שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טינופת אנושית מקסימה
    "מותו של באני מונרו" של ניק קייב הוא האח המעוות של "הדרך" של מקארתי - פורטרט חסר רחמים של מוח גברי יצרי וקיצוני, אבל בעיקר ספר מסחרר שמומלץ לא רק למעריציו המוזיקליים

    דרך ארוכה עבר ניק קייב מאז ספרו הראשון, "ותרא האתון את המלאך" מ-1989, ועד ספרו השני, "מותו של באני מונרו", שיוצא עכשיו בעברית. ובהחלט מגיעות מחיאות כפיים להוצאת מודן על התרגום המהיר, שיצא בישראל פחות מחודשיים לאחר יציאת הספר בחו"ל.

     

    מאזיניו הקשובים של קייב כזמר ויוצר מוזיקלי פורה יכולים לזהות את הדרך הארוכה שבספר גם במסלול

    המוזיקלי שעבר קייב מסוף שנות ה-80 ועד סוף העשור הנוכחי. דרך כמעט מעגלית, שכדאי להתעכב עליה כדי להבין מאיפה התפרץ פתאום הספר הזה.

     

    בשנות ה-80 היה קייב כוכב פאנק פרוע ומזוהם מאוסטרליה. יחד עם להקת "The Bad Seeds", וקודם לכן עם "The Birthday Party", הוא זרע זרעים של הרס וחורבן בכל במה אליה הגיע. הוא שר על שנאה ועל מוות, על טינופת ועל הרס, ובניגוד למשוררי פאנק אחרים מאותה התקופה - הטקסטים שלו היו ספרותיים מאוד, מלאי אנלוגיות ורפרנסים תנ"כיים, ונבנו על התנגשוית חזותיות וגראפיות בין דת, יצרים, אלימות ואהבה.

     

    מאז, כאמור, עבר קייב דרך ארוכה, שכללה ב-15 השנה האחרונות התנקות (מסמים ואלכוהול), התקרבות (לאל ולחיי המשפחה) והתרחקות (מזוהמת חיי הרוקנ'רול והכפירה) - דרך שגרמה לקייביסטים רבים לנטוש את אליל הרפש של שנות ה-90, ולמעריצים חדשים לחבק את הרכות המחודשת שהציג באלבומים רוויי פסנתר, אמונה ואהבה, ואפילו פסטורליה רכה.


    קייב. דרך ארוכה במוזיקה, בחיים ובספר (צילום: AP)

     

    ואז, למרבה השמחה, הכל התהפך פתאום; ב-2007 צימח קייב שפם אדירים, והחליט להניח לרגע בצד את כל הסייגים והמעצורים. הוא הוציא אלבום רועש ופרוע תחת השם "Grindermen", ולפתע – ויהיו הסיבות לכך אשר יהיו – הרשה לעצמו קייב להתפלש שוב בזעם, ביצר בסיסי וטהור וברעש מלוכלך.

     

    באני מונרו הוא קייב החדש

    קייב המשוחרר שלח אצבע משולשת ליוצר הבוגר, המהורהר והשקול שהיה בעשור שחלף. אותו קייב שכתב את "ותרא האתון את המלאך", ספר כמעט בלתי-קריא, כבר נעלם. במקומו הגיח קייב של "באני מונרו": גבר זקוף וגאה, שראה ועשה כבר הכל ועכשיו רוצה קצת לעשות חיים בלי לדאוג לתוצאות.

     

    באני מונרו, גיבור הספר, הוא למעשה הקצנה של הקייב החדש: סוכן נוסע עלוב, שמנצל את הכריזמה שלו להשכיב נשים פעמיים בשעה, תלתל משומן מידלדל תדיר על מצחו, כמו הסיגריה בזווית פיו ובנשמתו. ובעיקר - הוא מאופיין בהיעדר טוטאלי של מוסר. 

     

    אך לא מדובר כאן באיש רע ורשע, אלא פשוט באדם פגום. יש לו יצר מיני אובססיבי והוא אוהב לשתות. החלק המשלים, שאמור לאזן את הליבידו האנושי הזה ולנטוע בו מעט חרטה, מידתיות או מחשבה תחילה - פשוט לא קיים. יש לו איד בלי סופר-אגו.

     

    לכן למונרו אין שום בעיה לסמם ולאנוס עלמות צעירות (לא מכוונה רעה, חלילה, פשוט התחשק לו), לבגוד באשתו אפילו לנגד עיניה, להזניח את בנו היחיד ואת אביו החולה ופשוט לחיות את החיים בלי דאגות.

     

    החיים האלה משתבשים קצת כשאשתו של באני תולה את עצמה, באקט מחריד של נקמה ובעיטה בביציו המטאפוריות. באני מזדעזע קלות, בעיקר מהעובדה שכעת לא יוכל לשכב איתה, ומנסה להמשיך כרגיל. אבל הרוח של אשתו, והאשמה שנגררת אחריה, רודפים אותו. פתאום הקסמים שלו לא עובדים על ארוכות הרגליים שהוא צד בכל רחוב. פתאום חייו של בנו לא מתנהלים מאליהם. פתאום משהו מהותי השתבש, ובאני עושה את הדבר היחיד שהוא מכיר - הוא בורח.

     

    אנשים חסרי עמוד שדרה בורחים תמיד, ובאני בורח מהכל: מהשלכות מעשיו, מהאשמה ומהחרטה שמנסות לכרסם בו (ללא הצלחה), ובעיקר מעמידה אמיצה מול המראה והכרה בחייו הכושלים בצורה קולוסאלית. באור המכאיב של היום שאחרי - באני מונרו הוא אפס; הוא סוטה מזדקן ושיכור שחוטף מכות, גונב תכשיטים ומאונן בשירותים הציבוריים בכפייתיות. איך אפשר שלא לשנוא אותו?

     

    אפשר, בזכות באני מונרו ג'וניור. בנו בן ה-9, שמתלווה אליו במסעות הבריחה שלו, יודע שמשהו לא בסדר באבא. אז נכון שלפעמים הוא קצת מצחיק, כמו בפעם שבה הוא ברח מבית של בחורה כשמכנסים משתלשלים סביב קרסוליו וגבר זועם בעקבותיו, ונכון שהאף שלו שבור והפה מסריח מוויסקי, אבל היי, זה אבא שלו, האיש הכי חכם וטוב בעולם.

     

    נוכחותו של באני ג'וניור, והבחירה של קייב להביט שוב ושוב מנקודת מבטו, מצליחות לרכך את הספר הזה – שפעמים רבות הוא מצחיק מאוד, ופעמים אחרות מזעזע בעצב ובכאב שבו – ולהפוך גם את דמותו של מונרו מבלתי נסבלת לנסבלת. היסדקות האשליה הזו לאורך הספר היא בלתי נמנעת, וכך גם שיברון הלב הצפוי.

     

    מסע עקר לגאולה

    כשהאב והבן כושלים את דרכם חסרת המטרה בעולם, עולה ההבנה שמדובר באחיו המעוות

    של "הדרך" של קורמאק מקארתי. גם באני ובנו הולכים לכיוון הים למרות שדבר לא מצפה להם שם, גם באני ובנו נתלים איכשהו זה על זה כדי להמשיך במסע העקר לגאולה.

     

    "הדרך" הוא מסע פילוספי בנוף בודד ושומם, ו"באני מונרו" הוא מסע פורענות בנוף עירוני מלא פיתויים, אגרופים בפרצוף ומקדונלד'ס, אך השורה התחתונה זהה - אין מטרה, אין סיבה להמשיך דרך כל הייסורים, מלבד האינרציה והשאיפה העמומה לגאולה. 

     

    האם באני מונרו, טינופת אנושית מקסימה, יזכה לגאולה? האם הוא ראוי לה? זו השאלה שמחזיקה את ספר המסע הזה, שבסופו של דבר הוא מסע מסחרר, מהנה, משחרר ומכאיב עד סופו, מסע שממפה פורטרט חד וחסר רחמים של מוח גברי יצרי וקיצוני.

     

    מותו של באני מונרו, מאת ניק קייב, מאנגלית: רוני בק, הוצאת מודן

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באני מונרו. הקצנה של קייב החדש
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים