שדות יהלומים לנצח

אבן נייר ומצ'טה

באביב 2004 נחת פומרנץ בלואנדה בירת אנגולה. כמו תמיד, הוא בא לעזרתו של חבר; איש מוסד לשעבר, שהיה ונותר שושואיסטי מאוד.

הכל התחיל כשהחשאי קיבל זיכיון לחיפוש יהלומים באנגולה. לזיכיון צורפה מפה ובה ריבוע קטן, שבתוכו מותר לחפש ולפעמים גם למצוא. הריבוע הזה סימל משהו כמו 3,000 קמ"ר; תחשבו על הנגב כולו, רק מרופד בג'ונגלים בלתי עבירים. וים של מוקשים ישנים שעוד לא התפוצצו. ונחלים שכדי לעבור אותם צריך לחצות גשרים שעדיין לא נמתחו. ונחשים, ושודדים, וגשם שוטף, ואפילו לא אדם אחד שאפשר לעצור לידו ולברר "אחי, אולי אתה יודע איפה פה זה החיפוש יהלומים?".

אני שואל את פומרנץ איך זה שדווקא החשאי, ולא למשל אני, קיבל את הזיכיון. "ככה זה עובד באנגולה", הוא אומר. "נותנים זיכיון לגנרל שהממשלה רוצה לצ'פר או לשמן. החבר שלי הכיר במקרה את הגנרל הנכון מהתקופה שהיה אחראי על שדרוג ואימון יחידת האבטחה של נשיא אנגולה. לפי החוק המקומי (יש לבטא "העאלק־חוק", ע.ר), שליש מהזיכיון לחיפוש יהלומים מחזיקה הממשלה, שליש מקבל הגנרל, ועוד שליש מקבל שותף זר שאמור להביא כסף ולארגן את עבודות הכרייה. הגנרל פשוט הציע לו להצטרף על תקן השותף השלישי".

החבר, כבר אמרנו, התברבר בדרך. ככה זה במוסד, בלי ג'י.פי.אס לא מסתדרים. אבל האם דווקא פומרנץ, לא בדיוק אנגולזי אסלי, היה האדם הנכון לפנות אליו בבקשת עזרה? "האמת, לא ממש. בחברות הרציניות והגדולות שמחפשות שם יהלומים חייבים שיהיה לפחות בנאדם אחד שמכיר את האזור, ושמבין משהו ביהלומים. שנינו לא הבנו לא בזה ולא בזה, אבל אתה יודע איך זה הישראלים. אמרנו שאין דבר כזה שלא נסתדר. מה גם שהדליק אותי העניין של ג'ונגלים ומקום מסתורי וכל זה. לא חשבתי על כסף: חשבתי על אקשן. אז נסעתי אליו".

1,200 קילומטרים קופצניים וסבוכים מפרידים בין לואנדה לאלדוראדו שחיפשו פומרנץ והחשאי. שני טנדרים עמוסים בהמון דלק וציוד, ארבעה ימי נסיעה רצופה בלי עצירה למנוחה או לשינה בלילה, שכנוע עצמי אידיוטי שהכל קטן על מי שניווט בסמטאות של קלקיליה - אבל בסופה של הדרך, כמו שהבטיח פומרנץ, הריבוע מהמפה הארורה נתגלה לפתע והפך מחלום למציאות.

לריבוע קוראים קנגולה. מאחורי השם המבטיח מסתתרת אחת מהפינות הנידחות ביותר על פני כדור הארץ: 360 מעלות של עשב בגובה שני מטר, כפרים קטנים של בקתות בוץ שבהם הגברים יושבים בטלים והנשים עובדות, סקס חופשי (למקומיים כמובן) אבל אוכל לא משהו (התפריט העיקרי הוא שורש בשם "מנוקה", שהוא גם המנה הראשונה וגם הקינוח, ובדרך כלל גם המנה העיקרית). אין בה

 בקנגולה טלפונים או חשמל, את המים שואבים מהנחל, אבל יש הרבה סדר ומשמעת - וכפיפות מוחלטת למערכת השבטית.

בראש המערכת הזאת עומד ה"סובה", זקן השבט. מספר שתיים הוא המוציא לפועל של מדיניות הפנים והחוץ; קוראים לו ה"מלוקו", ותפקידו הראשי הוא עריפת ראשים על פי הוראתו של הסובה. מספר שלוש בהיררכיה הם כל היתר: המוני העם שחיים בשלווה עד שהמוות משיג אותם באמצעות מחלה, הכשת נחש או סתם פגישה לא מוצלחת עם המלוקו. בנוף הזה, פומרנץ והחשאי למדו מהר מאוד את מה שילידי קנגולה יודעים עוד לפני שהם לומדים לדבר: בפינה הנידחת הזאת של העולם, כסף וזמן - ויותר משניהם, חיי אדם - הם עניינים שערכם שואף לאפס.

בשיחה עם פומרנץ אני שוכח לרגע שבמדינה שלי דוקרים למוות אנשים בוויכוח על סיגריה, ומנסה לטעון שהסיפור על עריפת הראשים נראה לי כמו הגזמה ישראלית אופיינית. פומרנץ מתקומם ומספר לי על שני צעירים אמריקאים שעבדו איתו בקנגולה, והלכו בוקר אחד לבקש את אישור הסובה לקטיפת כמה ענפי במבוק בנהר. בקנגולה, כמו במאה שערים, צריך לבקש מראש השבט אישור לכל צעד. ושוב כמו במאה שערים, צריך גם לעשות את זה כשאתה מצויד בתרומה נאה. סובה בקנגולה יעריך מאוד אם תגיע אליו מצויד בשק אורז ובבקבוק וויסקי. אם תגיע בלי, תבין מהר מאוד שטעית.

• רגע, גם אלי פנגס היה באנגולה. בעניין אחר לגמרי
• וזה החלק השני. כן, גם אותו קשה לעצור כשהוא מתיישב לכתוב
  

הצעירים האשכנזים עשו הכל נכון, כולל הוויסקי והאורז, למעט העובדה שהלכו לאיש הלא נכון לבקש את אישורו: זה היה נוכל, סובה מתחזה שהפיל אותם בפח. כשנודעו הפרטים נמלטו האמריקאים לכפר סמוך, והנוכל האכזר נתפס. שעה אחר כך, במרכז הכפר, המתין לו המלוקו עם מצ'טה ביד. החקירה, המלצת הפרקליטות והמשפט נמשכו שלוש דקות. ראשו של המתחזה נערף לעיני ההמונים. למרות העבר הדובדבני שלו, פומרנץ נותר קצת המום ונרעש מיעילותה של מערכת המשפט. בעיקר כשמישהו לחש על אוזנו שהמלוקו רוצה לערוף גם את הראש שלו.

פומרנץ: אותי? אבל אני לא קשור.

מישהו: אין מה לעשות. בקנגולה יש שני דברים שאי אפשר לעצור אותם כשהם כועסים: נחשים ומלוקו.

פומרנץ: אז מה לעשות?

מישהו: אה, להיזהר.

לא ארץ לאשכנזים

זהירות ולקיחת סיכונים הם עניין יחסי מאוד בחבל הארץ הזה. סיפור קצר אמיתי לגמרי: את הטיסה מדרום אפריקה לאנגולה, עם הציוד הכבד לכריית היהלומים, פומרנץ עשה במטוס מטען רוסי כבד מאוד וישן מאוד. מזג האוויר סער, המטוס קירטע, חגורות בטיחות לא היו. ומאחר שגם דיילות ששואלות "ביף אור צ'יקן" לא נראו באזור, היה לפומרנץ מספיק זמן כדי להבחין שכמויות אדירות של סולר דולפות אל רצפת המטוס, כשבאותו זמן ניתזים גיצים של אש מהקירות בגלל החיכוך בציוד הכבד. הוא עשה חשבון מהיר שלפיו מפגש בין גיצים וסולר בגובה 40 אלף רגל הוא לא ממש סגולה לאריכות ימים, ואז גילה אחריות אזרחית למופת וניגש לתא הטייס.

בתא הוא גילה שלושה טייסים רוסים. הם עישנו סיגריות, שתו וודקה ולא ממש התרגשו מהדיווח של הלוחם הישראלי הנועז. כשפומרנץ התעקש להגיד להם שזה ייגמר בוועדת חקירה, אחד השיכורים הסכים לגרור את עצמו אל לב המטוס. הוא הביט בגיצים, שלף את הסיגריה הבוערת מפיו וכיבה אותה בסולר. אל תתפלאו את תראו פעם את פומרנץ מתפקע מצחוק בטיסה, כשהדיילת מבקשת ממנו ליישר את גב המושב ולסגור את המגש.

"הכד של מאדימבה" הוא תיאור מעשיו באפריקה בשנים האחרונות. ההערה על כריכת הספר, "סיפור כמעט אמיתי", נועדה בעיקר לאפשר לו להמשיך להגיע לשם פעם בשבועיים, ולעבוד עם האנשים. פה ושם היה צריך לשנות קצת שמות, קצת תאריכים, לערפל אירוע כזה או אחר. כשהתחיל לשלוח את הטקסטים מאפריקה לעורך בתל אביב, הם היו חוזרים אליו עם הערות בנוסח "כאן הגזמת, תעדן את התיאור". באחד המקרים הופיעה הערה כזאת על סיפור שבו לוכדים פומרנץ וחבריו נחש חנק מסוכן באורך 15 מטר; לעורך המיומן זה נראה כמו "למי יש יותר גדול" של ילדים. פומרנץ נאלץ לשלוח לו בדואר חוזר צילום אותנטי של הנחש ברגעי חייו האחרונים ובמלוא קומתו השחוחה. הטקסט אושר, והעורך החליט שהוא בכל זאת לא לוקח השנה את האישה והילדים לקנגולה.

האמת היא שקנגולה, כמו יתר המחוזות שבהם מחפשים וכורים יהלומים באפריקה, היא לא באמת מקום מומלץ לאנשים חפצי חיים. יהלומים בשביל אנשים כמונו הם החפצים הנוצצים והמיותרים שאנחנו קונים בלב נחמץ לנשותינו; מקסימום הם קיימים אצלנו בתודעה לצד שמות נוצצים כמו לב לבייב ובני שטיינמץ, מרופדים בהרבה מיליארדי דולרים. אלא שלידתו של הנוצץ־הנוצץ הזה מקורה בארץ קשוחה ומאוד לא זוהרת, בחברות ענק שמעסיקות עבדים מודרניים, ובתושבים פשוטים שחופרים בידיים בתוך החול והבוץ בתקווה למצוא את אושרם.

בקנגולה מספרים שאם מקומי מוצא אבן גדולה באמת, הוא נעלם. אם הוא מספיק מהיר - יגיע לעיר המחוז, ימכור את האבן בחמישית מערכה ויחיה באושר ובעושר עד סוף ימי חייו הרחק מהג'ונגלים. יהסס וימשיך להחזיק את האבן בתרמיל - גם אז ייעלם, אבל במובן קצת אחר.

שלושה חודשים לקח לפומרנץ ולחבריו להגיע עם הציוד הכבד מלואנדה לקנגולה. ברגעים היותר קשים עברו לא יותר מ־500 מטר ביממה, טובעים בבוץ ונאבקים בנחלים סוערים. הם התחילו לחפור בדמעה, אבל לא ממש קצרו ברינה: החפירות העלו הרבה חול ומעט מאוד אבנים יקרות. מה שהם עשו בחודש אחד של דחפורים ודאווין, מקומיים עם אתי חפירה עשו לפעמים לידם בחצי יום. מהר מאוד הפכו הישראלים לבדיחה אזורית. המקומיים צחקו בנימוס, בעלי חברות הכרייה הגדולות היו בוטים קצת יותר. אבל הסוף היה שמח, כי הרי רק בתחבולות תעשה לך מלחמה. הבעלים של אחת החברות הגדולות, שלמד לחבב את פומרנץ ההוזה ובעיקר למד להעריך את יכולתו לשרוד בשטח הזה כמעט לבדו, הציע לו את הצעת חייו: הוא יבלע את החברה הכושלת של היהודים המצחיקים, ובתמורה יהפוך את האיזראליטה למנהל בחברה.

לפני שנה וחצי זה קרה. קבלו את אלי פומרנץ, מנהל בכיר בחברת כרייה. ממונה על המכרות באנגולה, קונגו ודרום אפריקה, ומנהל העל של הקשר בין אנגולה לישראל. זה אולי פחות טוב מהחלום למצוא אבנים באדמה (פומרנץ: "אבן אחת של כמה קראט היתה משנה הכל". רוזן: "גם זכייה אחת שלי בלוטו"), אבל זאת פרנסה יפה ועיסוק מעניין, שבמובן מסוים הוא גם יותר בטוח. בקצת.

האיש שלנו במקדש הארור

העניין הוא שפומרנץ, אם כבר הספקתם להכיר אותו, לא באמת מחפש את השקט והשלווה. מה שמחזיר אותנו ל"הכד של מאדימבה" ולאגדה שהיתה באמת על הלוחם האגדי ג'ונס סבימבי (שבספר מכונה טיאגה סומה מאדימבה, כדי שלא לפגוע ברגשות המקומיים או להסתכסך חלילה עם איזה מלוקו שיקרא אותו בטעות).

סבימבי שלט במשך 30 שנה באזורי היהלומים. הוא היה גיבור נערץ, מראשי המתנגדים למשטר הקומוניסטי; ב־1984 הזמין אותו הנשיא רייגן לוושינגטון וכינה אותו "הלינקולן של אנגולה", התבטאות המוכיחה גם שסבימבי היה כלי רציני וגם שרייגן לא באמת ידע תמיד להבדיל בין אור לחושך.

לפני שבע שנים בדיוק נהרג סבימבי בקרב עם הצבא האנגולי. הוא היה חזק מדי ומאיים מדי עבור הממשלה בלואנדה. מותו הוא עובדה קיימת; מה שנותר בערפל הוא השאלה לאן נעלם הכד שנהג לשאת עימו לכל מקום. הנחת העבודה היא שאם הצבא היה לוקח אותו, העניין כבר היה מתגלה. לכן ההערכה היא שסבימבי פשוט קבר אותו רגע לפני שנכנע.

בשבע השנים שעברו, כל מי שנושם או סתם עובר לרגע בגבול אנגולה־קונגו מחפש את הכד. לא פעם ולא פעמיים הובילו מקומיים את פומרנץ למקום קבורתו של הכלי, נשבעים שהם יודעים מה עלה בגורלו; זה תמיד נגמר בלי כד ובלי נעליים. לא מזמן נחתה באזור ממסוק משלחת מכובדת של אנשי עסקים מבלגיה, מצוידת במפה ובמידע מודיעיני ממוקד; הפעם זה הסתיים בשתיית הרבה וויסקי ובסעודה משובחת.

בקרוב מתכוון פומרנץ לחזור לחפש. יש לו מידע חדש, והאיש שלפני 20 שנה טרף מבוקשים בשכם ובג'נין חושב שגם כאן הסבלנות תנצח. אני סקפטי, אבל אם הוא בכל זאת מוצא את הכד, ההסכם שלי איתו חד וברור ולגמרי אנגולי: שליש הולך אליו, שליש לגנרל הבלתי נמנע ושליש לחתום מעלה. חוק זה חוק.