שתף קטע נבחר
75
הכי מטוקבקות
    פוליקר וגלעד עושים את זה שוב
    ארבע שנים הוא נעלם, ועכשיו חוזר יהודה פוליקר עם תקליט חדש ושובר את שתיקתו. בראיון בלעדי ליעל גבירץ מדבר פוליקר על ההתפייסות עם יעקב גלעד, על ההתבגרות עד גיל 45. על הטענה שהוא זוכה ליחס של פרה קדושה הוא מגיב: "אני לא חושב שאיפה שאני מבלה או עם מי אני הולך לישון רלבנטי להבנת היצירה שלי"

    "כשהייתי ילד הייתי מגיע לנמל, לעבודה עם אבא שלי. הייתי רואה את כל האוניות האימתניות האלה, שעוזבות את הנמל בצפירה למקומות רחוקים. הייתי מלווה אותן

    במבטי עד שהיו נעלמות. הייתי מדמיין שאני נוסע איתן ומטייל למקומות רחוקים. אלה היו תמיד רק מקומות דמיוניים. לא מקומות ספציפיים, אבל מקומות של אנשים גדולים, מבוגרים, כאלה שמסוגלים להתמודד.

     

    "האמנתי שעד שהאוניה תגיע לנמל שלה אני אהיה כבר גדול, וגם אני אתמודד שם, כמותם. תמיד רציתי להיות גדול, בן 20, אף פעם לא אהבתי להיות קטן. כשאתה ילד יש בך מין ידיעה חבויה כזאת, שהמשאלות הנסתרות שלך יתגשמו כשתהיה גדול. והמשאלה שלי הייתה פשוט להיות גדול. זה הדבר היחיד שרציתי שיקרה לי כילד".

     

    וכשהגעת לגיל 20?

    "זה היה אחרי הצבא. רציתי להגשים את המשאלות שלי וידעתי באופן מאוד ברור מה אני רוצה לעשות בחיים".

     

    ורצית עדיין להפליג למקומות אחרים?

    "היה ברור לי, שהמוזיקה היא שתיקח אותי למקומות אחרים. אני לא יכול לתאר לי את החיים שלי אם לא הייתי מתקשר למוזיקה. המוזיקה הייתה בשבילי פה ושפה, והחיבור שלי לדברים שלא יכולתי להגיד אפילו לעצמי".

     

    פוליקר סיפר לי פעם, שכשהיה נוסע לתל אביב כנער, במונית, רצה תמיד לרדת בכניסה לעיר. אבל מכיוון שלא העז לבקש, בגלל שהתבייש בגמגום שלו, נסע תמיד ער לתחנה האחרונה. הזכרתי לו את הסיפור הזה עכשיו כשנפגשנו לדבר על התקליט החדש שלו, 'הילד שבך'. מתי זה השתנה, שאלתי, מתי יכולת להגיע בדיוק להיכן שביקשת? "כשקניתי אוטו", ענה בפשטות.

     

    ההאזנה ל'ילד שבך', תקליטו הכפול, החדש והנפלא שיצא השבוע, הזכירה לי את הסיפור ההוא, על הנסיעה שתמיד התארכה. התקליט הזה הוא כמו אוסף של סיפורים קצרים, מסע מתמשך בתחנות הנפש של היוצר המורכב והמיוחד הזה, אסופת חוויות וזכרונות משמעותיים, של עצמו ושל אחרים, בדרכו להתבגרות, לתובנה, להשלמה מפוכחת. תקליט המביא אותו בדיוק אל התחנה אליה ביקש להגיע במלאות לו 45 שנה.


    "צורך עצום לא להיפגע יותר ולחסן את עצמי". פוליקר (צילום: שלום בר-טל) 

     

    למה קראת לתקליט 'הילד שבך' ולא הילד שבי?

    "כי בכולנו, בכל אדם מבוגר, קיים גם הילד. כשם שבכל אתה נמצא גם אני. הילד הזה, לפחות אצלי שייך יותר לצד היצירתי שבי. זה שלפעמים מושיב אותי לכתוב ולפעמים מוציא ממני מילים. הילדה הזה, בתקופה מסויימת בחיי, היה נורא פגוע".

     

    בתקליט הזה הוא התבגר והתחסן מפגיעותו?

    "זה הצד המבורך של ההתבגרות. כשאנחנו מתבגרים, גם הילד שבתוכנו מתבגר איתנו".

     

    קיים פחד לאבד את הילד הזה שבתוכך?

    "אני לא חושב. הילד הזה מתבגר איתך לאט לאט. ההשפעה שלו עליך ועל הבחירות שאתה עושה בחייך תלוי במקום שאתה נותן לו. אם בעבר הייתי פחות מודע לזה, היום - כשאני מפוכח - הוא משתלב עם האדם המבוגר שבי. היום גם הילד הזה וגם אני, המבוגר, נותנים יותר מקום זה לזה".

     

    הילד הזה הוא אותו ילד שהופיע בעבר בשירים שלך כמו 'הצל ואני'?

    "יכול להיות, אבל שם זה היה ילד מתחבא ומפוחד. היום יש לו מקום לגמרי שונה".

     

    למדת לכבד אותו, את החלק הזה שקיים בך ומפעיל אותך?

    "תמיד כיבדתי אותו, אבל בעבר נתתי לו כנראה מקום גדול מידי. מאז, מכיוון שהאיש הבוגר התבגר יותר, למדתי לאזן בין הדברים".

     

    הסיפורים האלה שמופיעים בשירי התקליט עוסקים בהרבה סיטואציות קשות, שאינן חלק מהביוגרפיה הפרטית שלך.

    "כשאני כותב על אנשים אחרים, אני מודע למקום הפגוע אצלי. דרך הפגיעות שלי, של אחד שנכווה קיימת אצלי ההזדהות. נקודה. כשכתבתי למשל את 'כתמים' שמדבר על אישה מוכה, כתבתי מתוך הזדהות עם הפגיעה ואין בעיניי כל משמעות אם מדובר בפגיעה פיזית או נפשית".

     

    מעולם לא הסתרת את העובדה שאתה פגיע או פגוע. ב'אפר אבק' סיפרת עם יעקב גלעד על הילדות הכואבת, בשנים האחרונות עברו עליך כל כך הרבה אסונות ואובדנים של אנשים קרובים, ובכל זאת התקליט הזה, עם כל הנושאים הכבדים העולים בו, מבטא יותר מכל את הבחירה בחיים, בשמחת החיים. איך שרדת את הקשיים האלה?

    "כנראה שאני אדם חזק. אני מאמין שלכל חוויה קשה יש גם את הצד השני של המטבע. כמו שכל התמודדות עם פחד מגלה לך כמה אתה אמיץ. כשאתה מודע לשני הצדדים האלה ולא רק לקשיים, אתה יוצא בסופו של דבר מחוזק. התקליט הזה מבטא את התחושה הקיימת בי היום של 'לא עוד', את הצורך העצום שלי לא להיפגע יותר ולחסן את עצמי, ככל הניתן, מפגיעות. אדם כמוני, שהפגיעות מלוות אותו שנים, חייב ללמד את עצמו לעצור מתישהו, אחרת זה תהליך אינסופי".

     

    * * *

     

    ראיתי את פוליקר בשנותיו הקשות, ברגעי השפל של אסונות גדולים, ואני רואה אותו היום, כשהוא נראה ונשמע טוב, מאושר ומחוזק מאי פעם. נדמה לי אפילו שראיתי אותו ברגע המדויק בו לחץ על הדוושה, במלוא עוצמתה ובחר בחיים. זה היה ברגע נורא, בשעה איומה, כשכל הקרובים אליו כמעט התמוטטו סביבו מעוצמת המכה והצער. למחרת יום העצמאות, בבית הקברות, בהלוויה של אחיינו, קובי 'הקטן', שהתאבד על קברו של קובי 'הגדול', לאחר שלא עמד בנטל הגעגועים והצער. אני זוכרת את החיבוק איתו. הבכי שלו עבר רק בתוך גופו הגדול כמו איזה רעד, ועוצמת החיבוק הייתה של גזע עץ גדול. שם הוא אמר "די!", ומייד אחרי השבעה חזר לעבוד. ויותר לא דיברנו על האסון.

     

    חודשים רבים אחר כך ראיתי אותו על הבמה בעצרת הזיכרון ליצחק רבין, מול קהל המאות אלפים, לאחר כארבע שנים בהן לא הופיע. הוא שר את 'כשתגדל' ואת 'פרח'. בצד הכאב והזעזוע בהבעת פניו את הכעס המחלחל בו. הכעס הזה מלווה אותו מאז נהרג אחיינו קובי פוליקר ממכת קסדה קטלנית שהטיח בו חייל בשם אלון פייג. נקודת ההזדהות הכואבת, כאב על כאב, שגרמה לו בשעתו לרדת מהבמה לתקופה ממושכת. עד שחזרו המנגינות בתקליטו 'לעינייך הכחולות'. עד האסון הבא. עד שאמר "די!" ותרגם את המכות לעוצמה חדשה.

     

    לפני כארבע שנים החליט, לאחר שהשלים סיבוב הופעות, שהוא עוצר ולוקח פסק זמן לכתיבת תקליט חדש. היו לו הרבה מאוד דברים לא פתורים שביקש לומר ולכתוב. היו לו כמה מחברות נייר פשוטות, שמילא בטקסטים. המחשב בחדר העבודה שלו היה מלא מנגינות חדשות. לפעמים, כשהייתי מגיעה לביקור במהלך השנים המתמשכות האלה, חששתי לו. פוליקר הוא עקשן גדול. אחד שלא מכיר בשום קיצורי דרך. המחברות שלו היו טעונות בטקסטים קודרים. היתה לי אז תחושה של חדר אטום, של מלאכה שלא תסתיים לעולם בשל הפרפקציוניזם הנדיר שלו, בשל הצורך שלו לומר את דברו, ובמדויק.

     

    בחוץ רחשו החיים והשמועות. זמרים חדשים עלו, זמרים ותיקים המשיכו ורק פוליקר כאילו נעלם מהעין. סיפרו כאילו התקליט נגנז, סיפרו שהוא חולה מאוד, סיפרו שפרש. פוליקר חשף מול השמועות האלו את הגב הרחב שלו והמשיך בעבודתו.

     

    היה מי שכתב, לקראת יציאת התקליט, שאתה זוכה ליחס של פרה קדושה, שכאשר מראיינים אותך נמנעים מלשאול אותך שאלות קשות על חייך.

    "הטענה הזו היא פשוט קשקוש. מעולם לא הייתי פרה קדושה, ולא פעם היו הרבה ביקורות קשות על המוזיקה שלי. אם כוונת הכותב היא שחסרה לו רכילות על חיי כי זה חיוני להבנת היצירה שלי, אז זה פשוט קשקוש. אני לא חושב שהתחום הצהוב של איפה אני מבלה או עם מי אני הולך לישון רלוונטי להבנת היצירה שלי.

     

    "מעולם לא הייתי כוכב של מדורי הרכילות. אני לא הולך לפאבים ולא חובב מסיבות. אני אוהב לשבת בבית, לעבוד, ללכת לקולנוע, למסעדות, אני משוגע על ספורט. אני לא נזיר ולא אקסהביציוניסטי. כשזה היה רלוונטי ליצירה שלי חשפתי את ילדותי ואת המשפחה שלי, יותר אולי מכל אמן אחר. מאוד כעסתי כשהעיתונות לא ידעה לעשות את ההפרדה בין דברים שביטאתי מרצוני ובין הזכות שלי, הזכות השמורה לכל אדם, לפרטיות. כשביקשתי שיכבדו את האבל הפרטי שלי ויניחו למשפחה באבלה, ארבו לי עם מצלמות ודשו בטרגדיה הזו כאילו הייתה עניין ציבורי. זה מאוד הקשה עליי. אני לא האביר בן דמות היגון, ולא להיפך. אני חי את חיי הרגילים, שיש בהם גם שמחת חיים וגם כאב, ואין לי שום רצון לככב במדורי רכילות או בטרגדיה יוונית". 

     

    * * *

     

    'הילד שבך' הוא לא רק סיפור ההתבגרות וההתחזקות של יהודה פוליקר. הוא גם סיפור המפגש המחודש של צמד היוצרים המנצח, פוליקר ויעקב גלעד. שמונה השנים שחלפו מאז ב'אפר ואבק' לא היו פשוטות, לשניהם. האינטנסיביות הרגשית וחשיפת היתר הנפשית שליוו את העבודה על 'אפר ואבק' הובילו לפיצוץ הבלתי נמנע ביניהם. 'אפר ואבק' היה שיא נהדר של מפגש כוחני בין שני אנשים מוכשרים ופגועים. אנשים שסיפרו סיפור דומה תוך שימוש בשפות שונות.

     

    הם לא הצליחו לחבור מאז ליצירה משותפת. לפוליקר חשוב היה להתרכז בכתיבה ולא רק במוזיקה, והוא הרגיש שהביקורת של גלעד על הטקסטים שכתב מסרסת אותו. גלעד היה שרוי מאז 'אפר ואבק' בשיתוק כתיבה משלו, והתרכז בהפקה מוזיקלית של זמרים אחרים.

     

    לא פעם, במהלך ארבע השנים האחרונות, כשנדמה היה, לי שפוליקר מתקשה להשלים את כתיבת מילות השירים של התקליט, מתענה בלבטים, שאלתי אותו מדוע הוא מתייעץ עם אחרים ואינו פונה ליעקב גלעד.

     

    הפניה הזו של פוליקר אל גלעד הגיעה לפני כשנה. ללא כל אילוץ חיצוני או דרמטי. פוליקר הרגיש שיש לו מה להראות, שהוא מוכן לעימות הזה, ושרק גלעד מסוגל לגעת נכון בטקסטים שלו. המפגש המחודש הזה לעבודה הוליד סוג של יצירתיות ושיתוף פעולה שלא התקיים ביניהם בעבר. את מקום החתול והעכבר תפסה אחווה של אחים בוגרים. מי שמכיר את השניים האלו יודע שלמרות שגדול במשפחות שונות, יש בינהם קרבת נפש של אחים. למרות שלשניהם יש אחים ביולוגיים, פוליקר הוא אחיו האבוד של גלעד ולהיפך. עוצמת המפגש המחודש הזה, הוא הסיפור הגדול באמת שמאחורי התקליט.

     

    גלעד: "לא היה שום דמיון בין העבודה שלנו על 'הילד שבך' לעבודה על 'אפר ואבק'. המלחמות בינינו בתקליט הראשון היו כל כך מרות, שהן חייבו התרחקות. בעבר, כשיהודה היה מראה לי טקסט שלו והייתי מבקר אותו, הוא היה נפגע נורא. לא שהוא ויתר עליו, אבל הוא נשאר עם פגיעה קשה. כשהביא לי את 'הצל ואני', למשל, אמרתי לו שזה טקסט טוב אבל אני לא אוהב את מה שהוא אומר..."

     

    פוליקר: "אני חשבתי שאולי אתה לא מבין את המקום שאני נמצא בו, שהשפה שלי, כנראה שונה לגמרי משלך..."

     

    גלעד: "כשהוא קרא לי הפעם הכל היה שונה. ראיתי טקסטים שלמים שמאוד אהבתי ושורות יפות שדיברו אליי מאוד. בהתחלה נראה לי נורא מוזר שנכתוב טקסטים ביחד, אבל כשהתחלנו למלא טיוטות ביחד זה הפך לפינג פונג. משפט של האחד ממשיך את המשפט של השני. הפסקנו להיות קטנוניים. התבגרנו. למדנו כנראה לעשות הרבה הפרדות בתוך הקשר שלנו, כדי להפוך את זה לדיאלוג זורם ולא לשדה-מוקשים. כמו שני אחים שהתבגרו ולמדו להפסיק לקנא ולהתחרות האחד בשני".

     

    זו חדלה להיות התמודדות כוחנית.

    גלעד: בדיוק. זו הפכה להיות עבודה של שני אנשים שווים, שיכולים לתרום זה לזה תרומה ערכית. הצלחנו לראות את הדברים בראייה אומנותית טהורה, לא אישית. יש מילים שלא היו צצות לי בחיים אלמלא עלו כאסוציאציה לדברים שיהודה הביא, ולהיפך. זה נשמע אולי יומרנו, אבל הדוגמא הכי טובה שאני יכול להביא היא של שיתוף הפעולה שהתקיים בין לנון ומקארטני. במהלך השנים למדתי להבין את החשיבות והכוח של עבודת-צוות".

     

    בתקליט יש הרבה סיפורים על פרידה. הכורח בפרידה הוא כמעט השורה התחתונה של כל השירים. לא פחדתם שגם ההתחברות הזו שלכם, מחדש, תסתיים בפרידה?

    פוליקר: "לא פחדתי לרגע. אני מכיר את יעקב שנים, וגם כשהיינו במצבים של כסאח מעולם לא היה בינינו נתק אמיתי. להיפך, הבנתי סופית עד כמה אנחנו משלימים זה את זה ועד כמה למדנו לאזן את עצמנו בנקודת החיבור המקצועית. אם 'באפר ואבק' לא ידענו לפעמים איפה מתחיל האחד ונגמר השני, בעבודה על התקליט הזה ההפרדות היו ברורות".

     

    ובכל זאת, שני גברים, בני 45, שמכירים זה את זה כבר 17 שנה, עוסקים כל-כך הרבה בתקליט הזה בפרידות כואבות. כאילו המסקנה שלכם היא שאין מערכת יחסים שתסתיים בפרידה.

    גלעד: "בארבע השנים האחרונות גם יהודה וגם אני חווינו פרידות. פרידה מהילדות והנעורים, עברנו את גיל הארבעים, נפרדנו מפנטזיות וחלומות, נאלצנו להיפרד מאנשים אהובים, בין אם בעקבות מוות ובין אם פרידות שנבעו מעצם החיים. חווית פרידה מזכירה מאוד חוויה של מוות. זו חוויה מרכזית שאי אפשר להתעלם ממנה."

     

    פוליקר: "בגלל הילדות שלנו אנחנו חיים בפחד מתמיד מפרידות. הכרח הפרידה הוא מסקנת חיים. זו ההבנה הכי גדולה אליה הגעתי בתקליט הזה.חייבים לנסות להתחסן מפניה, להתכונן אליה, כדי להיפגע פחות".

     

    הטקסטים לא פעם מעומעמים. לא תמיד ברור למי הם ממוענים, מי המכותב.

    גלעד: "אני שמח שזו הרגשתך. זה מה שמאפשר לך לחוות את החוויה שלך, לא רק את החוויה של יהודה או שלי. הרכילות שמאחורי כל שיר היא לחלוטין בלתי חשובה. אחד הדברים ששנינו מצטערים עליהם בדיעבד, הוא שפרטנו לפרוטות את השירים ב'אפר ואבק'. אנשים חשבו על אמא שלי או על אמא של יהודה וזה הפריע להם להתחבר לעצמם".

     

    רק כשפאזל הסיפורים הושלם סוף סוף והתקליט הגיע לסיומו, כתבו את 'זה הילד שבך', השיר הפותח את התקליט. שניהם הרגישו שמשהו חסר, שניהם לא ידעו בדיוק מה. זה קרה להם ב'אפר ואבק'. פוליקר הביא אז את המילה 'כשתגדל' ואת האסוציאציה הפרטית שלו. גלעד לקח אותם אל הסיפור שלו. יצא להם שיר של פעם בעשור.

     

    את סיפור המסגרת של 'זה הילד שבך' כתב גלעד ביום הכיפורים האחרון, על מנגינה שנולדה בסיום ההקלטות באולפן. "היה לי יום כיפור שחור", הוא מספר, "וישבתי וניקזתי לתוך הטקסט הזה את כל הרע והעצוב שהרגשתי, וגם חלקים מטקסטים של יהודה בהם לא השתמשנו. השלמתי את זה תוך שעות. אני זוכר שהקראתי את החומר להודה בטלפון והוא אמר שהוא מרגיש צמרמורת. גם אני הייתי על סף דמעות. היה משהו בשיר הזה שמיצה את כל מה שנאמר בתקליט הזה, ועוד הוסיף עליו. משהו שדומה למפת דרכים".

     

    פוליקר: " הטקסט הראשוני היה שחור לגמרי, כמו שיא של אבדון או נסיעה על-פי תהום. אמרתי ליעקב 'בוא נשאיר את התקווה', את יכולת הבחירה בין שני הכפתורים המופיעים בשיר, שבאמצעותם אפשר לפתוח או לסגור, לשלו בגורלך, או לאבד שליטה עליו".

     

    ב'כשתגדל' אמרתם לילד "לא צריך שתגדל", הייתם מין גוזל שנפל מהקן. ב'זה הילד שבך' קיים עדיין הילד הפגוע, אבל יש גם מבט מפוכח, ואפילו אופטימי.

    פוליקר: "זה נכון. הילד הוא למד ללכת ואפילו להמריא. למרות שהילד הפגוע שבך מבליח תמיד ברגעים קשים של חרדה או נטישה, המסר כאן הוא שיש לקראת מה לגדול ולהתבגר, שיש חיים ויש אהבה ויש כפתור מסוים שאף אחד אחר אף פעם לא יסגור. הכפתור הזה הוא הבחירה להתחייב לחיים, בכל מקרה".

     

    * * *

     

    כל אחד מהם חתום ככותב עצמאי על שני שירים. את כל האחרים כתבו יחד. גלעד מבצע בתקליט הזה את 'נמס בגשם' שכתב על הילד שהוריו מתכחשים לו וקופא למוות על חוף הים. ב'סאליק' של פוליקר הילד נחנק מדאגת אמו. יחסים שבין ילדים להורים הם עניין שלעולם אינו פתור עד תומו. פוליקר אומר שסאליק הוא חבר ילדוץ, שחי היום עם משפחתו בניו-יורק, אבל מי שמכיר את פוליקר יודע שיש גם סאליק כזה שחי ברחוב תל אביבי שקט, בקומת הגג, עם שלושה חתולים, מחשב וכלי נגינה ואיזה קול פנימי מיוחד, חם, פגוע, וסרוק, שחודר את כל מערכות ההגנה שלך.

     

    ברדיו התנגן 'אני רוצה גם', השיר הראשון שיצא לרדיו מהתקליט החדש. "אני לא מבין מה קרה לפוליקר", אמר נהג המונית שאיתו נסעתי. "תמיד הוא היה כזה צנוע. לא חיפש כסף, לא רדף פרסום, לא ניסה להיות כמו כולם. פתאום הוא רוצה את כל הבולשיט הזה כמו כולם?". בוידאוקליפ החדש לשיר, שמוקרן באלוויזיה מהשבוע, מצויה התשובה למי שלא שלט את האירוניה במילים הדחוסות. רואים שם פוליקר שונה, מגוון, שחקן מוכשר שמחליף דמויות בקצב מדהים. פוליקר שיודע לקרוץ לעצמו ולאחרים. ולא, הוא אומר, הוא לא רוצה גם.

     

    בחודש הבא יתחיל בעבודה על המופע החדש שלו. פוליקר אוהב להופיע. הניתוק הארוך מהקהל, הוא אומר, לא היה בחירה טבעית בשבילו. לא שובע, אלא רצון לחדש ולהופיע עם חומר חדש. ההופעות, שיבססו על שירי התקליט החדש, מתוכננות להתחיל בעוד שלושה חודשים. כמו ההמתנה לתקליט החדש, יש ציפיות יתר גם להופעה המחודשת שלו. הוא מודע לזה, נרגש וחרד. מעולם לא לקח את ההצלחה שלו ואת אהבת הקהל כמובנים מאליהם.

     

    הוא מאוד שלם עם התקליט שלו. "הרי אפשר להישאר ילדים לנצח ולשחר משחקים, להמשיך לפזר על הבדידות, הפחדים וחרדות ההתבגרות, ריח מלאכותי", הוא אומר, "או להאיר את המקומות האלה בפרוז'קטור ולהתמודד איתם בכנות. אני חושב שהצלחתי לסגור הרבה דברים שבעבר סירבתי להודות בקיומים, להפסיק לברוח ולהתחמק".

     

    חזרה אליך גם שמחת החיים?

    "תמי הייתה בי שמחת חיים. שמחת החיים אצלי באה לביטוי בעיקר ביצירה. כשאני יוצא, אני פורח, ואין אצלי שום הפוגה ביצירה. אני כבר בתוך עבודה על שירים חדשים".

     

    התקליט יצא בדיוק ביום ההולדת ה-45 שלך. שמחת ביום ההולדת הזה?

    "אני אף פעם לא שמח בימי הולדת. אני שמח כשהיום הזה עובר".

     

    אתה מרגיש שגיל 45 זה הרבה או מעט?

    "אני מרגיש שזה נכון לי. לא הייתי רוצה לחזור אל יהודה שהייתי בעבר. אני היום אדם שונה, התבגרתי. היופי שבראייה הבוגרת הוא ביכולת ההשלמה. בהבנה שאתה לא יכול להחזיר דברים שקרו או לתקן אותם, והאומץ והתקווה לראות קדימה".

     

    ארבע שנים עבדת על התקליט הכי שלם שביקשת לעשות. אין לך הרגשה שמיצית הכל?

    "אני מרגיש שרק חידדתי עפרונות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "בכולנו קיים ילד". פוליקר ב-1987
    צילום: חנניה הרמן, לע"מ
    מומלצים