שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הוא כבר ינוח בקבר

    "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות', שיוצא מחדש במלאת 40 שנה לספר, הוא מסע פואטי ומסעיר לתוך נפש יהודית נוירוטית ומוכת חרמנות

    את "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות', שיוצא עתה שוב במלאות 40 שנה לצאתו לאור (ב-1970 תורגם בידי חיים גליקשטיין בהוצאת שוקן), נהוג לתאר כ"רומן קומי" וכאחד הספרים הקומיים הטובים ביותר שנכתבו על סקס. סביר להניח שזו דרך ראויה לנסות להגיע אל קהלים רחבים יותר.

     

    ואולם, זו דרך מסוימת להציג את הספר שעושה לו מעט עוול ועשויה להטעות כי מדובר באיזה ספר משובב, מחרמן, שרצוי לקנות לבנות הזוג בחג האהבה. האמת היא ש"מה מעיק על פורטנוי" הוא בעיקר ספר עצוב וטרגי, הכתוב בצורה קומית ומשתמש בהומור כסוג של תוקפנות פואטית מרשימה.


    רות'. מונולוג של חולה מין ויהדת (צילום: שלום בר טל)

     

    אלכסנדר פורטנוי הוא יהודי הגדל בשנות ה-40 בניו יורק. בשלב מסוים בחייו הוא מגיע לספת הפסיכיאטר - המשמש בסיפור כאיזה תא וידוי אילם - שם הוא מגולל לפניו את סיפור ילדותו, התבגרותו ובגרותו במין מונולוג חסר רסן. אפשר לראות את פורטנוי כסוג של "חולה מין", הוא אכן מתאר את עצמו ככזה, אבל פורטנוי חולה במחלה אחרת, קשה יותר, ממאירה, ניתן לקרוא לה "יהדות נפשית" או "יהדת", והוא חולה במצב ממאיר, קליני, אפילו אנוש.

     

    כל תא בגופו, כל אגל מזיעתו, כל מחשבה הקודחת בראשו, הכל נובע מתוך הקלחת המשפחתית הבלתי נתפסת בה גדל פורטנוי - בית יהודי, גזעני, נוירוטי, שקיבלנו טעימות ממנו לפעמים ב"סיינפלד" (ההורים של ג'רי), בסרטים מסוימים של וודי אלן ובשאר נוירוזות ניו יורקיות יהודיות.

     

    ומה אם אמות בינתיים?

    אבל אצל רות' אלה לא טעימות, אלא סוג של תהום קיומית, שהיא כמובן קומית (סיפוריו על האב שסובל מעצירות כרונית, על האם שלא מפסיקה לנקות אריחים מצוחצחים), אבל בעיקר מציגה פלטפורמה משפחתית שאי אפשר להיות בה נורמלי. מכניזם של הורות שחורך כל תא שפיות אצל הילד, שמשחק חזק על מוטיב האשמה (מה אתה נוסע לחו"ל, ומה אם אמות בינתיים?), ועל בידול אתני נוקשה. להביא הביתה "שיקסע" זה במידה מסוימת כמו לשבת בארוחת ערב בבגדי אס.אס. הכל בבית הזה נבע קודם כל מהיהודי שבו, ולא כיהודי דתי אלא יהודי מנטלי, קיומי. יהודי חולה.

     

    יש שרואים בספר כמייצג איזושהי רוח אנרכיסטית, משוחררת מעכבות מיניות (פורטנוי בין היתר מאונן עם נתח כבד באמבטיה ומתחרמן ללא הרף מהחזייה של אחותו הגדולה), ואולי איזה רמז מטרים לדור הביט שיבוא לאחר מכן. אבל אם חודרים לשכבה עמוקה יותר, מנסים לקלף מעט את תחושת הפריצות, הדיבור החופשי על סקס כאצבע משולשת כנגד השמרנות היהודית האמריקנית, בעצם מבינים שחוסר העכבות המיניות של פורטנוי זו העכבה הכי גדולה שלו: עכבה נפשית, זוגית, רוחנית. הוא הכי חופשי ופרוץ בעניניי סקס, אבל מתייסר מזה ללא הרף.

     

    הוא יהודי חרמן וחולה ומוטרף שמחפש גאולה לנפשו ומיניותו, ואכן מתנסה בכל מיני מפגשים מיניים, כמו משולש עם זונה. אבל הסקס כאמור הוא סובלימציה. גאולה הוא גם לא יראה כשהמשיח יבוא. גם אם המשיח יהיה בחורה עירומה. זה מתבטא ביתר שאת דווקא בביקורו בישראל, שם הוא פוגש חיילת ומקבל אימפוטנציה עקב פירומונים ציוניים באוויר. דווקא כשהוא רחוק פיזית מהוריו ומהביוגרפיה שלו, ויכול להמציא את עצמו מחדש בארצם של היהודים והיהודיות, הוא מקבל שיתוק מוחלט. הוא הופך במידה מסוימת למטורף יותר ומבין אולי שם שרק הפסיכיאטר יגאל אותו. והוא כמובן לא. 

     

    סימפוניה של קרביים

    בניגוד לספרים אחרים שלו, בהם פגשתי בין היתר סופר נרקסיסט וטרחני, שעסוק בלפוצץ מורסות נפשיות אינפנטיליות של עצמו, והקורלציה בין ההתעסקות הזו לאסתטיקה או למבנה העלילה היתה רופפת למדי, ב"מה מעיק על פרוטנוי" יש איזו מידה של שלמות.

     

    קודם כל, מבחינה פואטית יש כאן סימפוניה של קרביים, כאילו רות' כתב את הספר מתוך איזה מצב נפשי אקסטטי המלווה בעצבים כמיטב מסורת הנוירוזות היהודיות (אפשר ממש לדמיין אותו יושב מול מכונת כתיבה, ומקליד ללא הרף במין שפריצים של זיכוך), והמתרגם אסף גברון הפליא למצוא את הקצב והטרמינולוגיה הנכונים. 

     

    הפואטיקה היא בעצם זו המשליכה על הכל כי עלילה מובנית אין כאן, אבל בגלל הקצב והעוצמה לא מרגישים בחסך

    שלה. יהודים נוירוטים מוכי חרמנות ויהדת ממארת לא מצטיינים בכרונולוגיה שיטתית, ופורטנוי, כמו בטיפול ממשי, רץ אחורה לילדות, חוזר לרגע לגיל ההתבגרות, ואז שוב לבגרות וחוזר חלילה ללא הרף, כמו סימפוניה.

     

    מלבד פואטיקה, הכוח הנוסף הוא בתיאור הדמויות. מלבד פורטנוי, רות' מעמיד שורה של דמויות שבאמת קשה לשכוח. קודם כל אלה הוריו של פורטנוי, מכונני התסביכים האולטימטיביים שעושים בית ספר לכל הסטריאוטיפים היהודיים, מעמידים אותם באור חיוור וקלוש, ובעצם מהווים אב טיפוס חדש לכל יהודי נוירוטי ספרותי. יותר קיצוני, בוטה, קומי ומעורר מועקה מזה לא יהיה.

     

    "מה מעיק על פורטנוי", מאת פיליפ רות', מאנגלית: אסף גברון, זמורה ביתן

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים