עשור, או שאני יורה

כולם מסביבי מסכמים את העשור, בוחרים את עשרת הסרטים שהכי אהבו בעשור הזה, ורק אני בפלונטר נוראי. איך בוחרים? היו המון סרטים שנורא אהבתי בעשר השנים החולפות, ולא מעט סרטים שאני מגדיר כיצירות מופת של ממש.

לבחור עשר? אני לא מצליח אפילו להחליט לגבי המקום הראשון. ואם אחליט להחליט לבסוף, דעו שהרשימה שאייצר תהיה די שרירותית. לא בשמות, בדירוגים. אבל יש דירוג אחד שאני יותר סגור עליו: רשימת במאי העשור. היו בעשור הזה כמה יוצרים שכל מה שהם נגעו בו הפך לזהב. והנה הם:

1. האחים כהן

אני מודה, אני אוהב את כל מה שהאחים כהן עושים. מת עליהם. אני חושב שהם תסריטאים גאונים ובמאים פנומנליים (וחוש הליהוק שלהם פשוט אדיר), אני מת על חוש ההומור האפל והמעוות שלהם. הכל אצלם זו בדיחה מורבידית אחת גדולה.

בשנות ה־90 הם עשו סרטים נפלאים, אבל היתה תחושה של חיפוש דרך, שבאה לידי ביטוי בהפסקות בין סרט לסרט. עם זאת, בשנות האלפיים הם חגגו ושעטו קדימה כמו קטר שאיבד את בלמיו, ויצרו בקצב מסחרר ובאיכות מעוררת השתאות.

האחים כהן. תסריטאים גאונים ובמאים פנומנלים (צילומים: Gettyimages)

הם פשוט עשו מה שבא להם, בכל סגנון אפשרי. שבעה סרטים הם ביימו בעשור האחרון: "אחי, איפה אתה", "האיש שלא היה שם", "אכזריות בלתי נסבלת", "להרוג את הליידי", "ארץ קשוחה", "לקרוא ולשרוף" ו"יהודי טוב". הם ביימו שני סרטים קצרים נוספים, הפיקו שני סרטים ("באד סנטה" ו"רומנטיקה וסיגריות") וזכו בשני אוסקרים. איזה רצף.

כן, אני מודה, העשור הזה היה נראה טוב יותר אם "להרוג את הליידי" לא היה בתוכו. אבל בגלל השיאים שלפניו ואחריו, ולמרות שיש לסרט הזה מתנגדים רבים, לדעתי הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים של העשור הזה. התוצאה היתה משעשעת למדי, אבל לא קרובה למה שאנחנו מצפים מהאחים כהן.

אבל זה רק הפך את העשור הזה למגוון יותר: מסרט שהוא חצי־מיוזיקל ("אחי, איפה אתה") ועד פילם נואר שהוא חצי מערבון (“ארץ קשוחה"), מתסריטים מקוריים לתסריטים מעובדים, לפרפראזות על נראטיבים קאנוניים (יווניים ב"אחי", יהודיים ב"יהודי"). הדבר המדהים באחים כהן הוא שהם קודם כל תסריטאים נורא חכמים, שמחביאים בסרטיהם כמות עצומה של התייחסויות לכל כתבי תבל, ואז אורזים את זה בתוך סרט ז'אנרי (מותחן או קומדיה) שהקהל שלהם צריך לנסות לפצח.

הם מחייבים את הצופים לנסות לפצח את סרטיהם, ולהתייחס בתוך כך למכלול עבודתם. ומעל לכל אלה מתנוסס בגאון הסרט שהוא בעיניי יצירת המופת הכי גדולה שלהם בעשור הזה: “האיש שלא היה שם". הוא מוכיח שלמרות העיסוק שלהם בתרבות פופולרית, הם למעשה יוצרים סוריאליסטיים לא פחות מדייוויד לינץ', ושהסרטים שלהם - מאז ומתמיד (ע"ע "בארטון פינק") - הם שיטוט אסוציאטיבי בתוך המוח של גיבוריהם, במחשבות, בחלומות ובסיוטים שלהם.

יחד עם משתפי הפעולה הקבועים שלהם - המלחין קרטר בורוול והצלם רוג'ר דיקינס - האחים כהן ממשיכים לייצר מהתלות מבהילות על חיים ומוות, ונדמה שהם הכי מתמוגגים לעמוד בצד ולהתפקע מצחוק כשכל העולם כולו מנסה לפצח מה הם בעצם ניסו להגיד.

2.סטיבן ספילברג

גם כאן, קוראי המדור הקבועים עשויים היו לראות את זה בא. ספילברג הוא אחד הבמאים האהובים עליי, אם לא האהוב עליי. וגם הוא דפק עשור מרהיב. שנות ה־90 אומנם הביאו לו שני אוסקרים ואת הלהיט הקופתי הכי גדול שלו, אבל הם גם הכילו עליות וירידות משונות ולא עקביות.

ספילברג. דפק עשור מרהיב

שנות האלפיים הוכיחו שספילברג הוא מכונת הקולנוע הכי משוכללת באמריקה, והוא הוכיח את זה ברצף סרטים אפלים, אלימים ולא צפויים, שלושה מתוכם סרטי מדע בדיוני. לספילברג היה בעשור הזה את "A.I", ככל הנראה סרט העשור שלי. ואז את "דוח מיוחד". ואת "מלחמת העולמות" ואז את "מינכן". ארבעה סרטים מופתיים בשלוק אחד.

ובין לבין היה לו את "טרמינל", סרט אדיר, עם התום של פרנק קפרה ורגעים קולנועיים פנומנליים, שלא קיבל את הכבוד הראוי לו. וגם את "תפוס אותי אם תוכל" החמוד. מודה, הייתי מוותר על שליש מ"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" כדי שהעשור הזה יהיה מושלם יותר.

אבל בסך הכל: שבעה סרטים כבמאי, בעשור אחד (ואני לא מזכיר את ספילברג איש העסקים, שמכר את האולפן שלו ועשה מיליונים מהפקת "רובוטריקים"). ספילברג הוא במאי שאנשים תופסים כמסחרי, כהוליוודי, אבל "AI", “מינכן" ו"דוח מיוחד" הציגו אותו כיוצר שמצליח לשלב בין אפקטים מורכבים, תנועות מצלמה מסחררות, אבל גם תוכן פולמוסי שמעז לגעת בנקודות קשות וכואבות בדיון על אנושות ואנושיות.

3.כריסטופר נולן

היו כמה במאים שנכנסו לחיינו בסערה בעשור הזה (ראו טור צד), אבל המסעיר שבהם בעיניי חייב להיות כריסטופר נולן, שהרביץ חמישה סרטים בעשר שנים, מתוכם ארבעה סרטים מופתיים, שכל אחד היה שיפור על פני זה שקדם לו.

הוא חנך את העשור עם הפיצ'ר הראשון שלו, "ממנטו", שהיה תרגיל גאוני בתסריטאות. נדלג על "אינסומניה", ונקפוץ ישר ל"באטמן מתחיל", בו נולן הוכיח שהוא לא רק תסריטאי מעולה - המסוגל לספר מחדש את כל המיתולוגיה של באטמן ולצאת מתחת לצל הכבד של הגרסה הקומיקסית המופתית של טים ברטון - אלא שהוא גם במאי פעולה נהדר.

ואז, הברקה: "יוקרה", אחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של העשור הזה, שכמו "ממנטו", מוכיח לנו שנולן למעשה עוסק בסרטיו בחוויית הקולנוע עצמה ובאופן שבו, באמצעות שקרים ואחיזות עיניים, אפשר לגעת באמיתות הגדולות ביותר. ואז, פצצת האקשן, מבוימת למופת וכתובה באופן מעורר קנאה: "האביר האפל". ונולן הפך תוך עשור מבמאי בריטי צעיר וצנוע ליוצר שאחראי על להיט שגרף מיליארד דולר בקופות.

4. קלינט איסטווד

מי היה מאמין שבגיל 70 קלינט איסטווד ייצא מעשור כביר היישר לתוך עשור כביר נוסף. רגע לפני יום הולדתו ה־80, איסטווד מצלם בימים אלה את סרטו העשירי בעשר שנים.

העשור התחיל צולע עם "ספייס קאובויס" ו"רצח מתקתק" החביבים אבל נטולי הגדולה, אבל אז המריא עם "מיסטיק ריבר" (סרט שנורא קשה לי איתו, אבל אני לא יכול להתעלם מהבימוי הנהדר והמשחק יוצא הדופן), ואז "מיליון דולר בייבי" המועך (וזוכה האוסקר), ואז "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיבו ג'ימה" (בהפקת ספילברג), "ההחלפה" ו"גראן טורינו".

איסטווד ב"מיליון דולר בייבי". מצלם כיום את סרטו העשירי בעשר שנים

5. גאס ואן סאנט

אני כבר הייתי מוכן לוותר על גאס ואן סאנט ולתייק אותו ברובריקת "במאים שהיו מוצלחים פעם ואז התקלקלו". את שנות ה־90 הוא סיים עם סרטים מיותרים כמו "סיפורו של וויל הנטינג", "פסיכו" ו"למצוא את פורסטר".

אבל אז הוא ראה את סרטיו של הבמאי ההונגרי בלה טאר ("הרמוניות ורקמייסטר") והחליט לזרוק לפח את הקריירה ההוליוודית הקיטשית שנדבקה לו לסוליה ולחזור לשורשיו כבמאי עצמאי וניסיוני. אז הוא הנפיק טרילוגיה עוצרת נשימה, מהורהרת, ווירטואוזית בקולנועיות ההיפנוטית שלה: "ג'רי" (אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אך השנואים על צופים חסרי סבלנות), "אלפנט" ו"ימים אחרונים".

הוא המשיך והבריק עם "פארנויד פארק", כשהוא מגיע בסוף העשור בחזרה להוליווד ולאוסקרים עם "מילק", הסוחף ומצוין, אבל נטול כל קיטש וסכרין.

• עוד על קולנוע ועל התגלית של העשור האחרון בז'אנר - בגיליון פנאי פלוס החדש והחגיגי