סיפור הפוך: נכנסו גרושים ויצאו נשואים
כיף לראות את החבר שלי מתחתן. היה לי באמת כבד להחזיק את המוט, אז החלפתי כל הזמן ידיים, זה עסק כבד להחזיק חופה, שלא לדבר על להיות שם ממש מתחת. בסוף נשברתי והחלטתי שאני מחזיק את המקל בשתי ידיים, מה לעשות, בשביל שמשהו באמת יצליח אז צריך למקסם כוחות ולהחזיק חזק
הפעם הרשו לי קצת לחרוג ממנהגי ולא לכתוב ממש על עצמי אלא דווקא על חבר. אותו חבר התווסף אל חבורת הגרושים לפני כמה שנים ועבר את כל עוולות התהליך לא מעט אחרי. זכורות לי היטב השיחות שלנו בחדר המדרגות בעבודה, בחניון, ואפילו בביתו של מי מאיתנו. הוא ביקש ממני הוראות הפעלה לגרוש הטרי. בהיותי מדריך מדופלם לגרוש הטרי, אמרתי לו שאם כל שיר שמשמיעים ברדיו מרגיש לו כאילו נכתב ממש עליו - מבחינתי הוא מוסמך כגרוש מן המניין. הזמן עבר, החיים נמשכו להם ואט אט מיצב את עצמו היטב זה החבר היקר בשוק הגרושים גרושות. פתאום חברה חדשה, גרושה פלוס, והם עוברים לגור ביחד.
גם לי יש חברים, ולא רק וירטואלים, חלקם גם גרושים. אחד אפילו לא באמת גרוש, השני לקח צעד אחד קדימה עם גרושתו והביא איתה ילד לא מזמן, השלישי גרוש כבר כמה שנים טובות ואפילו קצת כותב פה ושם על הדברים שבינו לבינה. באחרונה הוא מצא עבודה בהייטק, ואולי פעם הוא גם יואיל לעשות לעצמו ולמצוא איזו אשה נאה? (כן, זה אני, מודה). האחרון שבחבורה והפרגמטי מבין כולם, ואולי מפאת היותו ג`ינג`י, מצא גם מצא, וביום שישי שעבר אף נשא אותה לאשה. בקיצור, גיבורנו, שאת השורות האלה אני כותב לכבודו, מגיע אפוי עם ילד מנישואיו הקודמים, וכך גם אשתו הטרייה. נדמה לי שקוראים לזה פרק ב`.
בגשם שוטף נהגתי לחתונה, כלומר לבית הכנסת שהכיל את הטקס הצנוע עם כבוד הרב, הבורקס, רק דג מלוח לא נתנו שם. אני חושב שהגעתי בין הראשונים, יצאתי עם החתן לסיגריה קצרה, ובדיוק אז החלה הכבודה זורמת פנימה אל בין כותלי הבית הקדוש, ואני בטוח שהם יכלו למצוא דג מלוח כשר בסופו של עניין. נידבו אותי ואת הבוס הקודם שלו כעדים לכתובה. מה שאומר שיש לפחות כתובה אחת במזרח התיכון עליה מתנוסס בגאון כתב החרטומים שלי. אם לא מספיקה החתימה שלי, אז נקראתי גם להיות מהאוחזין בחופה, אבל ככה זה שחבר שלך מתחתן.
לא מדובר באירוע ססגוני עם נצנצים וזיקוקים
חתונת אינסטנט כזו, הרב מודה ומתוודה שביקשו ממנו לקצר, לא מדובר באירוע ססגוני עם נצנצים וזיקוקים, אלא באמת יותר בכיוון של משהו אינטימי, קצר וקולע, שיישתדרג לאחר מכן בארוחת צהריים במסעדה. כל בעלי התפקידים מתמקמים להם בעמדות. הילדים של החתן והכלה לבושים במיטב מלבושיהם ומשמשים כשרי הטבעות. כובד משקלו של המקל מעוות לי קלות את היד, אבל אסור להרפות. ברכות ועוד ברכות, אני פתאום נזכר באותן שיחות הנפש שלנו, מסתכל עליו עכשיו והבפנים שלי נותן שם איזה חיוך אחד גדול כזה, וואלה שמח בשבילו. איזה כיף לראות אותו, את זוגתו ואת הילדים של שניהם מאחדים כוחות. אפילו הרב נתן שם תרכיז של דרשה, חיבר את הגשם להרבה מים שממלאים את הארץ, וכמובן איך לא, הקביל את זה אל עבר השמחה שתמלא את הבית החדש שמתהווה זה עתה ממש מתחת לחופה - אמן!
היה לי באמת כבד, אז החלפתי כל הזמן ידיים, זה עסק כבד להחזיק חופה, שלא לדבר על להיות שם ממש מתחת. בסוף נשברתי והחלטתי שאני מחזיק את המקל בשתי ידיים, מה לעשות, בשביל שמשהו באמת יצליח אז צריך למקסם כוחות ולהחזיק חזק. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ועוד כמה משפטים, והנה הרגל מרסקת את הכוס, קול ששון, שמחה, חתן וכלה. נכנסו גרושים ויצאו נשואים. וכן, היה שם בהחלט קורטוב של רגישות נעימה. כי זה תמיד מרגש מחדש. אז מה אם זו פעם שנייה, ולהזכיר לך חבר יקר - אחרונה. חיבוקים ועוד חיבוקים, כולם את כולם ועם כולם. עם כמה שהמקל היה כבד חשבתי על עצמי גם קצת בהקשר של פרק ב`. נו, אז חשבתי.
אני תמיד נוכח מחדש שאהבה יודעת לנצח
מילות סיכום? סוג של, כן. אני כאן רק בשביל לספר את הסיפור ולהגיד שאני באמת מאחל לכם את הכל, הכל באמת מגיע לכם, ואני יודע שלא היה פשוט להגיע למקום שאתם נמצאים בו עכשיו. אני בוודאות יודע ותמיד נוכח מחדש שאהבה יודעת לנצח.
לכלה המקסימה: אני לא מחדש לך כאן כלום, אבל אין הרבה אנשים שיודעים לאהוב כמו הבעל החדש שלך. ולחבר היקר והג'ינג`י שלי: עכשיו אתה יודע, ואתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. מהחוויה שלי לפחות, אתה מבין שנסגר היום מעגל. אני חושב שזכית, ולא נותר לי אלא באמת, לפרגן. מזל טוב יקירי - ואני מתכוון לכל מילה.
אם יורשה לי גם לצטט בית קטן משירו המקסים של יענקל'ה רוטבליט והלחן של שמוליק קראוס:
"בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה".
האמת שעשית לי קצת גם קצת חשק. אבל כל זה מוקדש, איך לא, לך ולאשתך הטרייה.
באהבה,
עמית
