שתף קטע נבחר

רוצה מכות?

דן תורן מככב בסרט חדש ופרובוקטיבי בו הוא מצליף בפניה של אשה עירומה שעומדת על ארבע. הוא דווקא לגמרי מרוצה מזה, כמו גם ממוזיקה מזרחית ומהבחירה לעזוב את הטלוויזיה

נדמה לי ששתיים מהמילים הטעונות ביותר בפזמונאות העברית, הן "רוצה מכות?" שדן תורן שולף באמצע "לבן על לבן". בכיתה י"ב, כשלבשנו חולצות פלאנל וחשבנו שגלגלצ זה הדבר הכי מגניב בעולם, היה לי חבר שגרס כי תורן מייצג את הגבר הישראלי המתקדם והנאור ביותר, משום שהוא מקפיד לשאול את זוגתו אם היא רוצה מכות, ולא סתם מציב בפניה עובדה.

 

תורן צוחק כשאני מספרת לו על התיאוריה, ומציין באוזניי את מה שרבים שוכחים - לא הוא, אלא יוסף אל דרור, אחראי על הרפליקה המטלטלת: "אני חושב שיוסף התכוון לשאול אם היא רוצה ללכת מכות, ביחד, ולא רק לקבל מכות. אנשים מגיבים לשורה הזו מאוד חזק עד היום. לפעמים אני לא שר אותה בהופעות, אבל רק כדי לתת לקהל לשיר אותה בלעדיי. יש בזה משהו מאוד לפרצוף ומעורר צחוק. יש לי הרבה שאלות על אלימות, ואני מנסה לתעל אותן ביצירה".

 

ב"אנדרדוגס", סרט אינדי פרובוקטיבי שמשמש גם כעילה לפגישתנו (ויוקרן ב־19-17.12 בסינמטק תל אביב), תורן נותן מכות. אבל רק כדי לחנך. בדירה תל אביבית מרווחת, על רקע אור יום רגוע שבוקע מהחלון, מצליף תורן בפניה של אשה עירומה העומדת על ארבע. אחר כך הוא מוציא מהארון שתי קערות, באחת הוא ממלא מים ובשנייה קורנפלקס, ומודיע לה היכן נמצאת פינת ההאכלה שלה.

 

כיצד הגיע הדמות שתורן מגלם, טכנאי מקררים עצבני, למצב הזה בכלל? בשביל זה תצטרכו לראות את הסרט, וזה לא יהיה כל כך קל. מה שמתחיל באקט מיני אלים, ממשיך ברומנטיקה מעוותת ומסתיים בסיוט מדמם שדורש קיבה חזקה, שחרור ממוסכמות אבל גם לא מעט חוש הומור. היוצר, יוסי אוחיון (ששימש כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עד לפני שלוש שנים ועסק בעיקר בפרסום), שילב כאן בין עולמות הקולנוע והאמנות, כשלצידו לא הרבה יותר ממצלמה ביתית ורצון ליצור סרט פרובוקטיבי שיהיה לדבריו, "יותר טוב מ'שורטבאס' המפוספס". ככה זה כשמדובר בסרט בכורה.


תורן. מייצג את הגבר הישראלי המתקדם והנאור (צילום: ליאור נורדמן)

 

תורן, חברו זה שנים, הסכים להשתתף בהרפתקה: "יוסי בא אליי עם רעיון ועזרתי לו לפתח אותו, גם הבאתי הרבה מהשחקנים. מאוד נהניתי להשתתף בזה, יוסי הוא איש מאוד מעניין וחריף".

 

ואוהב חיות?

"זה לא סרט על חיות".

 

על מה זה?

"על מה זה בעינייך?".

 

אהבה?

"זה סיפור אהבה, אבל לא רק. בעיניי זה על פן בישראלית שלא קשור לסקס, כל הנושא של ניצול הזדמנויות. בתחילת הסרט לדמות שלי יש הצדקה מבחינת עצמה לבצע אונס, כי הבחורה הזמינה טכנאי ואין לה כסף, אז אם אין לך - תשלמי במין. כל הדמויות בסרט עושות את זה אחת לשנייה, וכולם חושבים שהם מנצלים הזדמנות, אבל הם לא יודעים באיזה מעגל הם מסתובבים והם חוטפים בראש. מה שסותר את הכל זה התאהבות. אתה הרי יכול להגיד הכל על מי שיושב מולך, אבל אם אתה מאוהב, אתה מאוהב".

 

היה לך קשה לראות את עצמך כבעלים של כלבה אנושית?

"לא, דווקא היה לי מאוד קל. התוצאה דומה למה שהרגשתי בתהליך, וזה קשור גם לעשייה של הסרט. אני מאוד מאמין בקולנוע עצמאי, הוא חותך את ההילה והזוהר שיש בעשייה המקצועית ומשאיר אותך עם ההארד קור. שיחקתי בהרבה סרטים ואני יודע שכשאומרים לך לגשת לקרוון, מגישים לך ארוחת בוקר וצועקים 'לייטס, קמרה ואקשן', אז אתה מרגיש חשוב נורא, פתאום נדמה לך שמדובר בג'יימס דין ופליני. זה מסוג הדברים שיכולים להסית אותך מהעשייה עצמה. הפעם רוב הזמן זה היינו אני, יוסי ונועם אדרי (השחקנית המגלמת את הכלבה - ה.ב) בדירה שלו, זו היתה חוויה מאוד טוטאלית".

 

איך ההרגשה לבלות כל כך הרבה זמן עם אשה עירומה?

"אחרי שעתיים שוכחים מהעירום, זה לא ייאמן. כמה מהר זה הופך להיות טבעי, כל העניין המוזר שבזה עובר. אני גבר נשוי ונאמן, אז כל מה שקשור לפלרטוט לא סותר את זה בעיניי. לא הרגשתי אשם או משהו כזה, הרי לא עשיתי משהו לא מוסרי".

 

אין לסרט סיכוי מסחרי, אתם יודעים.

"אני מתאר לעצמי, אבל מה אני אגיד? אני חושב שחלק מהצופים ימצאו בסרט עניין וחלק יחשבו שהוא מעצבן או אלים מדי. זו לא תהיה פעם ראשונה שדברים כאלה קורים. אבל חשוב להבין שהסרט הוא דימוי. אני לא באמת הופך אותה לכלבה. זה דימוי של מכניע וכנוע".

 

דימוי שמתרחש לא מעט בין גברים ונשים.

"האינטרנט מלא בדברים יותר קיצוניים, לא? זה משהו שהיה תמיד בכל מיני צורות, אנחנו יודעים מספרות שזה קיים מאות שנים. זה הוציא את הדברים החוצה ואנשי חשופים היום ולא צריך לקרוא את המרקיז דה סאד כדי לדעת שזה קיים.


תורן פותח שולחן על גבה של הבחורה. מתוך "אנדרדוגס" (צילום: יח"צ)

 

"הסרט לא מיועד לקהילת ה־BDSM, ואני בעצמי לא יודע עליהם הרבה מלבד משהו שראיתי פעם בערוץ 8, וחשבתי שכבר קל יותר להיות הומו או לסבית, מאשר לבוא ולהגיד - אני משפיל, או אני מושפל. אבל באמת, לא על זה הסרט. אני מודע לזה שהוא יכול להבהיל אנשים מסוימים, אבל החיים הרבה יותר מבהילים. להיכנס לבר נוער ולירות לילדים באברי מין זה מה שמבהיל. הסרט עדין ליד דברים שקורים בחוץ".

 

נגע בהמון צדדים בתרבות הישראלית

בזמן שתורן בוחן את גבולות האלימות בתוך עצמו, הוא מתכונן גם להאשמות ממגוון פמיניסטיות, על אף שהביוגרפיה האישית שלו לא אפשרה הרבה מיזוגיניה: אחרי שהוריו התגרשו כשהיה בן שש, תורן גדל עם אמו בתל אביב, ולמד ממנה לא מעט על עצמאות נשית.

 

אביו, השחקן והבמאי אילן תורן, משך אותו אל הבמה ואחראי גם להתפוצצות המטאורית כשובר לבבות בסרט "בחינת בגרות", ובפינת "על הברזלים" ב"זהו זה". לתורן בן ה־22 לא לקח הרבה זמן כדי להחליט שהוא מוותר על חיים של כוכב.

 

בשנה הבאה הוא יחגוג 50, והוא יכול להתרווח בנחת ולהרהר בכך שנגע בהמון צדדים בתרבות הישראלית, גם אם זה הגיע בדרכים הצדדיות: הוא הוציא 13 אלבומי רוק כסולן ובמסגרת הרכבים שונים כמו בלגן והזבובים, כתב שירי פופ קאנוניים ("גידי" ו"קולנוע" של שרון ליפשיץ, "ביום של הפצצה" ו"את שרה ברדיו" של רמי קלינשטיין, "חוץ לארץ" של להקת בלגן, "בך לא נוגע" של יהודית רביץ, ואפילו "אין לנו מה להפסיד" של היי פייב).

 

הוא הקים לייבל למוזיקה אלטרנטיבית עם שי להב (פה גדול הפקות), הוציא ספר שירים, הגיש תוכניות רדיו אהודות ובין לבין המשיך לשחק מדי פעם - רק השנה ראינו אותו בתפקיד משני ב"מגדלים באוויר" ובפרסומת חיננית לבנק הפועלים. במופע החדש שלו, "דן תורן שר ומשחק על חייו" תורן מסגיר את מה שהינה כנראה הסיבה להתפזרות היצירתית שלו - הוא לא מצליח לסיים מחשבות. במקרה שלו, צריך להגיד תודה על כך שאיש מעולם לא הציע לו ריטלין.

 

"אני חושב שיש לי הפרעת קשב. זה חלק מהחיים בסביבה מרובת אינפורמציה, יש לך מידע בכל הכיוונים, וזה לא היה ככה לפני עשר שנים. אני מטפל בזה בהופעה הזו, שם אני מנסה לחבר את כל החתיכות. זו הסכמה שאני גם מוזיקאי וגם שחקן ומנסה להפגיש את שניהם על הבמה. אני מאוד נהנה מזה, והנאה היא מה שמנחה אותי בכל. ויתרתי על עבודות שלא הייתי מסוגל לעשות, כי לא הרגשתי שלם עם היכולת שלי לחיות ככה ובחרתי ללמד כפרנסה בנוסף למוזיקה ולמשחק, מאשר נגיד, להיות עורך תוכן בטלוויזיה, שזו עוד אופציה שהיתה לי. העדפתי לעסוק במשהו שעושה לי נעים".


בוחן את גבולות האלימות בתוך עצמו (צילום: ליאור נורדמן)

 

ממתי חשוב לך הנעים הזה?

"מרגע שהפכתי לאבא. כשילד מסתכל עליך אתה מבין שכדאי שהוא יראה אדם מחייך ולא חמוץ. זה לא מגניב לגדול עם הורים מבואסים. אתה צריך לדאוג לאושר של עצמך גם בשביל הילדים. וחירות אישית, סליחה על הביטוי ההיפי, היא משהו שהאפשרות לקבלו טמונה בבחירות שלך".

 

אנשים שוללים מעצמם חירות?

"בשניות. לעבוד בהייטק תמורת מה שיקרה אחר כך זו שלילת חירות עצמית. אם זה משתלם כלכלית טוב, אבל אם לא זה סבל גדול, אז יש לי כסף לאוטו ואני נוסע נהדר ואוכל סושי, אבל מה אני עושה עם זה בלי חירות? הפתרון הוא או ללכת לדת או לאמנות. או כל סוג של ביטוי עצמי".

 

הגעת לתובנות האלה אחרי תהליך ארוך?

"עבדתי בטלוויזיה הרבה שנים והיה לי מאוד קשה. היו שם דברים אינטנסיביים ומרתקים ונהדרים, אבל באופן אישי, זה חיים שגימדו אותי. זה מזכיר לי, יש קליפ של ג'וני קאש, לשיר של ניין אינץ' ניילס, שהוא הוא עובר במוזיאון של חייו ומתמלא גועל מכל הדברים שהוא עשה. הוא נראה שם כאילו הוא הולך למות והוא אומר - מה שלא אעשה, אאכזב אתכם. השבוע הראיתי את הקליפ הזה לסטודנטים שלי בבצלאל, ותלמידה אחת אמרה שזה לא עושה חשק לעשות דברים שיישארו. שזה גורם לה לרצות להישאר אנונימית. זה מעניין מהאספקט הזה".

 

מורה עם המון תשוקה

עבור לא מעט אנשים תורן הוא "המורה דן". זה התחיל בקורס לאמנות הווידאו־קליפ בבצלאל, המשיך בלימודי מוזיקה ברימון ובסדנאות פרטיות, והיום זה התחום בחייו שמאפשר לו להמשיך עם אמנות, במקום משחק בדרמות יומיות למשל, תחום שבו התפתל כמה שנים ("משחק החיים", "ראש גדול").

 

בסדרה "רוק רימון" בערוץ 24 אפשר לראות את המורה דן מקרוב מאוד, כשהוא עובד עם אחד הסטודנטים על טקסט של שיר, מתלונן בפניו ש"כלום לא נדבק" וכמעט מייעץ לו לחפש תחום אחר:


"מנסה להפגיש את המוזיקה והמשחק על הבמה" (צילום: חנוך גריזיצקי)

 

"אני חושב שקצת הגזמתי איתו", הוא אומר בדיעבד, "הצטערתי שזה יצא ככה, אבל רואים שאני גם אומר שאני מקווה שאני טועה ושהוא יצליח. כמורה יוצא לי לא מעט להגיד לאנשים שאם הם לא ישנו את מה שהם עושים באופן קיצוני, זה פשוט לא יקרה. הם צריכים מישהו שיגיד להם כאלה דברים, גם אם זה קשה לשמוע".

 

אתה מורה באופייך?

"בהתחלה לא הייתי, אבל זה גדל בי. לפני כן הייתי יותר עסוק בעצמי, אבל היום אני מורה עם המון תשוקה, ואני מגלה שהדור הצעיר עושה דברים נהדרים. הפקתי אלבומים ללהקות צעירות שמגיעות אליי, כמו מצוירים בסלון וחם ומחמם בום, אלה חבר'ה שצריכים להיאבק על המקום שלהם בתרבות הישראלית עם הרבה כוח ושכל וכשרון וזה נורא יפה לראות את זה".

 

במה זה שונה ממחזור הרוק שלך בניינטיז?

"בזמן שלנו הכל שיחק לטובתנו. היה פחות היצע וכולם חשבו שרוק זה הדבר הגדול של השנה. נהנינו מזה לרגע קצר. לא היינו מחושבים כמו הצעירים היום, כי לא היינו צריכים. היום יש לאנשים הרבה דרכים לצרוך מוזיקה, ומצד שני אין להם סבלנות, אז צריך להיות מדויק במה שאתה מפיק בעצמך כי אין ברירה. היה לי מזל גדול, אושר ופאן להיות בלהקה כמו הזבובים למשל. כמו שפרנק זאפה אמר - אנחנו כאן בשביל הכסף".

 

הכסף אולי כבר לא נמצא במוזיקה, אבל זה לא מפריע לה להמשיך להתקיים. את אלבומו האחרון הוציא תורן על פי המודל של רדיוהד להורדה בחינם באתר שלו ("הוא לא היה מיועד להרבה אנשים, ומי שצריך היה לשמוע, שמע"). כעת הוא עובד על הבא, שעבורו כתבו לו שירים חברים כמו יהודית רביץ, ברי סחרוף, מאור כהן, יא יא אהרונוב יובל מנדלסון. תורן משחרר כאן את האיום שמלווה אותו בכל ראיון שנתן בשנים האחרונות: "בשנת 2012 אני רוצה להופיע בקיסריה. אייל גולן, מאחוריך".

 

  • עוד על דן תורן, למה הבן שלו חושב שהמוזיקה שלו דביקה ומה יש לו נגד "האח הגדול" - בגיליון פנאי פלוס החדש

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דן תורן ואשתו
צילום: אורי אליהו
לאתר ההטבות
מומלצים