קוראים לי רינת ואני לא אוהבת את "הנסיך הקטן"

אנחנו מתהלכים ביניכם כמו צללים. לכאורה, אנחנו אנושיים בדיוק כמוכם, אבל יש בנו פגם. אנחנו, האנשים שלא אוהבים ספרי ילדים שכל השאר אוהבים. בכל פעם שהשיחה גולשת לאחד מהספרים הללו, אנחנו משתתקים בבושה ומנסים להחליף את נושא השיחה.

לפעמים, בהתקף פסיכוטי של כנות, אנחנו מנסים להסביר למה בדיוק לא נפלנו בקסמיו של הספר הנדון, אבל מהר מאוד מתברר שהבדיחה היא על חשבוננו. הרי לא מדובר בספר סתם. מדובר בספר ילדים, כזה שאנשים אחרים מחוברים אליו בחוטים ישר אל שריר הלב. ספרים ששינו את חייהם, את השקפת עולמם.

ולנו, לנו הוא לא עשה כלום. התמימים בינינו מנסים לצעוק לפעמים "המלך הוא ערום", אבל מהר מאוד מתברר שמי שערום הוא אנחנו. ערומים מטעם ספרותי, ערומים מרגשות כנים.

יש יצירות שגם אם הן פופולאריות מאוד, לא כל-כך נורא, ואפילו קצת מחמיא, להודות שעלי הן לא עבדו. אבל אני לא מדברת על ספרים כמו "הארי פוטר" (מתה עליו) או "מיץ פטל" (הרוסה על הארנב הזה). אני מדברת על ספרים שנסיון להסביר למה אני לא אוהבת אותם, דומה לנסיון להסביר למה אני לא אוהבת את הילד שלי. בלתי נסלח. לכן החלטתי להקים קבוצת תמיכה לאנשים שלא אוהבים ספרי ילדים שכל השאר אוהבים.

קוראים לי רינת ואני לא אוהבת את "העץ הנדיב"

"פעם אחת היה עץ... והוא אהב ילד קטן אחד". מסחטת הרגשות של של סילברסטיין מתחילה לפמפם לנו את המיץ מהשורה הראשונה של אחד מספרי הילדים המפורסמים של כל הזמנים ולא מפסיקה עד שאנחנו נותרים מיובשים ומדולדלים כמו העץ והילד בסופו. שום עידון, שום אנדרסטייטמנט אין בספר הזה. מדובר בפורנוגרפיה של רגש.

הילד לוקח ולוקח והעץ נותן ונותן ותמיד הוא מאושר. ובכל פעם שחוזר הפרחח האנוכי לקחת עוד, העץ "רעד מרוב שמחה" או שהוא "היה כל-כך מאושר עד שבקושי הצליח לדבר". ספרים טובים תופסים את שריר הלב ולוחצים קצת. הספר הזה תוקף אותו בסגנון החינני של חולבת אוקראינית בבוקר של מחזור.

בשבילי, קריאה ב"העץ הנדיב" היא חוויה מזקינה וממרמרת. כשאני מגיעה לסופו, גם אני, כמו הילד, זקוקה ל"רק מקום שקט לשבת ולנוח". אני כבר אסתדר כאן לבד, בחושך. כמו גדם של עץ.

קוראים לי רינת ואני לא אוהבת את "אליס בארץ הפלאות"

אוי, איך שאני הולכת להתפתל עכשיו. הרי מדובר בספר שהוא אחת הפסגות של החכמה האנושית. ספר שהוא, בין השאר, ג'וקר אקדמאי. אפשר לשתול ציטוטים ממנו כמעט בכל מחקר והם יתאימו. זה הספר היחידי שמתמטיקאים מעולפים ממנו, פיזיקאים מקבלים ממנו ריגושים וריטוטים ופילוסופים מצטטים ממנו בהכנעה.

המצב מביך במיוחד כי אחד הפילוסופים האהובים עלי, ז'יל דלז הצרפתי, הקדיש ללואיס קרול נתחים נכבדים מהגותו הגאונית. אחד מסיפורי המדע הבדיוני הנערצים עלי הוא "חלכן היה נמזר" שמספר כיצד שיר הנונסנס ""Jabberwocky" ("פטעוני", בתרגומו של אהרון אמיר), הוא הוראות כניסה למימד אחר.

את כל מי שמושפע מקרול אני אוהבת, אבל את הספר עצמו – הרבה פחות. אולי זה בגלל שבניגוד למניפולציות הרגש של "העץ הנדיב", "אליס בארץ הפלאות" הוא ספר נטול רגש לחלוטין. אנשי ספרות יגדירו את חוסר העניין הרגשי שאליס מעוררת בקוראים כמרחק אירוני של המספר מהגיבורה. הרי לא באמת מעניין אותנו אם יערפו את ראשה או לא. הכל רק משל מתוחכם למשהו.

לא מדובר בשום דבר בשר ודם. הבדיחות לא באמת מצחיקות, הן רק "אבסורד", השיחות לא באמת מעניינות, הן רק "פרדוקסים". הקריאה לא גורמת לנו למתח, להזדהוּת, לעצב או לצחוק. רק להתפעלות חכמולוגית. התוצאה, בשבילי, היא כמו נגינת כינור של וירטואוז בן ארבע. חייבים להתפעל מהכישרון, מהמיומנות, מהגאונות, אבל האמת היא שזה לא עושה לי כלום.

קוראים לי רינת ואני לא אוהבת את "הנסיך הקטן"

"הנסיך הקטן" הוא ספר שמצליח להביך אותי יותר מכל הספרים בעולם. אני מצליחה להבין למה אנשים אוהבים את שני הספרים הקודמים שציינתי. הם אולי לא הטעם שלי, אבל אני מבינה. אבל כשאני חוזרת לנסיך הקטן כדי לנסות להבין את סוד הקסם שהוא מהלך על אחי בני האנוש, אני תמיד מוצאת את עצמי מתנמנמת אי שם בין הגיאוגרף למדליק הפנסים, או שזה בין הנחש לשועל, אני לא זוכרת.

זה ספר כל-כל משעמם עד שאף פעם לא הבנתי איך הפך ילד הכאפות הקטן והבכיין לדמות ספרותית נערצת ומצוטטת. מה, מה יש בו? האם זו מערכת היחסים הבעייתית שלו עם שושנה, הדרמה-קווין? האם זו הביקורת השטחית, החד-מימדית על תכונות כמו שתלטנות, או הרצון להיות נערץ? סליחה, לרדת על שיכורים זו לא חכמה, ליצור דמות בלתי נסבלת כמו איה ועדיין לאהוב אותה – זו חכמה! ואולי אלה המשפטים, פתגמוני חז"ל, שאינם אומרים כלום, אבל עושים רושם עמוק-עמוק, כמו: "ילדים, הזהרו מעצי הבאובב!" או "הדברים החשובים הם אלה הסמויים מהעין".

ועם כל זה, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהספר הזה באמת נוגע לליבם של רבים וטובים. אם כל-כך הרבה אנשים עוברים חוויה משמעותית מול כובע - סליחה, נחש בריח שאוכל פיל – כנראה שהבעיה כולה שלי. עירפו את ראשי.

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .