שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לבן בחלום שחור - חלק שני
    יום אחד החליטה ממשלת אנגולה להקים יחידה רכובה ללוחמה בטרור, רק שאין בה טרור ואף אחד לא יודע לרכב, אז היא הזמינה כמה ישראלים שמבינים כמה דברים במחבלים ובאופנועים. אלי פנגס היה אחד מהם, ורק עכשיו - שש שנים אחר כך - מותר לו לספר כמה איום היה שם. וכמה נפלא. חלק שני ואחרון

    בארץ הדברים האחרונים

    הסיפור הזה מגיע אליכם באיחור של שש שנים - התוקף של הסכם הסודיות שחתמנו עליו בזמנו, פלוס תקופת בישול וצינון - והיום אני מתגעגע לאנגולה עד עמקי נשמתי, ומתעב אותה במידה זהה. במצב רוח מסוים היא גן עדן עלי אדמות, ובמצב רוח אחר היא ייאוש אינסופי. לכן אני עדיין מתרפק בנוסטלגיה על רגעי החסד שלה, אבל גם זוכר שהבטחתי לעצמי לא לשכוח כמה חרא היה שם.

     

    אנחנו, הישראלים, חיינו שם כמו מלכים. היה לנו בית על הים, והיה לנו מסלול מירוצים משלנו, 16 אופנועים ועוד שישה שהגיעו מאוחר יותר, ושלושה טרקטורונים, ושני פאג'רואים, ועוד שני טנדרים אמריקאיים ענקיים וגם האמרים.

     היו לנו נשק ותחמושת בלתי מוגבלת, והיו חניכים-שוטרים שמילאו מחסניות בזמן שאנחנו רוקנו אותן לתוך סוללות המטווחים. היתה לנו מבשלת וכובסת ומנקה וגנן. בפאג'רו היו לנו צ'קלקות ומאבטח חמוש; כשהיינו יוצאים לבלות הוא היה נשאר לשמור על האוטו, ואנחנו היינו חוזרים לפנות בוקר ונוהגים שיכורים הביתה. שיכורים מאוד. שיכורים כמו שבחיים לא היית מרשה לעצמך במדינה מתוקנת, ועוד עם צ'קלקה מהבהבת בכחול. כל בוקר היינו קמים לשחייה קצרה בים, ואז היינו מפוצצים לבנות חבלה ובקבוקי דלק ליד מסלול המירוצים סתם בשביל הכיף. היינו מדריכי שוטרים מטעם הממשלה, ואף אחד לא היה יכול לדבר איתנו. חיינו את החלום של כל ילד שהתחפש אי פעם לקאובוי, היינו השריפים של העיירה - אבל כמה שרצינו, לא יכולנו להתעלם מזה שהעיירה עצמה חולה.

     

    כל ביקור במרכז לואנדה, למשל, היה סיוט. אם היית צריך דלק, יכולת לעמוד שעה בתור ואז לגלות שנגמר הסולר בתחנה. עכשיו, זה לא שחסר להם - לאנגולה יש תפוקת נפט אדירה - רק שהם לא מזקקים אותו, אז הם נאלצים לייבא דלקים. והם עושים את זה בסגנון אפריקני מסורתי, כלומר יש מצב שהמשאית של הסולר תגיע רק עוד יומיים. גם עם המים יש להם קטע דומה: בערך 50 קילומטר מלואנדה זורם הקוואנזה, נהר עמוק ברוחב 200 מטר שיכול למלא את הכינרת בערך בשעתיים. אבל אין צנרת מסודרת, אז המים מגיעים לעיר במשאיות. אפילו בווילה שלנו היו מכלים תת-קרקעיים, שכמעט תמיד היו מתרוקנים לפני שהגיעה המשאית הבאה. חשמל היה עניין רנדומלי; הוא הגיע מגנרטור שעבד על סולר, וכבר הבנתם מה זה אומר.

     

    עם רמת חיים של העולם השלישי עוד אפשר ללמוד להסתדר, אבל עם המוות קצת יותר קשה. אנחנו ראינו בדרך הלוך וחזור מהעבודה לפחות תאונה אחת ביום, לא פעם כשהפצועים עדיין צועקים בצד הדרך. הרבה מהתאונות היו של כלי רכב שהגיעו עם הגה בצד ימין למדינה שבה הם אמורים להיות בצד שמאל. גם הפאג'רואים שלנו היו כאלה, ועכשיו נראה אותך יוצא לעקיפה וחוזר בחיים.

     

    מדי פעם ראינו משאית שהתהפכה מסיבה לא ברורה, מוטלת לצד הכביש אחרי שנפחה את נשמתה. ליד כל גווייה כזאת היו מתקבצים המקומיים, ומתחילים לנגוס בה. פנסים לבאסטה בשוק, מושבים לבית הקש, חלקי גוף לגידור, סרנים לשיפוץ ושאסי לבניית גשר מעל תעלת ניקוז מצחינה. שבוע אחר כך לא היה נשאר ממנה כלום, רק כתם סולר על החול. וכשאתה נתקל במראות כאלה על בסיס יומיומי, זה מתחיל להיכנס לך לנשמה.

     

    עם החניכים היו רגעים לא פחות מייאשים. היה להם ראש קשה וקצב התקדמות שיכול להוציא אדם מדעתו. זאת היתה עבודה בטלפון שבור, דרך מתורגמן, עם אנשים עייפים ושבעי קרבות שלא מבינים למה צריך להיות סופר-מרוכזים על אופנוע או למה צריך להרביץ אחד לשני באימוני קרב מגע. למבוגר מביניהם, איש צנום וחלש בשם מואנגלה, היו עיניים שבאמת כבר ראו הכל - ושהסתכלו עלי במבט של "אם אני אחכה מספיק זמן, גם אתה כבר לא תהיה פה". ולא היה אפשר להתווכח איתו בקשר לזה.

     

    גם בבית התחילו להישמע צלילים צורמים. לא נורא מפתיע בהתחשב בזה שהיינו שמונה אנשים - יחד עם מדריכי הירי והקרב-מגע - שחיו 24 שעות ביממה אחד בתוך התחת של השני. העבודה היתה מתסכלת, הדרכונים לא היו אצלנו ככה שלא יכולנו אפילו לפנטז על הימלטות, והכסף איחר להגיע בסוף כל חודש. הרגשנו קצת כמו בתוכנית ריאליטי: שמונה גברים עם עצבים מרוטים בווילה מפוארת, רק שאין כוסיות ושום הצבעה טלפונית לא יכולה לשלוח אותך הביתה.


     

    כל אחר צהריים יכולתי לראות בשמיים את הג'מבו הלבן של סאותאפריקן איירליינז, והשתגעתי מהמחשבה שהוא בדרך החוצה מהמקום המחורבן הזה. התחלתי להיתלות בדברים הקטנים שעוד עשו לי טוב, אבל גם הם הלכו והתמעטו: בסוף נשארתי עם סיגריית מרלבורו אדומה אחרונה. אחריה יהיה לי רק עשן זול ויבש של סיגריות "סופר מאץ'" מתוצרת אנגולה.

     

    בערך בשלב הזה החלטתי שאני לא רוצה לראות יותר כלום מהמדינה הזאת. נדרתי לעצמי שאם אצא מהשכונה זה יהיה רק לעבודה - או לשדה התעופה.

     

    האינטרנציונל האלכוהוליסטי

    האתנחתה היחידה מכל הזבל היתה סופי השבוע. ימי העבודה שלנו נחלקו לשניים, עם הפסקת צהריים בת שעתיים שבה היינו חוזרים הביתה לאכול ולנוח; לא עבר הרבה זמן עד שכולנו התחלנו לספור את חצאי הימים האלה במקום ימים שלמים. ביום חמישי בבוקר, למשל, היה לנו עוד חצי יום לפני חצי היום שאחריו נשאר חצי יום לסוף השבוע, כי ביום שישי עבדנו רק חצי יום. ובימי שישי לא עניין אותנו כלום חוץ מהשעה 12:00. אפילו לא ילד מקומי קטנטן ששוכב על הכביש מתחת לשמיכה. עוד חצי יום, ונוכל לשכוח שילדים קטנים מתים כאן.

     

    את השתייה היינו מתחילים מיד אחרי ארוחת הצהריים של שישי. אף אחד לא היה מתכנן מראש לשתות את עצמו לדעת, אבל לא היה משהו אחר לעשות. אז עשינו קרבות בירה בבריכה ושתינו ג'ק דניאלס, ג'וני ווקר, וודקה, בלנטיין, עם מיץ פסיפלורה, עם מים, עם לימונדה מוגזת, און דה רוקס - הכל הולך. אחר כך היינו נכנסים לסאונה בטמפרטורה של קרמטוריום, ובתום שמונה דקות של אפייה מצטופפים מתחת למגבת ושופכים שליש בקבוק בלנטיין על האבנים הלוהטות. האלכוהול היה נשרף, נכלא מתחת למגבת ומכה כמו פצצה דרך הנחיריים ישר למוח המאודה. אין דרך אחרת לברוח משם.

     

    הכתישה הזאת היתה שולחת את כולם למיטה, ולקראת חצות הבית היה מתעורר שוב ומתארגן ליציאה ל"פאלוס", מועדון במרכז העיר. מדובר בסך הכל בחצר פנימית עם כמה מהתקליטנים הגרועים בעולם, אבל האלכוהול זול ומגיעות לשם הכוסיות של לואנדה וזה מרגיש הכי קרוב לבית.

     

    אחרי השוטרים המכוערים והמאובקים של כל השבוע, פתאום היינו מוקפים בעשרות נשים חושניות שיודעות בדיוק איך לזוז. מדי פעם היה יורד על החצר הזאת גשם דקיק וחם באמצע ריקוד ברזילאי מהיר, ואז העכוזים של האנגוליות היו מתחילים לנוע בתנועות מעגליות בנפרד מעמודי השדרה. בהמשך הערב, על סף הרעלת אלכוהול, היית מקפץ שיכור מול סוחרים לבנונים, אילי נפט אמריקאים, קולוניאליסטיות פורטוגליות, יהלומנים יפנים, מתנדבות בריטיות בארגון הומניטרי ודוגמניות אנגוליות. לפעמים היית מוצא את עצמך מתנדנד לצלילי בוב מארלי מול סורית - אשכרה סורית, מאלה שעל הגדרות - ואומר לעצמך שמדינה עם כאלה כוסיות לא יכולה להיות כל כך גרועה.


     

    בלילות שישי משך הפאלוס את כל סצנת הפרויקטים של אנגולה. לכל אחד מהאנשים שרקדו שם שיכורים היה רקע מוזר שהביא אותו עד כאן, מומחיות קטנה או גדולה וכמה קשרים טובים שהביאו אותו לחופי לואנדה. אחד הגיע כי הוא גאון בתשתית חשמל, שני בתור יועץ גידול עופות, אני הייתי שם כי ידעתי לרכב על אופנוע.

     

    פעם פגשתי בפאלוס שולה מוקשים, שהתפרנס יפה ממה שמלחמת האזרחים השאירה באדמה. והיא השאירה הרבה, כי בימי המלחמה הקרה תמכו ברית המועצות וקובה ב-MPLA, והיוניטה קיבלה כסף אמריקאי כדי לדפוק את הקומוניסטים. ככה יצא שכולם מיקשו את אנגולה - בהתחלה הפורטוגלים, אחר כך הרוסים והקובנים והדרום אפריקנים (בהשראת האמריקאים) - עד שברית המועצות התמוטטה ואמריקה איבדה עניין. אז נסגר הברז של הכסף, והארגונים הלוחמים פנו ליהלומים ולנפט כדי לממן את עצמם, אבל המוקשים נשארו מתחת לאדמה והמשיכו לפוצץ איכרים לפירורים. אז עכשיו מזמינים חברה ישראלית שתפנה את המוקשים, כדי שיהיה אפשר לפזר ברחבי המדינה את מיליוני הפליטים שצובאים על עיר הבירה וחונקים אותה. הנה לכם תוכנית חומש במיטב המסורת האנגולית, שבסופה רוקד שולה מוקשים ישראלי לצלילי מוזיקה קובנית עם כוס משקה רוסי שקנתה לו סורית ששילמה בדולרים אמריקאיים.

     

    לא תודה, אכלתי צ'ינצ'ילה לארוחת בוקר

    בין סוף שבוע הזוי אחד למשנהו נמשכו אימוני הרכיבה של השוטרים (כלומר, חלק מההדרכה כללה ממש רכיבה על אופנוע, לא רק עמידה בשמש וצעקות על הרוכבים). אחרי יותר מחודשיים של עבודה סיזיפית הצלחנו להביא אותם לרמה בסיסית סבירה מאוד, והתחלנו בלימוד טכניקות מתקדמות ורכיבה מבצעית - החלק הכיפי של העבודה.

     

    אחד מהשיעורים היותר מגניבים היה עצירת רכב נמלט. אני עמדתי על הארגז של הטנדר המשטרתי הענק, מדמה אויב, ו-100 מטר מאחורי התמקמו ארבעה אופנועים במבנה, ממתינים להזנקה. על כל אופנוע היו שני שוטרים שאמורים לפתוח במרדף ברגע שאוריד את היד, והנהג שלי קיבל הוראה לא לעצור עד שהם יתמקמו במקום הנכון ביחס לטנדר. אז היה אמור רוכב מס' 2 לזנק מהאופנוע כדי לחפות על רוכב מס' 1 בזמן שהוא מוריד רגלית, יורד מהאופנוע ושולף את הנשק.

     

    בדיעבד, מילת המפתח היתה "אמור". ברגע שהזנקתי אותם, במהירות 60 קמ"ש, שניים מהשוטרים התלהבו יותר מדי ופשוט זינקו מהאופנוע. אחד התחיל להתגלגל מיד, והשני עוד הספיק לעשות צעד אחד לפני שנחת על הנשק שלו והחליק עליו. הוא נעצר רק אחרי שעבר את קו הטנדר. וזאת היתה רק ההתחלה של מופע ההתרסקויות באותו יום, עד שהם למדו למצוא את שביל הזהב בין קפיצה מוקדמת מדי וניסיונות לרוץ במהירות 70 קמ"ש, לבין קפיצה מאוחרת מדי - כשהאופנוע כבר עומד. פעם אחת הם כמעט התרסקו על הטנדר, כי הנהג שלי החליט שהוא נעמד במקום רגע אחרי ההזנקה ויורד לירות באיזה צ'ינצ'ילה לצד המסלול. הוא זרק אותה מדממת על הארגז, ואחר כך אכל אותה. בשלב ההוא זה כבר נראה לי טבעי.

     

    צ'ינצ'ילה מתה אחת זה באמת כלום לעומת היום ההוא שבו הגיעה לאוטודרום משאית מלאה בחיילים חמושים כדי ליישב סכסוך קטן עם המשטרה. האמת היא שלא היה אפשר להאשים אותם: בסיס הצבא נמצא בערך קילומטר מעבר למטווחים המשטרתיים שלנו, והם חיו במשך שבועות עם שריקות של קליעים שעברו מעל הסוללות והמשיכו אל הבסיס. הפיקוד שלנו ניסה לפתור את הבעיה ואפילו הביא שופל שיגביה את הסוללות, אבל היו שוטרים שהצליחו לירות גם מעל הביצורים החדשים. בהתחלה הגיע חייל שביקש להזיז את המטווחים, אחר כך הגיע קצין, אבל השוטרים שלנו המשיכו לירות כרגיל - עד שהגיעו שני קצינים בליווי משאית עם 40 חיילים, חמושים בקלצ'ניקובים, כדי לעשות לזה סוף. הצעקות והדחיפות כבר התחילו, אבל מנהל הפרויקט שלנו הצליח לעצור את הקרב בזמן. ואנחנו? אנחנו למדנו שהצד הנכון של החוק הוא עניין די שברירי באנגולה.


     

    את הדוגמה הכי טובה לעניין הזה קיבלנו במחנות הפליטים. הזדמן לי פעם אחת לראות את המחנות האלה מהאוויר: הם מרוכזים ברדיוס ענק מסביב לעיר הבירה, מאופק עד אופק. שטיח עצום של בתי קובייה מבלוקים אפורים עם גגוני פח מגלוון, אלפי דונמים שמאכלסים מיליוני אנשים בתת-תנאים. הסמטאות כל כך צרות שבחלקן אפשר לעבור רק אם אתה ממש רזה, והן מלאות בזבל עד גובה הברכיים. הכביש הוא מצע זבל דרוס ושחור, הריח זוועתי, בוץ וביוב בכל פינה, ילדים שחורים מתפלשים בשלוליות חומות.

     

    כשטור האופנועים השחור והמבריק שלנו היה מופיע בחימוש מלא מעבר לפינה, הילדים היו בורחים ומתחילים לבכות. חלק מהמבוגרים היו קוראים בצרחות לילדים, השאר היו מתכווצים מפחד כנגד הקיר. ופעם היתה ילדה אחת שמצאה את עצמה בפינה צרה, בלי אפשרות לברוח. היא רעדה וייללה בפחד מוות. משכתי את משקפי האבק מעל העיניים וניסיתי להרגיע אותה, אבל שנה וחצי אחרי תום מלחמת האזרחים, הילדה הקטנה הזאת עדיין לא האמינה שאפשר לצאת ממפגש כזה בחיים. היא המשיכה לרעוד ולייבב עד שנסענו משם.

     

    רגעים כאלה הפכו ליותר ויותר נדירים ככל שהתאמנו יותר בתוך השכונות. אחרי הכל, זאת היתה המטרה: לבנות אמון, להכניס לתודעה את הרעיון שקבוצת לוחמים היא לאו דווקא חוליית טיהור אתני. ליתר ביטחון עשינו גם כמה סיבובי דאווין בשכונות הפשע של לואנדה כדי להכריז שיש כוח חדש בעיר, וזה אכן היה כוח מרשים.

     

    אלוהים יודע איך, אבל ממש לקראת הסוף התחילו השוטרים להיראות טוב על האופנועים. הם עברו אימוני שטח, חמקו בחתוליות מהתרסקויות ותיפקדו יפה בתור צמדים לוחמים. בימים האחרונים של ההכשרה שלהם הם כבר היו מחזה מוכר גם במרכז לואנדה. בטח אחרי התרגולות שביצענו בתוך התנועה האפריקנית הסואנת: חתכנו את העיר כמו סופה תחת ההנחיה המופרכת שלאופנוע אסור לעצור ויהי מה. נסענו על מדרכות, טיפסנו מדרגות וחצינו רמזורים אדומים. ליד הפרלמנט הצטלבנו עם השיירה של הנשיא וחתכנו אותה לשניים עם 16 אופנועים בפול-גז וסירנות מייללות. רק אחר כך קלטנו מה עשינו, אבל אף אחד לא דיבר איתנו על זה. וזה די הגיוני, כי גם כשעבר מעל החוף מסוק עם הכיתוב Policia, ושלושה מדריכים ישראלים קפצו ממנו בתחתונים ושחו הביתה להפסקת צהריים - גם אז אף אחד לא אמר לנו כלום.

     

    ההתפרעויות האלה, שלעולם לא יצא לי לעשות בשום מקום או זמן אחר, הן הזיכרונות הכי טובים שיש לי מאנגולה. כמו השקיעות המדהימות שהעברנו עם האקדחים במטווח - לא בדרך הישראלית הנוקשה, אלא בשליפה מהמותן, סתם אל תוך סוללת עפר או כמה פחיות, ביד אחת. עשרות כדורים מלווים בקללות באנגלית עם סיגריה בזווית הפה סטייל איסטווד ונשיפה על הקנה הרותח. או הלילות האבודים בבית על הים, כשאתה שר עם עצמך בשני קולות ומשחזר זיונים מפינות הגלובוס, מיילל אל ירח אפריקני מלא. רגעי חסד.

     

    ותשתדלו לירות רק בחלק מהקהל

    בוקר אחד, אחרי כמעט שלושה חודשים של עבודה עם השוטרים, צפיתי בפה פעור במפגן רכיבה של אחד מבני טיפוחי. קראו לו מנואל, מלכתחילה היה לו יותר טאץ' מלאחרים - לקח לו רק שבועיים להפסיק להפיל את האופנוע - וכשראיתי אותו רוכב בשטח עם שוטר מורכב מאחור, זה היה מדהים. הוא דהר בין השיחים, עף צלול על החול והעשבים, חומק מדקלים גבוהים ונמוכים, מחשב את הנתיב ואת הקצב, מותח קו דמיוני על הסוואנה וחותך מהמורות שמזניקות את האופנוע לאוויר. זה היה רגע שאי אפשר לשכוח: הרגע שבו הבנו, אני והמדריכים האחרים שצפו במחזה מהארגז של הטנדר, שהשגנו את המטרה.


     

    אי אפשר לשכוח את הרגע הזה כי לא קל להגיע לאן שהגענו עם היחידה ההיא תוך פחות משלושה חודשים. קל יותר להיות ציניקן וגזען, להאשים אותם בפרימיטיביות חשוכת מרפא ולהכריז שאין להם את החצי גרם מוח שירים אותם מאיפה שהיו אז. אבל צריך להבין את הצד השני, והוא שאנחנו נחתנו על החבר'ה האלה כמו יצורים מהחלל.

     

    במשך דורות וגם במהלך החיים שלהם עצמם, דברים התנהלו באנגולה באופן מסוים ובקצב שהכתיבה הסביבה שלה - ואנגולה זאת לא סביבה שקל לחיות בה. לא כאדם, ואפילו לא כשוטר. אחרי הכל, השוטרים שלנו היו חיילים באחת המלחמות הכי זוועתיות שידעה הפלנטה. בלי אמנת ז'נבה, בלי מרכזי טיפול לנפגעי הלם קרב. אנשים שחוו ברוטליות פסיכית, ואחר כך חזרו הביתה למאבק קיומי מתמשך וכמעט בלתי אפשרי. בתוך התמונה החשוכה הזאת, מפתיע לגלות אנשים די שמחים. כאלה שבכל סוף מסע שרים ניגון מסורתי ב-30 קולות, לקצב רקיעות נעלי צבא. והאנשים האלה, עם רקע תעבורתי של ריצה או מקסימום ישיבה במאחורה של משאית צבאית, הצליחו להתמקצע בתחום שדורש ממך גם להילחם וגם לשלוט בכלי שלא יודע לעשות כלום בכוחות עצמו, חוץ מליפול אם לא פותחים לו את רגלית הצד. בפני אנשים כאלה אי אפשר שלא להוריד את הקסדה. אחרי שלושה חודשים פחות שבוע, הם היו מוכנים למופע הסיום.

     

    כשאני אומר "מופע", אני לא מדבר על תצוגה של רמה מבצעית גבוהה או כל דבר אחר שקשור לאיכות. אמנם חינכנו את השוטרים שלנו לעבודת איכות עד כמה שניתן, אבל מה שהשלטונות רצו לראות זה חריקות צמיגים וירי על אוטומט. קרקס בהשתתפות כל יחידות המשטרה, לעיני אלפי אזרחים על הטריבונות, עם מירוץ אופנועי ספורט לסיכום. זה מטופש, זה חסר ערך, אבל לי כבר לא היה אכפת. כל מה שרציתי היה לשרוד את השואו האווילי הזה - ואם צריך, אז ללכת ברגל לשדה התעופה.

     

    המופע נערך עשרה ימים לפני סוף שנת 2003. האוטודרום התמלא במאות שוטרים מכל היחידות; כלבים של יחידת הכלבנים נבחו מתוך המכוניות והתרוצצו על המסלול; על הישורת חנו שלושה מסוקים; מול מגדל התצפית, שהיה עתיד לאכלס את שר המשטרה והמפכ"ל, עמדה תזמורת משטרתית בסשן כיוון כלים. כבר בשעות הבוקר התמלא היציע באזרחים, ואנשי מפלגת השלטון הזדרזו לחלק להם חולצות ודגלים של ה-MPLA. ילדים רדפו אחד אחרי השני וניסו להשיג לעצמם עוד ועוד דגלים, מתרוצצים מתחת לטריבונה בזמן שחבלני משטרה מארגנים שם את הפירוטכניקה.

     

    מנהל הפרויקט היה בלחץ. המופע שלנו עמד לכלול אש חיה, והוא דאג להציב קצינים בעמדות מפתח כדי למנוע כניסת אנשים וכלי רכב לקו האש; זה לא מנע ממשאית מלאה בשוטרים לחצות את המסלול רגע לפני שעשרה קנים ירו על אוטומט שתי מחסניות כל אחד. בהמשך תרגיל האש הזה, שכלל ירי מאופנועים ומרכב נוסע, מדריכים עמדו על גגות הפיטס וריססו ארגזים שלמים ממכונות ירייה. הקהל שאג.

     

    אחרי מטס ראווה של שישה מסוקים ירד אחד מהם לריחוף בגובה הקרקע, והשחיל את הרוטור במרווח הבלתי אפשרי בין המגדל לטריבונה ההומה. אנשי יחידה מובחרת גלשו מתוכו, פלשו לבית עץ מאולתר למרגלות הטריבונה וחטפו "חשוד". אחר כך הם פוצצו את הבית, שבאותו זמן עמדו מעליו בערך 2,000 צופים. הם רמסו אחד את השני במנוסה במעלה הטריבונה. את החשוד קשרו בחבל ארוך למגלשי המסוק, אבל הטייס לא צבר מספיק גובה לפני שחתך הצידה והמסכן נגרר על האספלט, התנגש בדקל ורק אז עלה לאוויר. שר המשטרה והמפכ"ל מחאו כפיים.

     

    לפני מירוץ אופנועי הספורט התחילו להשתולל על הישורת כמה אופנועים אזרחיים שנסעו על גלגל אחד. מפקד היחידה ללוחמה בטרור דרש שהמדריכים מישראל יראו להם מאיפה משתין הדג, וככה מצאתי את עצמי דופק ווילי וסטופי על אופנוע משטרה מול 6,000 אנגולים מריעים.

    כמה חודשים אחרי שעזבתי את אנגולה, במופע של יחידה אחרת, היציע הזה התמוטט בנוכחות הנשיא דה-סנטוס כשעליו אלפי אזרחים. איכשהו, ביום המופע שלנו אף אחד לא נהרג.

     

    חוזר, חלילה

    כמה שעות אחרי סיום המופע כבר היינו על המטוס בדרך הביתה. נחתנו בישראל בשיא החורף, רגע לפני סילבסטר 2004. הכל נראה לנו ירוק ומסודר ונקי. אפילו רחוב העלייה בתל אביב, שבימים כתיקונם הוא מזבלה מגעילה, הזכיר לי את השדרה החמישית בניו יורק.

     

    שם, ברחוב העלייה, פגשתי את ג' ואמרתי לו שבזכותו עברתי חוויה לכל החיים. שאני מרגיש כמו שותף למשהו מיוחד, אולי התחלה חדשה למדינה השסועה הזאת. הרי יצרתי יחידת משטרה, רכבתי בתוך שכונות שרק התחילו להיבנות אחרי 500 שנה של מלחמה, הייתי עד לימים ראשונים של תקווה במדינה שחיה מאות שנים בפחד, וכנראה שגם דפקתי את הסטופי הראשון על אופנוע בגבולות אנגולה. אחרי המונולוג הקצר הזה הסתכלתי בעיניים של האיש שאלך איתו עד סוף העולם, ודרשתי ממנו הבטחה: שלעולם, לא משנה מה יקרה, לא יבקש ממני לחזור לשם. אם אחזור, אמרתי לו, זה יהיה רק אחרי שנים. רק בנסיעה פרטית, נוסטלגית, כדי לראות מה נהיה מהמדינה שסיפקה לי את אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו וכנראה יהיו לי.

     

    שבועיים אחר כך פגשתי שוב את ג' באחד המוסכים בדרום העיר. הוא עמד לחזור לאנגולה עם צוות מדריכים חדש, וסיפר לי על סף דמעות של תסכול ועצבים שאחד מהם הבריז לו ברגע האחרון. תוך עשרה ימים נחתנו שוב בשדה התעופה המסריח של לואנדה, לעוד חודשיים של גן עדן וגיהנום.

     

    ג' אפילו לא היה צריך לבקש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נשיא אנגולה, חוסה אדוארדו דוס סנטוס, עם ראש ממשלת ישראל אריק שרון
    צילום: דן בלילטי
    הישיבון
    מומלצים