פנסיה זה לא גלולה מרה. זה הרבה יותר גרוע

"המלך כבר זקן. ואתם רוצים צעיר - את אדוניה. יפה. אבל למה מאחורי הגב? למה בכוח? זה היחס שמגיע לי אחרי כל כך הרבה שנים? הממלכה זה אני, ואני המלך, ואני עוד חי! זקן, טחורים - אבל עוד חי! אז אף אחד לא ינהל לי פה את החנות ולא ירתום אותי למרכבה שלו. אף אחד!" 

יוסי בנאי רועם את השורות האלה מעל בימת תיאטרון הבימה. הוא מגלם את דוד המלך במחזה "כתר בראש‭,"‬ ומרכז את כל האנרגיות והיצריות שבו למלחמה על כיסאו של מלך מזדקן. כשתם תפקידו, הוא יורד מהבמה חיוור ומתנשף. לא קל לבנאי, בן ה-72. הגיל מבצבץ מהפינות. סוס הבמה הוותיק מגלה פה ושם סימני

תשישות, גופו שחוח משהו, הליכתו פחות נמרצת, ידיו כבר לא נעות בתנועות חדות ופסקניות. אבל הקול הוא אותו הקול, עם החיתוך המהפנט, והלהט, אותו להט.

"מחלון המרפסת שלי אני רואה מצוין את ה-70 עובר ומתרחק‭,"‬ הוא צוחק, "ו-70 פלוס, את יודעת, זה לא ‭."30‬ זו בדיוק הסיבה שהצוות של "כתר בראש" נאלץ להתחשב בשעות העבודה והמנוחה של בנאי, והחזרות התקיימו מעשר בבוקר עד שתיים בצהריים ולא דקה יותר. בנאי מקפיד על ארוחת צהריים חמה ובריאה בביתו ועל שנת צהריים, ואף אחד בהבימה לא העז לערער על סדר היום.

כשעולה שאלת הגיל והשפעתו על יכולותיו כשחקן, בנאי עושה פאוזה, מקמט את המצח, רומז שהוא לא מת על השאלה ובחוסר חשק הולך איתה: "השחקנית דבורה ברטונוב אמרה שאם אי-אפשר לעשות תנועות גדולות, אז עושים תנועות קטנות, אבל לעשות - חייבים. הפכתי את זה למוטו. הרי בכל זאת, יש גיל, השנים שעוברות עושות משהו לבן אדם, יש עצמות, יש קמטים, אז תעשה כמה שאתה יכול. וכן, אני יודע שאת פיטר פן כבר לא אשחק לעולם‭."‬

בנאי גם יודע שאילו היו מציעים לו לשחק את דמותו של המלך הזקן לפני כמה שנים, היה מסרב בנחרצות. אבל כשהבמאי אילן רונן הציע לו את התפקיד לפני כמה חודשים, היה לו ברור שזה בדיוק הזמן הנכון. "ידעתי שעכשיו מתאים וטוב לי לעשות את הדו ד המסוים הזה. זה הגיל, ההתאמה של הקול לתפקיד כזה, ההבנות של החיים, אני לא יודע מה, זה הרבה תחושת בטן, יש בחיים דברים כאלה‭."‬ בנאי אמר פעם שז'אק ברל שר עם השיניים. את דוד המלך הוא משחק עכשיו עם הקרביים, הכי קרוב לעצמו.

חשוב לו להדגיש כמה פעמים במהלך השיחה, שביומיום שלו הוא לא מרגיש כמו דוד המזדקן שמאוים על ידי יורשים צעירים, לא מפתח פראנויות, והגיל מבחינתו הוא לא פקטור. לגבי דורות מסוימים בנאי הוא סוג של מלך ובכלל, מאז שהוא זוכר את עצמו חלם לשחק מלכים.

"אולי בגלל שבאתי ממשפחה ענייה, עם חורים בגרביים, ולאמא, שהיו לה שמונה ילדים שאותם עשתה בין כביסה לכביסה, לא היה זמן לתיקונים. כילד ירושלמי ממחנה יהודה, בן של ירקן, אני זוכר את לילות החורף, שישבנו עם סבא ושמענו אגדות שתמיד התחילו ב'היה היה מלך‭.'‬ אהבתי לעוף איתן הכי רחוק מהעוני שהיה סביב.

"כנער חלמתי להיות מלך על הבמה, רציתי צילינדר, מקל וגלימה. כשחקן אהבתי לעשות תיאטרון מורם מעם, לא יומיומי ועכשווי, לא אחד לאחד. ב'כתר בראש' יש לי גלימה וכתר וכיסא מלכות, ואיתם אני מתחבר אל הילד שבי, אל סיפור האגדה, אל 'היה היה מלך‭,'‬ וזה מוציא אותי מכל מה שסובב אותי". 

(צילום: ורדי כהנא)

בנאי, שסוחב ברזומה שלו מכלול אדיר של עשייה, מקווה שלא יגיע למקומו של דוד המלך ויהיו מי שיחשבו שעבר זמנו. "זה תפקיד נוגע ללב, יש בו משהו אנושי מאוד. המלך לא רוצה לעזוב את כיסא המלכות ומחפש טריקים, רק לא להביא יורש, וזה כל כך מובן. בימינו זה מקביל ליציאה לפנסיה, שהיא בעיניי הירייה הראשונה בבן אדם. לשחקנית רחל מרכוס אמרו בקאמרי ללכת ביום שהגיעה לגיל הפנסיה, כי כבר לא נראה להם שתוכל לשחק. אבל היא, במשך 15 שנים אחר כך, העלתה ערב יחיד משלה באמנות לעם והופיעה בכל רחבי הארץ.

"פנסיה זו לא גלולה מרה, זה הרבה יותר מזה. פתאום הפנסיונר מרגיש נבעט, יושב לו במרפסת, פותר תשחצים, הוא הטרדה לאשתו, וזה יכול להיות נורא ועצוב. אני עזבתי את התיאטרון הממוסד ואת הקביעות כשהייתי בן ‭.26‬ רציתי לכבוש את העולם, אבל גם לא רציתי שיבואו אליי יום אחד, ייתנו לי שעון זהב במתנה ויגידו לי שלום‭."‬ מאז, החרדה הזו היא הטורבו שמניע אותו. לא במקרה הוא אוהב את המשפט במחזה, שאומר דוד המלך ליואב שר צבאו: "מלכים אינם הולכים, מלכים מתים‭."‬

וכדי לא ללכת הוא לא מפסיק לעשות. בעיקרון, אין לו משכורת קבועה באף תיאטרון, בהבימה הוא מקבל אלף דולר להצגה ותלוי בחיבוק שהקהל ייתן לה. לפני החגים הספיק להוציא את "שירים יום יום‭,"‬ אנתולוגיית שירי משוררים אהובים עליו, שאת חלקם הוא מקריא בדיסק המצורף לספר. לפני שנה רוכז בקופסה בת חמישה דיסקים אוסף של 82 שירים ומערכונים מראשית הקריירה שלו, ובראש ממשיכות לרוץ לו תוכניות באובססיביות. אחרי שקטף כל פרס אפשרי וכל כיבוד שקיים בתחום האמנות, ששיאו פרס ישראל ב‭,'98-‬ נזהר בנאי בהגדרות. הוא לא קורא לעצמו זמר, משורר או סופר, מרגיש שזה גדול עליו. גם התואר אמן מביך אותו. אם כבר, הוא מעדיף להיקרא מספר סיפורים. בטפסים למיניהם הוא כותב "שחקן‭,"‬ וזה מספיק לו. "אף פעם לא למדתי באופן מסודר, יש עליי ה' כיתות, אבל כשהייתי ילד אחי הבכור, יעקב, למד בסטודיו לדרמה והיה מביא צילומים מהצגות, אז אמרתי לעצמי שגם אני אהיה חלק מהדבר הקסום הזה.

"אני זוכר את עצמי כילד, מתגנב אל מאחורי הקלעים של קולנוע אדיסון בירושלים, רק כדי להסתכל על השחקנים כשהם עוברים שם. תכננתי בדיוק את המסלול שלי למשחק: להקת הנח"ל ואחריה תיאטרון הבימה, לא שום תיאטרון אחר, כי שם היו שמות ענקיים כמו מסקין, רובינא, ברטונוב, פינקל. זאת היתה פסגת החלומות שלי‭."‬ ואכן, כשסיים את שירותו הסדיר בלהקת הנח"ל חתם שנתיים קבע כדי לממן את לימודי המשחק בסטודיו של פאני לוביץ‭.'‬ לאחר שלוש שנות לימוד העז להיבחן להבימה, הקריא שיר של אלתרמן, עשה קטע מלהקת הנח"ל והתקבל.

בהבימה התבשל לאט, התחיל כסטטיסט עד שקיבל תפקיד רציני, אבל אז גם זכה בביקורת הקוטלת הראשונה. כשעשה את תפקיד מתניה הנער בהצגה "אגדת שלושה וארבעה‭,"‬ על פי ביאליק, נכתב עליו: "אם אפשר היה להוכיח חוסר כישרון במשך שעתיים - יוסי בנאי עשה זאת בהצלחה‭."‬

אחרי שמונה שנים בתיאטרון ושורת תפקידים מכובדת, עזב בנאי, יחד עם נסים אלוני ואבנר חזקיהו, חבריו הטובים, את התיאטרון הלאומי, כשהחליטו שלא מתאים להם להיות חלק מקולקטיב. השלושה הקימו את תיאטרון עונות והסתבכו בהפסדים כספיים, אבל בנאי נשאר עיקש בהחלטתו לא להיות חלק מממסד כלשהו, ושמר על מעמדו כשחקן עצמאי. "כתר בראש" בהבימה הוא מבחינתו מין סגירת מעגל. 

"כששואלים אותי מה נשמע, אני אומר 'היום טוב‭,'‬ לא מתחייב ליותר. ראיתי הרבה חבר'ה שעבדתי איתם, חברים שלי, חיזקי, נסים עזיקרי, יאיר רוזנבלום, שהלכו כשהם צעירים. היו על ידי ופתאום כבר לא. אז אתה מבין שהיום אתה פה ומחר איננו‭."‬ ובנאי מכיר על בשרו את העניין הזה. למרות שהוא מנסה לא להתבוסס יותר מדי באירוע הטראומטי של יולי ‭'94‬ בתיאטרון רמת-גן, נותרו בו סימנים, גופניים ונפשיים.

עשרים דקות לאחר שעלה על הבמה עם "שובו של הסוראמלו‭,"‬ הצגת היחיד המצליחה שלו, לקה בדום לב והתמוטט על הבמה. בספרו "מכתבים ברוח" תיאר את מה שקרה שם בפרטנות: "הרגשתי פתאום שאני רואה דברים כמו מתוך ערפל. המשכתי לשחק כאילו כלום לא קרה. כעבור דקה או שתיים הרגשתי שעוד רגע אני מאבד את שיווי המשקל, שהכל הולך ומיטשטש מולי. הדבר שאני זוכר בבהירות מפתיעה מאותם רגעים הוא שלא רציתי ליפול על הבמה לעיניהם של הצופים באולם ולא חשוב מה המחיר שאשלם על כך.

"כעבור שנייה, כשהרגשתי שכוחותיי הולכים ואוזלים ממני, צעדתי צעד קדימה אל קדמת הבמה, פניתי לקהל ואמרתי בקול נכאים: 'קהל נכבד, אני יוצא לדקה' ואז הסתובבתי, עשיתי צעד אל מאחורי הקלעים וזהו. יותר לא הרגשתי כלום. עיניי, כמו שאומרים, כבו. או במילים פשוטות יותר, לא הייתי. חושך מוחלט. פשוט לא הייתי.

"משפחתי הקרובה והטובה יודעת לספר שבמשך ימים הייתי יושב ליד החלון הפונה אל השדרה ומביט בעיניים שואלות בירוק של העצים, ומשם בנקודה בלתי מזוהה בחלל העולם. חלפו כבר כמה שנים מאז, ולא פעם כשאני עם עצמי, יושב ומהרהר ככה סתם על מה שאנחנו קוראים החיים, אני נזרק לפתע אחורה, לתיאטרון רמת-גן, כששכבתי נטול הכרה בין שמים לארץ‭."‬

כשהאח הדומיניקני מרסל דיבואה, ידידו של בנאי וראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בא לבקרו, שאל אותו בנאי אם מישהו למעלה כעס עליו ורצה להענישו באירוע ההוא. דיבואה חייך ואמר: "לא, הוא פשוט קרץ לך‭."‬ מאז בנאי רגיש לקריצות. "העניין הזה שהייתי אינו, עושה להעריך דברים, להסתכל עליהם אחרת, הירוק של העץ נראה שונה. את יודעת מה, אחרי אירוע כזה אתה פשוט מבין שהכל יכול להיגמר בשנייה‭."‬

ומבין גם ש‭72-‬ זה חתיכת גיל.

"אני לא מתחבר למספר הזה. אני מכיר כאלה שבגיל 26 הם בני 80 ובגיל 35 הולכים ליד הגדר, כאילו בדרך לבית אבות. השאלה העיקרית היא איך ומה אתה עושה, ואני אומר שהראש עדיין עובד והראש צעיר, אז זה לא עניין של גיל. אני לא משתדל להיות צעיר בכל מחיר, שום ספריי וצבע אין לי על השיער, אני מרכיב משקפיים כי אני לא רואה, לא מסתיר עצמי בפודרות, כמו שעושים קולגות שלי וצר לי עליהם, זה פתטי. לי הבמה נותנת אנרגיות שאני לא מקבל משום מקום אחר. הבמה היא כמו בחורה צעירה שאתה צריך להוכיח שאתה מסוגל‭."‬

וחרד שאולי אתה לא?

"וזה טבעי, אבל אני לא זוכר את עצמי עם כאב ראש על הבמה. נכון שהיה לי דום לב על הבמה, אבל זה קרה במקרה שם ולא במקום אחר‭."‬

פוחד מבגידת הגוף, מהמוות שיושב איפשהו בפינה?

"נו, אז מה, אשב בבית וארחם על עצמי? רק לאדם שמשעמם, שלא יודע להפעיל את הראש, כואב כל הזמן. אנחנו הרי יודעים שקיים מוות בעולם, ויש מחלות, והסרטן מטייל פה ושם, אבל צריך להסתכל נכוחה. אמא שלי היתה אומרת: 'תראה יוסף, עוד מעט אמות, אני ג-דולה. יום אחד, כשלא יכולתי לשמוע יותר את הדברים האלו, אמרתי לה: 'אמא, אני לא אוהב שאת מדברת ככה‭,'‬ והיא בשלה: 'אתה יכול לאהוב או לא, אבל אני חיה, לשמים לא הולכת'. ‬

"אני נושא בתוכי מתים, ולא יכול להגיד שהמוות לא מציק לי, אבל הוא גם נותן כוח לחיים, אתה רוצה להספיק יותר והופך את חייך למעניינים ואכפתיים. אחד יכול להגיד שבסוף בין כה מתים, והוא דועך, לא כותב כלום, לא חולם חלומות, ואני חושב שמוות עושה חלומות בחיים, הוא פותח לך את הראש לפני שעוצם לך את העיניים. ושוב, סליחה שאני מצטט את אמא, אבל היא אמרה את זה הכי טוב: 'רק דבר אחד אני מבקשת - שהשכל יירד שנייה אחת לפניי לקבר ואפגוש אותו שם‭.'‬ אני חותם על זה". 

(צילום: זום 77)

בשלב הזה בנאי מגלה סימנים של קוצר רוח, מנווט את השיחה אל הזיקנה ובורח מהתעסקות במוות. "תראי, זיקנה זה דבר יפה, אבל להיות זקן טרחן זה איום ונורא. אני זוכר שהייתי רואה מרחוק כל מיני זקנים נודניקים ועברתי למדרכה השנייה כדי שלא יתפסו אותי. אני לא רוצה שמישהו יגיד: 'הנה יוסי בנאי, בוא נסתלק לפני שהוא ישים לב‭.'‬ אני לא חושב על עצמי כזקן, אני טיפוס סקרן, איפה שיש וילון אני חייב להזיז, חשוב לי לעבוד עם צעירים, אני מאוד קשוב לשפה העברית שאותה מדברים הילדים והנכדים שלי, חשוב לי להיות מעודכן. ברגע שאפסיק להבין על מה הם מדברים, אהיה זקן.

"בינתיים, תודה לאל, זה עוד לא קורה. נסים אלוני אמר שיש בי ערנות מופלאה, וזה כנראה נכון, הראש כל הזמן עובד ויוזם, אם זה להעלות את 'מלאכת החיים' של חנוך לוין או לעבד את 'תוגת הישראליות' של דורון רוזנבלום, ולא להתבייש להציע את זה בעצמי לתיאטראות. היו זמנים שפתאום לא היה לי מה לעשות והפחדים היו נוראיים, אבל אני מחרא עושה דשא, ממצב רוח רע יכול לכתוב שיר. לא אשקר, צריך את הבייגלה הזה מעל הראש כדי ליצור, אבל צריך גם להיות רעב ולא לתת לעצמך להפסיק‭."‬

וכדי להוכיח שהשיטה עובדת, שוקד בנאי על ספר ודיסק, שבו הוא קורא 25 פרקי תהילים בליווי מוזיקה שכתב יונתן בר-גיורא. "אצלנו תהילים מתחבר למחלות, אבל תהילים זה פיוטים יפהפיים. אני אוהב להפתיע בעיקר את עצמי, ובא לי לעשות תהילים. הרי מערכונים לגשש כבר כתבתי, ואין סיכוי שאחזור לזה. וכן, ברור שבגיל מסוים אתה עושה תהילים ולא ברסאנס. אני בא מבית של תהילים, אוהב את המילים, וזה מתאים לי בדיוק לפרק הזמן הזה. אולי גם לגיל, יכול להיות, נו, אז מה רע בזה?" 

באותה מידה חשוב לו להיות ערני ומעודכן גם בכל הקשור ל"מצב‭,"‬ למרות שהוא משתדל לשמור על עצמו, כי מבזק חדשות יכול להצית את חמתו. "כשהיתה שביתת ההסתדרות בגלל המשכורות לעובדי הרשויות, הלך לי המצב רוח. זה פשוט לא להאמין, סגרו את המדינה על שטויות. ואני אומר שהרשויות לא היו מגיעות לאן שהגיעו, אם שרי הממשלה היו קמים וצועקים על השכר המעוכב, אבל לאף אחד לא באמת אכפת.

"ובכלל, לפני החגים אספו כספים בשביל העניים. אני מסתכל על העסק הזה ולא קולט. פעם היה מתן בסתר, היום הכל בידור. אוספים כסף ל‭200-‬ אלף אנשים שאין להם מה לאכול דרך ערוץ ‭,2‬ על ידי פזמונים וריקודים. ואני שואל: זה הסיפור? אחרי 56 שנים המדינה צריכה לעשות חגיגה של בדרנים כי למאות-אלפי אנשים אין מה לאכול? זה אבסורד.

"היו צריכים לעשות תוכנית רצינית, שתחקור איך הגענו למצב שבמדינה הזאת יש 200 אלף רעבים. בכלל, כל הסיפור שאנחנו כל הזמן מושיטים יד לנדבות נראה רע. עם כל הכבוד, מה זה לב"י? למה צריך תרומות כדי לתת לחייל שי לחג, כומתה או נעליים. אני משלם ארנונה ומסים, אי-אפשר לדאוג לצורכי החייל מהכסף הזה? אלו כל מיני המצאות יהודיות שבמדינה מתוקנת לא צריכות להיות‭."‬

היית משתתף בערב כזה?

"בשום אופן לא. אני נגד זה, זה מיותר ואפילו לא מכבודם של האנשים שאתה רוצה לתת להם כתף. זה פשוט לא יפה לפנות לצופים ולהגיד: 'תנו לנו' ולעשות עם זה תוכנית בידור. כל המדינה הזאת נהייתה ערוץ ‭,2‬ ולא שערוץ 1 זה שמחת חותנתי על הקרפטים, אבל ערוץ 2 והרייטינג מכתיבים כאן הכל. הצרה הגדולה שלנו, שהפוליטיקאים חוזרים ואומרים שהמצב רע והעם מתחיל להאמין. בארץ יש שני דברים שעובדים טוב: המצב קשה, צריך להדק את החגורה, והמצב הביטחוני. אם אתה רוצה שקט, תגיד המצב הביטחוני לא מרשה והכל יסתדר, כי יש אצלנו איזה מורא מהביטחון. הרי רק בגלל זה כל ראשי הממשלות באים מכוחות הביטחון‭."‬

איך אתה מתייחס לתוכנית ההתנתקות של שרון?  

"כולנו עשינו טעויות בכל מה שקשור בהתנחלויות. גם רבין, פרס, נתניהו, כולם בסיפור. מי לא אמר 'לכו להתנחל‭?'‬ ולכן צודקים אנשי גוש קטיף שטוענים שהלכו לשם באישור. כך שכולנו די אשמים בדברים שקורים לנו פה, אבל זה שעשינו טעות, לא אומר שצריך להיתקע בתוכה ושרון כנראה מבין את זה. אותו שרון, כשהוא ראש ממשלה, יודע שהכיבוש דופק לו בדלת ואומר לו שזה מוגזם. הוא צריך את בוש, ומתקפל ועושה כל מיני דברים, אבל בואי לא נשכח שאם הוא מראש לא היה הולך לכל המקומות האלו ומקים התנחלויות, היה יותר טוב ליהודים.

"אנחנו חיים במקום מועד לפורענות, בארץ בלי גבולות. והרי גדר זה לא גבול, גדר זה דפקט. גדר זה חלק מההתנשאות שלנו. יש בנו מין 'שופונו יא נאס‭,'‬ משהו לא צנוע, וקצת נמאס מהגיבנת הזו. הרי אנחנו מעצמה אדירה, עם נשק מהיום עד הודעה חדשה, אבל עדיין בוכים כל היום שדופקים אותנו.

"אז נכון, יש אנטישמים ולא כולם אוהבים אותנו, נו אז מה? אני אוהב את כולם? לא בטוח. ההתלהמות הזו היא נוראית ולא עושה טוב לכלום. אני לא שייך לשום גוף פוליטי, אני שייך ליוסף, אבל ברור לי שבשביל שלום צריך לעשות ויתורים. אמא שלי, שהיתה אישה מסורתית, הסבירה לי שכשאומרים 'קדיש' בבית הקברות ומגיעים לפסוק 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל‭,'‬ הולכים שלושה צעדים אחורנית, כדי לתת לאחר מקום. זה כל כך נכון‭."‬ 

איך התייחסת ליוזמה של יובל, הבן שלך, שכתב בינואר מכתב אישי לחיילים שמשרתים במחסומים וקרא להם לכבד את הפלסטינים?

"לא הייתי שותף לזה, אבל אני בטוח שגם משהו מהבית חלחל ליוזמה שלו. לא בכדי גם גברי, אחי, ודפנה אשתו, שהולכת למחסומים בווטש, פעילים במה שקשור לזכויות אדם. לא פעם אני חושב על אבות אבותיי שהגיעו לארץ בצנעה, התיישבו איפה שהיה מקום, הסתפקו במה שיש והעיניים לא היו גדולות. הם עבדו את אלוהים, וכנראה שלאלוהים של היום יש דרישות אחרות, עד כדי כך שהרבנים שמטיפים לאמונה לא מבדילים בין מה שלנו ומה לא. ולך תתווכח עם אדם שאומר 'הכל שלי‭,'‬ זה כמו להתווכח עם הודעה מוקלטת". 

בנאי מדבר בשקט, אבל אגרופיו קפוצים. "התמתנתי. אני פחות נאיבי וחבל לי, כי יש בנאיביות משהו יפה, צנוע וטוב. אני מסתכל על מה שקורה ואומר: חבל. מרחפת מעלינו עננה, ואנחנו מדברים המון בחדרי חדרים אבל לא עושים כלום. כולנו די אימפוטנטים, ואני בתוך זה. מה שקורה, שאנשי האמונה של היום הם המתנחלים, ובעיניי זה אסון. אם לא יבינו פה המאמינים והלא מאמינים, לחוד וביחד, שיש כאן עוד עם שצריך לתת לו לחיות, ואם לא ניתן לו לחיות, הוא לא ייתן לנו לחיות‭."‬

בינתיים מתנחם בנאי בכמויות האהבה שהוא מקבל. הוא מודע לכך שבשביל הצעירים הוא, מקסימום, אבא של יובל ממשינה, אבל הפעם היחידה שהוא מחייך בסיפוק לאורך כל הראיון מגיעה כשהוא מספר על פגישה מקרית ליד ביתו: "פגשה אותי מישהי בשדרות חן פינת רחוב השופטים בתל-אביב, ושאלה איך מגיעים לרחוב נצח ישראל. אמרתי לה: הנה, זה פה, הרחוב הבא. והיא באכזבה עצומה שאלה: מה, זהו? בבקשה, תדבר עוד קצת. היא בעצם רק רצתה לשמוע את הקול שלי, ונצח ישראל בכלל לא עניין אותה. אשקר אם אגיד שזה לא מחמם לי את הלב.

"ויחד עם זה אני, כמו שאת רואה אותי, בן אדם מאוד מאוד ביישן, והאהבה הזו לפעמים גם קצת מביכה. בצופים הייתי אומר לנערה שמצאה חן בעיניי: 'נכון שאם אזמין אותך לקולנוע תגידי לי לא‭'?‬ והרי אם היא באמת תגיד 'לא‭,'‬ ברור שיצאתי פוץ. ובגדול לא השתניתי. רק על הבמה אני יכול להיות מלך, בכל המובנים‭."‬

בנאי נשוי לאביבה, מעצבת פנים, ולהם שני בנים: דניאל שלומד ספרות באוניברסיטת ת"א, ואריאל שלומד רפואה באיטליה. יובל הוא בנו מנישואיו הראשונים. יוסי בנאי לא מחובר כבר שנים לירושלים של ילדותו, שממנה פרנס לא מעט תוכניות יחיד. הוא חי בתל-אביב, אבל לא מת עליה.

"הילדים שלי נולדו פה, אבל בחיים לא אהיה תל-אביבי, וגם ירושלים קצת מקולקלת. ירושלים שאהבתי איננה, ובכל זאת, כשאני כבר נוסע לשם אני אוהב להסתובב בשכונות יגיע כפיים, נחלת ציון, שכונת הפחים, לא בעיר שהיתה לחרדית. בעיר העתיקה כף רגלי לא דורכת, יש לי תחושה שלא אוהבים אותי שם. אבל את הבר-מצוות של הילדים ושל הנכד שלי היה לי חשוב לעשות בבית הכנסת זכרון טוביה, שבו התפללה המשפחה. רציתי שגם ההורים שלי, שנפטרו, יהיו שם איתנו‭."‬

הוא חי סוג של חיי רוגע בורגניים: הרבה בית, קפה של בוקר בבית הקפה השכונתי, שומר על קשר הדוק עם אחיו גברי. אין לו מושג מה זה ריאליטי טי-וי, ואינטרנט לא נמצא בתפריט היומי שלו. הוא שומע מוזיקה, בעיקר מקהלות כנסייתיות, בתיאטרון התרגש לאחרונה מ"יעקובי וליידנטל" עם תיקי דיין.

"אני לא רואה באופק לא ברסאנס ולא ז'אק ברל חדש לא רק אצלנו, אלא בכל העולם. בא דור אחר, עם תווים חדשים, ואני לא מאוכזב, כי להם טוב. מה שהצחיק אותי לא מצחיק אותם. אני עדיין צוחק משייקה אופיר, אבל את הבן הצעיר שלי זה ממש לא מצחיק, וזה בסדר לי. עם השנים אני יותר תולעת חסה כזה, שמעדיף להיות עם עצמו. נגמר הסיפור של לצאת למועדונים, אתה אומר לעצמך: די, אני מכיר כבר את הסיפור. מקסימום יוצא עם זוג חברים לסרט ומספיק לי‭."‬

אתה איש מאושר?

"מאוד. אני טוען שקיבלתי במתנה חיים. החיים, גם כשהם רעים הם טובים, כי אנחנו לא יודעים מה קורה הלאה, אחרי שהם נגמרים. אז אני מאושר כי יש לי אישה נבונה, חכמה, נאה, שאוהבת אותי, ושלושה בנים שהם כמו עצים שאתה נוטע וכל אחד מהם עושה דברים ברצון ובכישרון. אז אין שום סיבה שלא אהיה.

"האמת, אני צריך לשים שום בכיס. החיים פינקו אותי, הכרתי אנשים שהיה תענוג לפגוש אותם ואני מודה לאלוהים שניתנה לי ההזדמנות. אבל תשמעי סיפור: איש אחד שלא ראה את החבר שלו המון שנים, פגש אותו פתאום ברחוב ושאל מה שלומו. אמר החבר ששלומו ממש מצוין. 'מאז שנפגשנו בפעם האחרונה התחתנתי ויש לי ילדים, ומהחנות הקטנה שלי הקמתי רשת חנויות מצליחות‭.'‬ 'אז אתה בטח מאוד מאושר‭,'‬ אמר לו חברו. 'כן, אבל אושר זה לא הכל‭,'‬ השיב. אז אני, בעצם, לא יודע בדיוק מה זה להיות מאושר".