למי צלצלו היהלומים

באמצע שום מקום, בתוך מרחב אינסופי של עשבייה ירוקה וצפופה שמטפסת לגבהים, נטוע אוהל סיירים קטן. בפתחו יושב אדם על כיסא פלסטיק ומהרהר. הוא נזכר בימים אחרים ורחוקים, בתגרות אגרופים בקסבה של שכם, בסכין ארוך שננעץ עמוק בגבו; אחרי כל השנים האלה, המקום עדיין רגיש לפעמים. והוא מחייך כשעולה אצלו שוב הזיכרון של היום ההוא שבו הצליח לעצבן את הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש האב, ולקבל משר הביטחון יצחק רבין אזהרה מפורשת: בפעם הבאה שתסבך את מדינת ישראל, אתה בכלא.

מבול טרופי כבד יורד על ראשו ועל האוהל הקטן. העשבייה הופכת לעיסה של בוץ ושלוליות, אבל הוא מאושר. יושב שם לבדו, בסוף העולם, במקום שבו אין חשמל ואין טלפון. מקום שפעם רחש מלחמות גדולות והתנגשות אינטרסים של מעצמות ששלטו והתערבו, והיום שולטים בו מלכים מקומיים מצחיקים עם כתר של פלסטיק, שבמקום טנקים ומטוסים יש בטריטוריות שלהם משפטי שדה מהירים; פסק הדין המקובל בהם הוא עריפת ראשו של מי שנתפס על חם בגנבה או בשקר. והוא יושב לבד שם, אדם לבן כמעט יחיד בפינה נידחת של היבשת השחורה. המקום שבו נפגשות אנגולה וקונגו, שבאדמה שלה מסתתרים - לצד נחשים ארסיים שמחסלים אדם בחמש שניות - מרבצי היהלומים הגדולים ביותר בעולם.

בתיוג הישראלי, או לצורך העניין בכתבת סוף שבוע מתלהבת, הוא ייקרא בוודאי "יוצא צבא ישראלי שמעורב בעסקי המיליארדים האפלים והמסתוריים של חיפושי יהלומים באפריקה". ובכן, הצחקתם את הנחשים. בעיני המקומיים - ובעיקר בעיני אלה שמנהלים את עסקי הכרייה בחבל הארץ הקשוח הזה - אלי פומרנץ הוא סתם בחור מוזר, חייכן וחביב. קצת פראייר, קצת מצחיק ולא קשור, ובעיקר חסר סיכוי.

לך תסביר שאתה לא האופנובנק

על המדף בחנויות הספרים, בין עלילות רון לשם באיראן לפרוזה של סלימאן א־שאפעי מהבור של גלעד שליט בעזה, מונח בשבועות האחרונים "הכד של מאדימבה". על הכריכה מציין המחבר שמדובר ב"סיפור כמעט אמיתי", אלא שבניגוד ללשם (ששוב הביא אותה בגדול) ולא־שאפעי (שטרם קראתי את

 הגיגיו), המחבר אלי פומרנץ אכן היה ועודנו שם, במקום שבו מתרחשת העלילה ההזויה שחיבר. והוא גם הגיבור האמיתי לגמרי של ספרו הכמעט אמיתי לגמרי.

אם אתה מבקר ספרות שמתעלף רק מדויד גרוסמן, יש להניח שתגדיר את ספרו של פומרנץ כחסמב"ה אינפנטילית למבוגרים מוגבלים. אבל אם אתה כבר יודע שגבר יכול לברוח מבשורה וממשבר גיל ה־40 ולחפש את עצמו ואת חייו, גם אם גרוסמן לא ניסח את זה בשבילו, אז אתה מבין ש"הכד של מאדימבה" יכול להיות במידה רבה גם הכד שלך.

קיצור תולדות הפומרנץ: הוא בן 42, יש לו בת זוג ושני ילדים קטנים במושב בשרון, וזה כמעט הפרט הטריוויאלי היחיד בחייו הסוערים. בגיל 18 גויס לצוות המסתערבים הראשון של יחידת דובדבן, הסתובב מחופש עם אהוד ברק בסמטאות שכם, אכל מבוקשים לארוחת בוקר, וכפי שכבר נרמז כאן בפתיחה ויפורט בהמשך, כמעט גרם לניתוק היחסים בין ישראל לארצות הברית. אחרי שהשתחרר ובדק את כל סוגי הסמים במזרח הרחוק, חזר לארץ. מפקדו בדובדבן, אורי בר־לב, שיכנע אותו כמעט בכוח להצטרף לצוות שהקים את יחידת המסתערבים של משטרת ישראל, "הגדעונים". הוא בא לחודש, נשאר תשע שנים, והשאר יסופר בתולדות "היחידה" הכמעט יחידה במשטרה שלנו - שזאת באמת גאווה להגיד שאתה משרת בה, רק שלא ממש מותר לך.

בין לבין הספיק פומרנץ להתמנות למנכ"ל איגוד הוויסקי הישראלי, לשבת שלושה ימים במעצר אחרי שפירק את הפרצוף לשוטר שחשד בו שהוא האופנובנק, וגם ללמד שני גורילות ממוצא גיאורגי, שנשלחו לחסל אותו במהלך סכסוך עסקי, לקח שלא יישכח. לפרטים נוספים, חכו קצת.

לאפריקה הגיע פומרנץ לפני ארבע שנים, אחרי שחבר קרוב ומוסדניק מהולל בדימוס הלך לאיבוד בג'ונגלים של אנגולה כשניסה למצוא שטח שעליו קיבל זיכיון ממשלתי לחיפוש יהלומים. פומרנץ, שידע לנווט בקסבה של שכם בלי ג'י.פי.אס ובלי לדעת מילה אחת בערבית, חשב שיוכל לעזור לו. וצדק: הוא טס לאנגולה, מצא את השטח הנחשק, הצטרף לעסק, התחיל לחפור ואפילו מצא יהלומים. מעט יהלומים. מעט מכדי להיחשב למישהו או למשהו בעולם הזה. 

רגע לפני שגמר את הכסף על הרפתקה שהיתה אפעס גדולה עליו, הוא התיישב לכתוב את "הכד של מאדימבה". הסיפור הכמעט אמיתי הוא על כד יהלומים אמיתי לגמרי, שקבור כנראה אי שם באזורי הגבול הפראיים שבין אנגולה לקונגו. בשנים האחרונות, כל העולם ואחותו ופומרנץ מחפשים שם את הכד הזה. האגדה מספרת שמנהיג המורדים הנערץ ג'ונס סבימבי, שנהרג בקרב עם הצבא ב־2002, החזיק בכד הזה את יהלומיו האישיים. היא גם מספרת שאלה היו המשובחים שביהלומי האזור, ממש היהלומים שבכתר, ומעריכה את שווים בכ־400 מיליון דולר. אולי 300 אחרי המשבר הכלכלי. פומרנץ, מיותר לציין, מאמין באגדה ומאמין גם שימצא את הכד. וכשמדובר באדם שכל חייו נראים ונשמעים כמו המצאה גדולה, אתה מוצא את עצמך מהסס פעם או פעמיים לפני שאתה מחייך אליו בחמלה ושולח אותו לטיפול פסיכיאטרי.

חבר, אתה כועס?

אלי פומרנץ הוא אבטיפוס לדור שלם של ישראלים שיורים ובוכים. פוליטית הוא מוכן להחזיר לערבים גם את פתח תקווה, רק שייתנו לו להתפרנס בשקט; ביטחונית הוא ערוך לזיין להם את הצורה בלי להתנצל. מהבחינה הזאת, דובדבן הצעירה שנוסדה אל תוך האינתיפאדה הראשונה התאימה לו להפליא. הוא הגיע לשם אחרי שנפלט מקורס טיס, אל תוך בועה קטנה של חיילים מוטרפי אקשן ומוטיבציה, שוויתרו על חופשות השבת כדי לשחק אותה ג'יימס בונד בחורבות של חברון. הברדק חגג אז, הפקודות היו בגדר המלצה לא ברורה. כדי להראות למבוקשים הפלסטינים מאיפה משתין המסתערב היהודי, כמעט כל האמצעים נחשבו לכשרים. אלה היו ימי התום, אינתיפאדה דה־לוקס של אלות ואבנים וכדורי גומי, וההנחיות לדובדבנים היו לפשוט על מוקדי המהומות אבל לשמור את האקדחים בתרמיל. ללכת מכות, כנופיה מול כנופיה, ממש כמו בשכונה. להרביץ חזק, לחטוף חלש אם אפשר, ולעצור את השבאב בידיים.

באחת התגרות, אחרי שהכל הסתיים עם עוד מעצר של קבוצת רעולי פנים בני 16, פומרנץ הרגיש שלמרות החורף הקר שבחוץ הוא מזיע מאוד. בעיקר בגב. חבר שעמד לידו הפנה את תשומת ליבו לסכין שהיה תקוע שם עמוק עמוק, מגרד את הכבד ופוצע כל מה שנקרה בדרכו. פומרנץ יצא מזה בנס. את הכאבים הוא מרגיש עד העצם, עד עצם היום הזה.

החיסול הראשון שביצעה היחידה, ב־1988, רשום על שמו (פומרנץ: "סתם מפגר קטן שהועלה לדרגת מבוקש בכיר לאחר מותו"), וככה גם כמעט נרשם על שמו חיסול היחידה כולה. לזכותו ייאמר שהוא יזם וביצע בתחכום מעצר של מבוקש בכיר אמיתי, רוצח של ממש, שהמובחרות שביחידות ניסו לעצור לפניו ולא הצליחו. קצת פחות לזכותו נרשמה העובדה שעשה זאת כשהוא מתחזה לכתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית סי.בי.אס, תוך שימוש בוולבו ששדד מקבלן מקומי, עם מדבקה אותנטית של Press וציוד צילום שהשאילו לו החבר'ה מערוץ 1 (פומרנץ, בחיוך: "הם היו פטריוטים ולא שאלו שאלות").

הראיון עם המבוקש התקיים בפסגת הגבעה הצופה אל הכפר שממנו נמלט. הכתב פומרנץ שיכנע אותו שהלוקיישן יפה, מתאים למיתוס הגבורה שלו ומשדר שליטה ודאגה לבני המשפחה שנותרו למטה. בעיקר היה הלוקיישן הזה מוצלח משום שהוא בודד את הפתי תאב הפרסום מהמוני מעריציו ושומרי ראשו, שחיכו למטה. הראיון היה קצר ונוקב, ממש נסים משעל בימיו הטובים: הוא נגמר מיד אחרי שהחל, במכת מחץ מאגרופו של פומרנץ לפניו של המבוקש.

למחרת, כשהוזמן יחד עם מפקדו אורי בר־לב ללשכת שר הביטחון, היה כתבנו לענייני ערבים מדממים בטוח שהצל"ש - או לפחות הפוליצר - בדרך. במקום זה חיכו לו פניו הסמוקות של יצחק רבין. התברר שהאמריקאים לא העריכו את המקוריות שמאחורי התרגיל המבריק; נשיא סי.בי.אס התקשר לנשיא דאז בוש האב, זה התקשר לרבין ורבין לבר־לב. "יופי של רעיון", אמר רבין בקול עבה ונמוך שהתחלף לקצת יותר עבה ולקצת פחות נמוך: "זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאתם עושים את זה. בפעם הבאה, אורי בר־לב, אתה בבית. ואתה, אלי פומרנץ, בכלא".

פומרנץ, אגב, לא מצטער ולא מתנצל על כלום. אולי רק קצת על הוולבו עליה השלום, שנלקחה בהשאלה ובלי לבקש סליחה או רשות מקבלן פלסטיני חף מפשע, ומעולם לא חזרה אליו. על כל פנים, הוא נשבע שהאקשן והחיים על הסף של אז לא חסרים לו. מה שלא כל כך מסתדר עם המשך העלילה של חייו הסוערים והמאוד גבוליים.

איך לקרר מקרר

לפני חמש שנים, כשהגיע לעוד יום עבודה שגרתי במשרד שלו, עצר אותו בכניסה איש גדול מאוד עם מבטא רוסי מאוד ואמר לו שהוא לא יכול להיכנס. פומרנץ ניסה לומר משהו על זה שזה המשרד שלו כבר כמה שנים טובות, אבל אז בדיוק הוא ראה שהאיש הגדול לא לבד. היו איתו עוד כמה אנשים גדולים, ולאחד מהם היה ביד משהו שנראה כמו סכין, התנהג כמו סכין ועשה קולות של סכין, ולכן היה מן הסתם סכין. "זה היה המשרד שלך, ועכשיו הוא שלי", אמר איש גדול א'. "אם אתה לא הולך אני דוקר אותך", חיזק את התזה איש גדול ב'.

זה קרה בתקופה הכי רגועה בחיים של האיש הלא רגוע הזה. בגיל 31 נולדה לו בת בכורה, והוא החליט לפרוש סופית מהעולם שבו הולכים מכות והורגים אנשים. תשע שנים לפני כן, כשהוא חייל משוחרר שבאוזנו עגיל ובליבו החלטה דומה לפרוש מהאקשן וחלומות על חיי הוללות נעימים, הציע לו בר־לב להצטרף להקמה של "הגדעונים". פומרנץ לא ישכח את הפגישה הזאת, שלוותה כרגיל אצלם בהרבה שוטים של וויסקי משובח. שעה שלמה הם לא הפסיקו להתגלגל מצחוק, ממחזרים את כל הבדיחות המוכרות על שוטרים בכלל ומשטרת ישראל בפרט. כשבר־לב ניסה לתאר את פומרנץ עם כובע של שוטר, כאבי הבטן כמעט הצריכו הזמנת אמבולנס. לפומרנץ היה ברור שאפילו אלוהים לא יביא אותו למשטרה; הוא שכח לקחת בחשבון את אורי בר־לב.

חודש אחרי שיחת הוויסקי מצא את עצמו פומרנץ מצטרף כמתנדב לצוות ההקמה. זאת היתה בפירוש עשיית טובה לחבר שאי אפשר לסרב לו. יעברו עוד 18 שנה עד שפומרנץ יתייצב בלי היסוס ובלי חשבון בראש המחנה הגדול שלחם נגד מפכ"ל משטרה חלש ושר משטרה הזוי, שרצו לפטר את ניצב בר־לב מהמשטרה. גם במקרה הזה, כמו אז, הוא לא היה יכול להחריש כשהחבר והאיש הנערץ עליו ביקש עזרה.

החודש שהפך לתשע שנים היה תקופה רצופה של פעילות סוערת, אלימה, מסוכנת, אפילו מוצלחת פה ושם. פומרנץ היה שם מדריך ומפקד צוות ומפקד בית הספר, והחליט לעזוב סופית רק כשבר־לב פרש. "באתי בגלל בקשה של חבר ונשארתי בגלל החבר'ה, שהיו באמת הדבר הכי רחוק ממה שאתה מתאר לעצמך על המשטרה", הוא מסביר. הפרישה החזירה אותו הביתה - לאישה, לתינוקת, לעגיל באוזן ולטוסטוס שהוביל אותו בכל בוקר לעבודה, מרחק 500 מטר מהבית. הוא היה אחראי לעסק המשפחתי המוצלח: מעונות הסטודנטים, ובעיקר הסטודנטיות, במכללת רופין. זאת היתה עבודה קלה, רגועה, סתמית. בדיוק מה שהיה חסר לו ב־13 שנות דובדבן והגדעונים. עד שהגיעו הרוסים עם הסכין.

זה היה סיפור לא באמת מעניין של סכסוך עסקי ופשיטות רגל, שהוביל כריש נדל"ן יהיר ופזיז מדי לשלוח את הגברתנים שלו כדי לזרוק את פומרנץ מהמשרד. החוק דווקא עמד הפעם לצידו, אבל חוקי הג'ונגל לא ממש, ופתאום הוא מצא את עצמו בתפקיד הקבלן הפלסטיני עם הוולבו, בצד הלא הוגן של החיים. פומרנץ התקשר לחבר טוב, בכיר במשטרה, ושאל אותו מה עושים. החבר אמר שזה סכסוך אזרחי, ואין סיכוי שהמשטרה תתערב, וגם אם כן זה ייקח שנים. אז מה אתה ממליץ, שאל פומרנץ את החבר.

"אתה יודע מה לעשות", ענה לו החבר מהעבר השני של הקו, "אני לא צריך להמליץ לך. תעשה את מה שאתה טוב בו".

את השאר מתאר פומרנץ בחיוך רחב: "עשיתי כמה טלפונים מהירים לחברים, גייסתי צוות. בארבע בבוקר התקיים תדרוך אצלי על המרפסת במושב. חילקתי משימות, לבשנו בגדים שחורים, חתכנו את הגדר של מכללת רופין והפתענו את הגורילה הראשונה, זה שרצה לדקור אותי. קיפלנו אותו, בעדינות כמובן. הדבקנו לו סלוטייפ על הפנים, ניגשנו לשני ונתנו לו טיפול דומה. העמסנו אותם על רכב וזרקנו אותם בתחנת אוטובוס ליד נתניה".

מה קרה אז, אני מתעניין.

"הם פרצו בבכי והתחננו שניתן להם 20 שקל לאוטובוס הביתה. אמרו שהם בסך הכל עובדים פשוטים של כריש הנדל"ן ההוא. נתנו להם כסף, וכל הסיפור הזה נגמר בדרכי נועם".

דרכי נועם, אני מתפלץ.

"כן. הכריש הבין שהוא הסתבך עם האיש הלא נכון. הוא שילם לי כמה שרציתי כדי לצאת משם, מהעסק. ברוב טובו הוא איפשר לי לבזבז אחרי זה שלוש שנים כסף באפריקה בלי להרוויח אפילו שקל". 

• החלק השני של הכתבה יפורסם ביום רביעי