מי רוצה להיות מפורסם? מי לא

ממקומות אחרים וגם פה מהעיר.

הייתי רוצה שידעו כולם,

שיש ילד אחד בעולם.

והילד הזה הוא אני.

("הילד הזה הוא אני". יהודה אטלס)

בשבוע שעבר כתבתי כאן שכמה קלאסיקות בספרות הילדים לא הצליחו להתחבב עלי. התגובות היו זועמות במיוחד, והזועמות מכולן רמזו שכתבתי את זה בגלל תאוות הפרסום וכמה חבל שדווקא אישה בורה וחשוכה כמוני תוזמן לתכניות אירוח ותקבל במה לדעותיה המוטעות.

כמובן שכל תכניות האירוח הסתדרו בלעדי ותכניתי הזדונית להתפרסם לא הצליחה להתממש, אבל מזה זמן מה שמתי לב שפרסום ותהילה מעסיקים לא רק טוקבקים, אלא גם ספרי ילדים רבים. נראה שבשנים האחרונות החלום להתפרסם הופך להיות נחלתם של ילדים צעירים יותר ויותר. מצד אחד, קל לבוז לרצון הזה. ילד שמביע רצון להיות "כוכב תקשורת" נראה לנו לפעמים כמו יציר מעוות של חברה מעוותת. מצד שני, אותו רצון להכרה הופך להיות תמים, מתוק וטבעי כשיהודה אטלס כותב עליו ב"והילד הזה הוא אני".

האם הדחף לפרסום והכרה הוא באמת כה בזוי ופאתטי או שהוא יכול להיות אפילו מועיל ומקסים במקרים מסויימים? הנה לפניכם ארבעה ספרי ילדים שעוסקים בצורה כלשהי בפנטזיה להתפרסם. נתחיל מהגילאים הגבוהים יותר ונרד לנמוכים:

הארי פוטר – פתאום קם אדם ומגלה שהוא הכי מפורסם בעולם

נראה שג'י. קי רולינג הבינה את הפנטזיה הילדית להיות מפורסם ונענתה לה בדרך כמעט בוטה. עד גיל 11 הארי הקטן חי בהזנחה מוחלטת. אף אחד לא אוהב אותו, אף אחד לא רואה אותו. ופתאום, הוא מגלה שיש עולם מקביל שבו הוא גם עשיר מאוד וגם הילד הכי מפורסם עלי אדמות.

פתאום מתברר לו שכשהיה תינוק, וולדמורט הובס על ידיו. זה לא קרה בגלל מעשה שעשה, אלא בגלל מה שהוא (וליתר דיוק, בגלל מעשה ההקרבה של אימו). זו הפנטזיה בעירומה – לגלות יום אחד שאתה הכי מפורסם בלי לעשות דבר, ואז לנסות לברוח במהלך שבעה ספרים שלמים מפני הכבוד שרודף אחריך. כתמונת ראי הציבה רולינג את דמותו של גילדרוי לוקהארט רודף התהילה הנלעג.

רולינג קלטה ומציגה ללא כל ביקורת את הגישה המבלבלת של התרבות שלנו כלפי פרסום. היא מגשימה את הפנטזיה (באמצעות הארי), אבל לועגת לרדיפה אחריה (באמצעות לוקהארט).

אמיל והבלשים – העיתונאי קסטנר מראיין את אמיל

אם יכולנו לחשוב שהפנטזיה הילדית להתפרסם היא פרי באושים של השנים האחרונות, כדאי לחזור ל"אמיל והבלשים" שיצא לאור ב-1928, לפרק בו מתפרסם אמיל אחרי שלכד עם חבריו גנב מסוכן. "'לא יכול להיות!' קרא אמיל. 'עוד יכתבו עלי בעיתון?' 'כנראה', אמר המפקח. 'כאשר תלמיד תיכון תופש גנב הוא נעשה מפורסם'".

אמיל מובל אחר כבוד לחדר מלא עיתונאים, ביניהם העיתונאי קסטנר (ואריך קסטנר אכן היה עיתונאי) וכולם שומעים ורושמים בהתפעלות את קורותיו. אמיל זוכה להגשים גם את חלום העושר – הוא מקבל אלף מרקים כפרס ואפילו, שימו לב, זוכה להצעה לקמפיין: "חנות כלבו אחת רוצה להעניק לי, לגוסטב ולפרופסור חליפות במתנה ולפרסם בעיתונים שאנו הבלשים קונים את חליפותינו החדשות רק אצלם. זו פרסומת. את מבינה?"

אמיל וחבריו דוחים, לבסוף, את ההצעה לקמפיין האופנה, אבל קסטנר לא חושש לתת לאמיל, גיבורו, את הרשות להתלהב קצת מכל הכבוד שנפל בחלקו. כשהוא פוגש את אימו, הוא מספר לה בהתרגשות: "את יודעת שבכל העיתונים פרסמו תמונות שלי? ונכתבו מאמרים גדולים עלי?". אולי מותרת לו ההתלהבות משום שעבור אמיל, הפרסום הגיע רק אחרי מעשה. קודם הוא עשה מעשה מוסרי ואמיץ ורק אחר-כך הגיעה התהילה.

סטנלי השטוח – הפרסום בשירותם של יוצאי הדופן

הספר "סטנלי השטוח" מאת ג'ף בראון, יצא לראשונה ב-1964 ובהוצאה מחודשת בעברית, עם ציורים חדשים ומקסימים של סקוט נאש ב-2009. לילה אחד נופל לוח השעם שתלוי מעל מיטתו של סטנלי והופך את הילד לשטוח. מכאן ואילך עסוקים הילד החביב ומשפחתו בלמצוא יתרונות במצבו הדו-מימדי.

בראון ממציא עבור גיבורו מצבים מצחיקים ומטורפים כמו להיות עפיפון שאחיו מעיף בפארק העירוני או להישלח במעטפה (עם כריך ביצה קשה לדרך) אל חברו בקליפורניה.

"סטנלי השטוח" הוא ספר מצחיק ורב קסם, אבל הסיבה שנכנס לרשימה זו היא הקטע בו עוזר סטנלי למשטרה לתפוס גנבי אמנות ומתפרסם בעיתונים. בראון לא מעניק לסטנלי את התהילה רק בגלל היותו שטוח (שזה די מספיק לכתבה או שתיים). רק אחרי שסטנלי משתמש במימדיו החריגים כדי לעזור למשטרה – מגיעה התהילה.

בראון מתייחס גם לכוחו של הפרסום אצל יוצאי הדופן: "למשך זמן-מה סטנלי היה האדם המפורסם ביותר בעיר ובסביבותיה... אבל מאוחר יותר נשכחו עלילות הגבורה של סטנלי והאנשים התחילו לעשות ממנו צחוק. "הי, דיקט!" הם נהגו לקרוא לו, או סתם 'דחליל'" כלומר, רומז לנו בראון, אם כבר להיות שונה, עדיף מפורסם מאשר אנונימי.

הפרה שהטילה ביצה – הנה מתחיל הפריק-שואו

"הפרה שהטילה ביצה" הוא ספר שנכתב לא מזמן, ב-2007 ומיועד לילדים צעירים מאוד, החל מגיל ארבע בערך. גם ספר זה, כמו הקודמים שהזכרנו, אינו עוסק במישרין בפרסום או בשאיפה להתפרסם. התהילה, סיבותיה ותוצאותיה הן לכאורה רק עלילת המשנה, אבל אפשר ללמוד הרבה מעלילות משנה.

בניגוד לסטנלי שהפך להיות יוצא-דופן ללא כל סיבה, מרגלית הפרה דווקא רוצה להיות מיוחדת: "אני לא מרגישה מיוחדת", אמרה מרגלית... אני סתם פרה רגילה". התרנגולות רוקחות תכנית ערמומית ובבוקר מתעוררת מרגלית ומגלה שהיא מאוד מיוחדת: "הטלתי ביצה!" היא צווחת.

בספר הזה לא מבזבזים זמן. אשת האיכר יודעת על איזו צד של הביצה מרוחה החמאה והיא מיד מתקשרת לעיתון. מרגלית מחייכת חיוך מסנוור למצלמות (לא כתוב אם מעמדה החדש כופה עליה דיאטה) וכולם מרוצים, בעיקר מרגלית שסוף סוף מרגישה מיוחדת. רק הפרות האחרות לא מצטרפות לחגיגה ומקנאות מאוד במעמד הסלבריטי החדש של מרגלית.

גם "הפרה שהטילה ביצה" הוא ספר חינני ומצחיק, אבל הוא מפנים את הקוד התרבותי החדש באופן מושלם: "פרות רגילות" הן פאסה. מרגלית לא עשתה מאמץ מיוחד כדי להתפרסם. היא רק שיחקה את המשחק. היא היתה סתם פרה מהפרברים, עד שמישהו שלף אותה מאלמוניותה והפך אותה לסטאר.

אפשר לצקצק ולעשות 'נו-נו-נו' מתחסד לילדים ולמבוגרים שרוצים להיות "מפורסמים". אפשר ללעוג לכוכבי הריאליטי והדוגמנות, אבל מעניין יותר להבין שאנחנו חיים בחברה שלוקחת תשוקות טבעיות, נורמליות, אפילו מקסימות, ואז מעקרת אותן דווקא על-ידי הגשמתן. רוצים להתפרסם? אומרת לנו החברה שלנו, העונש שלכם הוא שאתם יכולים לעשות את זה בקלות, ללא כל מאמץ משמעותי ואמיתי.

מפנטזים על אוכל טעים? הנה לכם, בלי לזרוע, לקצור או לטחון, חמש ארוחות ביום, עשירות עד בחילה (אחר כך נוריד בפוטושופ). חולמים על מין? אין מה לחלום. הוא נמצא וזמין בכל מקום, בלחיצת כפתור ובלעדיה. מימוש מהיר של תשוקות וחלומות הפך בזמננו לציווי, אמרו ז'ק לאקאן ונציגו עלי אדמות, הוגה הדעות סלבוי ז'יז'ק.

Enjoy! מצווה הפרסומת לקוקה-קולה. והדרישה לממש, להגשים במהירות, היא דכאנית יותר וערמומית יותר מהאיסורים של תקופות קדומות יותר. פעם אפשר היה לחלום על פרסום ותהילה, על דרך חתחתים מאתגרת שבסופה מחכה לנו, אולי, הפרס. החברה שלנו היום אכזרית כל-כך בגלל שהיא מממשת את החלום הזה בקלות רבה מדי. בעצם, היא לא מאפשרת לנו לבחור לא לממש אותו. ההיפך ממפורסם הוא לא 'לא מפורסם' אלא 'nobody' – לא קיים.

לא רק שאין איסור על מימוש תשוקותינו לאוכל טעים, מין אקזוטי והכרה, אלא קיים איסור לבחור לא לממש אותם. אתם אזרחים רעים אם אתם לא צורכים, אנשים עלובים אם אתם לא עושים סקס וחתיכת כלום אם אתם לא מפורסמים. הרצון להיות מפורסם הוא דווקא נחמד. הוא יכול לדחוף אותנו להצטיינות, למאמץ. מה שפחות נחמד הוא חוסר האפשרות לא לממש אותו ועדיין להיחשב לאדם מוגשם, מאושר ומסופק.

• הארי פוטר. מאת ג'י. קי. רולינג. תרגום: גילי בר-הלל. ידיעות אחרונות.
• אמיל והבלשים. מאת אריך קסטנר. איורים: ולטר טריאר. תרגום: מיכאל דק. אחיאסף.
• סטנלי השטוח. מאת ג'ף בראון. איורים: סקוט נאש.תרגום: יהודה אטלס. אגם הוצאה לאור.
• הפרה שהטילה ביצה. מאת אנדי קטביל. איורים: ראסל איטו. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ. כנרת.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .