אז למה השיער שלנו מאפיר? ד"ר, אני רק שאלה

גוף האדם לא מפסיק להדהים אותנו. מיליוני תגובות כימיות מורכבות הופכות לתמסורת בין התאים השונים המתאגדים לכלל יצירת מופת, שאף היא כושלת לעיתים. טריליון תאי גוף, 100 מיליארד תאי עצב, מיליוני תאי דם אדומים, 100 אלף פעימות לב ביממה, שישה מטרים רבועים של עור, 206 עצמות ועוד שלל מספרים, תהליכים ונתונים, שאינם נתפסים במוחנו שגם הוא חלק מיצירת המופת של הגוף האנושי.

כל אחד מאיתנו חווה את התופעות המדהימות של המכונה שלא תיאמן ושואל את עצמו, פעם אחר פעם, למה זה בעצם קורה. ד"ר איתי גל קיבץ בספר חדש, 'ד"ר, אני רק שאלה', את התשובות לשאלות היומיומיות שכל אחד מאיתנו שואל ביחס לגופו.

זה שמונה שנים משמש ד"ר גל הכתב הרפואי של ynet, אתר האינטרנט של 'ידיעות אחרונות', והכתב הרפואי של מוסף 'זמנים בריאים'. הוא כתב עד היום אלפי כתבות, מאמרים ופרשנויות רפואיות. תוך כדי כך הוא סיים לאחרונה את ההתמחות ברפואת ילדים במרכז הרפואי שיבא וכיום הוא משמש רופא ילדים בכיר, כשהוא ממשיך להתמקצע בתחום החביב עליו — מחלות זיהומיות ורפואת מטיילים.

הרעיון לספר החדש בא, לדבריו, למעשה מהקוראים. תחילתו באוסף כתבות על הגוף האנושי, שפורסמו במוסף זה ובאתר ynet. הכתבות זכו לשיא תגובות באתר והובילו למדור יומי חדש, כשם הספר, שבו פורסמה מדי יום תשובה לשאלה שכיחה. בעקבות המדור המצליח נולד הספר, הכולל עדכונים, תוספות, הרחבות, הסברים וטיפים על הגוף האנושי ועל המתרחש בו. לפניכם כמה מעשרות התשובות וממאות הנתונים, המספרים והעובדות המופיעים בספר.

למה השיער מאפיר?

עם חלוף השנים מתנוונים התאים המייצרים את הפיגמנט מלנין בשורש השערה. הם מייצרים פחות ופחות פיגמנט עד שהם נעלמים כליל. תוך כדי כך מתרחשת הפחתה בפעילות אנזים ששמו טירוזינאז, המזרז את ייצור הפיגמנט מלנין. בעקבות שני התהליכים האלה — הפחתה בפעילות הטירוזינאז והיעלמות תאי המלנוציטים — צומחות שערות חסרות צבע, המופיעות תחילה אצל כהי שיער בצבע אפור, המערב שיירי צבע כהה עם חוסר צבע, עד לצבע הלבן האופייני לקשישים.

למה כשמצוננים לא חשים בטעם?

בטח לא ידעתם שלמעשה האף אחראי ל־80% מהטעם. פקעיות הטעם בלשון מסוגלות להבחין בארבעה טעמים בלבד. כל שאר הטעמים שאנו חווים באים מהריח. זו הסיבה שכשאנו מצוננים, נדמה לנו שרוב המאכלים הם חסרי טעם.

למה שטף דם נראה כחול ולא אדום?

לאחר פציעה הדם זולג מכלי הדם שנקרע ומתחיל להצטבר מתחת לעור. מולקולות ההמוגלובין שבדם המצטבר עניות בחמצן, מה שהופך את צבען לסגלגל. מבעד לעור, הצבע נראה לנו כחול. אם נדקור את אזור הפציעה, נראה שצבע הדם המצטבר הוא אדום כהה או סגלגל. בחלוף הימים ממשיך צבעו של שטף הדם להשתנות, מאחר שההמוגלובין מתחיל להתפרק לתוצרים חדשים כחלק מתהליך הספיגה של הדם. תחילה הופך ההמוגלובין לפיגמנט בשם ביליוורדין, שנראה בעל גוון ירוק. הפיגמנט הזה נמצא גם בכיס המרה והוא זה שמעניק לנוזל המרה את צבעו הירקרק.

למה לעיניים יש צבע?

מקור הצבע בעיניים הוא בפיגמנטים המצויים בשרירי הקשתית. בזכות הפיגמנטים האלה מופחתת חדירת הקרינה האולטרה־סגולה של השמש לעין. הקרינה הזאת עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לרשתית. כך שנוסף על הייחודיות שבצבע העיניים, יש לגוון תפקיד חשוב בהגנה על הראייה. כמות הפיגמנטים הגבוהה ביותר, שתיצור את הגוון החום, תופיע בקרב יוצאי מדינות שטופות שמש.

למה יש לנו תוספתן?

למרבה הצער, לתוספתן אין שום תפקיד חשוב בגופנו. הוא עשיר בבלוטות המייצרות תאי דם לבנים מסוג לימפוציטים, שככל הנראה משתתפים במערכת החיסון. עם זאת, הסרת התוספתן אינה פוגמת כלל בבריאות. גם אצל אלה שנולדו

ללא תוספתן לא נמצאה כל תחלואה הקשורה להיעדרו. על פי ההערכות, השתתף התוספתן אצל בעלי חיים צמחוניים בתהליך העיכול של צמחים. התוספתן משתלשל מהמעי האטום, שהוא החלק הראשון של המעי הגס, שבו אצל חלק מבעלי החיים הצמחוניים מצוי חיידק המעכל צלולוז — סוג של פחמימה שבעלי החיים אינם יכולים לעכל בדרך אחרת. בתהליך התפתחות המין האנושי, שנמשך אלפי שנים, איבד התוספתן כל ערך, משום שרוב תהליך העיכול עבר לקיבה. התוספתן אינו מכיל אף חיידק שמעכל צלולוז, ונראה שהוא איבד את תפקידו עוד לפני היווצרות האדם. אבל התוספתן בהחלט יודע לגרום צרות: דלקת התוספתן (אפנדיציטיס) היא אחת המחלות הכירורגיות השכיחות ביותר בעולם, שגורמת לחולשה, לבחילות ולכאבי בטן עזים, במיוחד ב'נקודת מקברני' (בבטן הימנית התחתונה). הטיפול היחיד הוא הסרת התוספתן בניתוח, שבלעדיו הוא עלול להינקב. במקרה כזה מתפזרת התכולה הדלקתית בחלל הבטן וגורמת לזיהומים קשים ולסכנת חיים.

למה אנחנו נהנים להתגרד?

אתם ודאי מכירים את התחושה הזו: מגרדים קצת, ועוד קצת, ולפתע פשוט אי אפשר להפסיק. אתם מתחילים להתמכר לגירוד, מגרדים את העור עוד ועוד עד לתחושת כאב. מדוע זה קורה? ההסבר הוא שהגירוד מגרה את קצות העצב באזור הפצע. הגירוי העצבי הזה גורם לשחרור של אנדורפינים - חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח ומסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח.

האנדורפינים המשתחררים מהאזור שבו אנו מתגרדים חוסמים את תחושת הכאב והגרד ואף גורמים למעין "התמכרות": הגירוד ההתחלתי עובר לגירוד מסיבי יותר שכמעט לא ניתן להפסיק אותו, עד שהגירוד העז פוצע את העור וגורם לתחושת כאב. תחושת הכאב הזאת היא אחד ממנגנוני האזהרה של הגוף, הגורם לנו להפסיק את הפעולה הפוגעת, כלומר את הגירוד הפוצע.

למה אנחנו נולדים עם טבור ("פופיק")?

הטבור, שבשפה הרפואית מכונה גם אומביליקוס, הוא בעצם צלקת של חבל הטבור שהזין אותנו בעודנו ברחם. החבל הזה מחבר בין העובר לשליה של האם, שדרכה עוברים חומרי מזון ובניין אל העובר וחומרי פסולת מהעובר לאם. השליה, כידוע, מתפקדת גם כמסננת שמגינה מפני חדירת מזהמים לעובר וגם כאיבר שמייצר ומפריש הורמונים. לאחר הלידה וחיתוך חבל הטבור מתנוון החלק שנותר על היילוד ובתוך כמה ימים נושר. מה שנותר באותו מקום הוא צלקת שנראית אצל רובנו בצורת שקע. אצל כ־10% מאיתנו הטבור נראה בצורת בליטה קטנה שיוצאת מהשקע.