון דרמתי וגם גאון ספרותי. כמובן, לוין כתב הרבה מחזות מצוינים, ובבואי לנסות להבליט כמה מהן מה שהנחה אותי היה קהל חדש: רוצים לדעת מה זה ומי זה חנוך לוין? זה המיטב, תתחילו איתו, אבל דעו – יש עוד.

דרמה היא מאבק בין אפשרויות, ב"מלאכת החיים" זו דרמה של סוף הדרך. הדמויות מצויות בסוף דרכן - מקום בו מתמעטות האפשרויות. דווקא בישורת האחרונה של אפשרות האפשרויות בונה חנוך לוין דרמה מלאה ומורכבת. עולם ומלואו על ראש סיכה.

לוין. שני גאונים באיש אחד (צילום: גדי דגון)

ב"מלאכת החיים" חנוך לוין מצליח להפיק מהפסימיות מנגינות מופלאות; הרמוניות, דיסהרמוניות, קונטרפונקט, פוגות ואנטי-פוגות. כל כך יפות המנגינות עד שבסופו המתבקש של המחזה יכול להתעורר הרושם כי מופלאות המנגינה יכולה להאפיל על האין, הריק, הכלום, הפסימי.

כדי שלא נחשוב, ולו לרגע, כי יופיו של הדימוי האומנותי הוא חלק מהותי של העולם, או משמעותי יותר מהמצב האנושי - מדביק חנוך לוין תוספת למחזה. עוד פסימיות לפסימיות, עוד כשל לכשל, עוד אין לאין. האם האין כאן, בדרך היפוך מופלאה, שיר הלל לקיום האנושי?

"שיץ" הוא המחזה הכי ישראלי של חנוך לוין. הוא משלב פה בין המנעד הצר של המרחב הסאטירי ובין היכולת של

הדרמה לתאר ולייצג עולם ומלואו. קשה לקבוע האם אלה האלמנטים הסאטיריים שמחזקים את הייחודיות הלווינית של המחזה, כאילו מוסיפה הסאטירה תוספת ארס שנלקחה מארון הרעלים של הסאטירה, או שזו הייחודיות של הדמויות והעלילה הדרמתית, ש"מקפיצים" את הסאטירה לגבהים אליהם לא נוהגת הסאטירה להגיע.

מי שנושא זה מרתק אותו, שיוסיף את "הפטריוט" לרשימת הקריאה: מחזה סאטירי מובהק ומצוין, שנדחק בשנים האחרונות אל צל יצירתו של חנוך לוין, שלא בצדק. בקריאת "הפטריוט" יערוך לעצמו את ההשוואה המתבקשת עם "שיץ". תפארתו הדרמתית של "שיץ" רק תתעצם.

בדרמה של "חפץ" מתחברים כל מרכיבי הייחודיות הלווינית למרחב אחד: פסימיות, סאטירה, גרוטסקה ואנטי-קיטש.  היכולות הדרמתיות ועולמו הייחודי הם קטגוריות נפרדות ביצירתו של חנוך לוין, למרות שקשה להפריד ביניהם.

ב"חפץ", בניגוד ל"שיץ", חוברים ארבעת המאפיינים ומשתלבים ייחד באופן הכי מושלם, כאילו אחד הם. כדי להבדיל ביניהם, צריך ממש לחלץ אותם מכוחו המאחד של המכלול. המיזוג המורכב והמחוכם של המכלול בורא מרחב דרמתי רב מימדי, היוצר אמירה יוצאת דופן בהיקפה. היא מזכירה את רב-הממדיות של היקף האמירה ב"המלט".

המחזה מתחיל באצבעה הקטנה של שוורציסקה המחטטת באפה, ובבעלה שוורץ, שמבקש לנשק את הזרת בלי

לדעת על החיטוט. שוורציסקה – בעדינותה – מסרבת, שוורץ – מתעקש. שוורציסקה מתבצרת בעדינותה ושוורץ מתבצר בעקשותו - חורבן בית שוורץ עומד בפתח.

ההתעקשות לנשק את זרת האהובה – זה הקיטש, החיטוט שעל הזרת – האנטי-קיטש הלוויני. בהמשך יקבל הקיטש ביטויים מפתיעים יותר, והאנטי-קיטש יקבל ביטויים מפתיעים יותר מחיטוט שעל הזרת. קיטש ואנטי-קיטש יסתחררו מנקודה זו והלאה עד לסוף המפתיע.

לוין שולט בכל הרפרטואר של הקיטש וניחן בכישרון להפוך את הקיטש על פניו. הוא אינו מעמיד טיעונים נגד הקיטש, אלא לוקח את כיוון האנרגיה הקיטשית, מוסיף לה תנופה ומשגר אותה לכיוון ההפוך. כל מה שיכול הקיטש לייצר, יכול חנוך לוין לייצר טוב יותר.

"אשכבה" היא המפתח לארסיות ולחומציות של כל היצירה הלווינית. בסצנה המרכזית של הסיפור השני

(מתוך שלוש)  מסרבת האישה הצעירה עם התינוקת הפגועה שבידה לבכות על גורלה. מבחינתה מעטפת המשמעות שיוסיף הבכי רק תעמעם את עוצמת הסבל. את הסבל האנושי לא צריך לעטוף במשמעויות, סבל הוא סבל הוא סבל.

צ'כוב, ששלושה מסיפוריו מרכיבים את "אשכבה", וחנוך לוין, שותף לאותה חזית תרבותית של לוין - חזית שבה מוקדש הדימוי האומנותי לייצוג הסבל האנושי. הדימוי אמור להפגיש אותנו עם הסבל ללא חציצה.

בכל מחזה של חנוך לוין אפשר למצוא את נוכחות הסבל האנושי, אם רק ישכיל הקהל לראות מעבר לאדים של החומציות והארס. ב"אשכבה" חשופה האומללות העלובה של הקיום האנושי בכל סצינה וסצינה, שווה בשווה עם הארס והחומציות המוכרים והטיפוסיים.

רוני פיסקר, איש תיאטרון, שחקן, במאי, מורה ומרצה. לאחרונה ראה אור ספרו "הדרמה סוטרה", העוסק במונח "דרמה" ומביא דוגמאות מפתיעות ממעשיות ילדים, סרטים, כדורגל, פוליטיקה והתנ"ך

לכל כתבות המדור לחצו כאן