"למה רק הילדה שלי לא מופיעה בטקס?"

שלומית (כל השמות בכתבה בדויים), הגיעה אלי פגועה וכועסת מאד. "נמאס לי שבכל פעם שיש טקס, הבת שלי מופיעה כניצבת בשורה האחורית או כ"רקע" בהצגה. תמיד אותם ילדים מופיעים בתפקידים הראשיים. הם מקבלים את התפקידים המשמעותיים ואילו הבת שלי תמיד מקופחת. זו ממש אפליה", היא השתנקה מבכי. "המורות בוחרות את הילדים שהן אוהבות או ילדים שהאמהות שלהם 'מקושרות' עם צוות בית הספר להופיע בתפקידים הראשיים... גם לבת שלי יש זכות להיות באור הזרקורים. תתביישו לכם! הפעם אני לא מתכוונת לבלוע את העלבון הזה".

"אמא שלי לוקחת את זה קשה"

אין ספק שחגיגת הטקסים בבתי הספר זוכה לתשומת לב רבה מצד כל הגורמים והיא נמנית עם ההיבטים הבולטים של תרבות בית הספר ומהווה גם (במקרים רבים) מדד לאיכותו.

עוד באותו יום נפגשתי עם יפית (בתה של שלומית). היא שטחה בפני את מצוקתה. היא נמצאת בבית הספר כבר שנתה חמישית ומעולם לא נבחרה לתפקיד "רציני" בטקסים ובאירועים של בית הספר. היא מרגישה שבמכוון בוחרים ילדים אחרים ולא אותה. הסיבה לדעתה נובעת מכך שהיא לא תלמידה מצטיינת וגם אין לה כישורים מתאימים כמו: יכולת ללמוד טקסטים ארוכים בע"פ, כישרון ריקוד, כישרון שירה ועוד.

בנוסף לכך, היא גם ביישנית וקשה לה מאוד ההופעה בפני קהל. ואז היא הוסיפה בלחש כממתיקת סוד: "האמת היא, שאני כבר מזמן הייתי מוכנה לוותר ולהשלים עם זה, אבל הורי (ובמיוחד אמא שלי) לוקחים את זה קשה. הם מגיעים לאירועים בבית הספר ומתאכזבים בכל פעם מחדש כשאני לא משתתפת או מוסווית מאחור על ידי התלמידים ש'תופסים את כל הבמה'".

ילדים כישרוניים או ילדים מופנמים?

פרופ' שפרה שיינמן (אוניברסיטת חיפה), סוקרת במאמרה "חגים וטקסים בבית הספר" ("נפש", גיליון 8) את המחקר שנעשה בקרב מורים ותלמידים לגבי הנושא. אחת השאלות במחקר, התייחסה לבחירת הילדים המשתתפים באירוע הבית ספרי על ידי המורים. חלק גדול מהמורים ציין שבחירת הילדים היא על סמך קריטריונים כמו: כושר ביטוי טוב, ביטחון עצמי, כישרון משחק, ריקוד או שירה, נוחות בעמידה לפני קהל, קול רם ואחריות במילוי תפקידים.

חלק קטן ביותר של המורים (8.2%) ציין שבחירת התלמידים נערכת גם לפי הרצון לשתף דווקא ילדים חלשים ופחות בולטים, כדי לאפשר להם הזדמנות להזדהות בפומבי עם המתרחש בבית הספר ולקבל הכרה מחברת התלמידים והמורים כאחד. הם סברו כי ניתן לפגוע בחלק האמנותי-אסתטי של המופע, במחיר העלאת ערכם החברתי של התלמידים החלשים בעיני אחרים, והעמדתם במקום טוב יותר בתרבות בית הספר.

"תמיד בוחרים את המקובלים"

נכנסתי לכיתה של יפית כדי לבדוק עם התלמידים את יחסם למופעי בית הספר. התלמידים דיברו הרבה על המשמעות של ההשתתפות במופעים ופחות העירו על הרעיונות העומדים מאחוריהם (התכנים של המופעים). מרבית האמירות של הילדים היו: מי קיבל תפקיד ראשי, מי רקד עם מי, מי שיחק או דקלם, את מי המורה דאגה לשחרר מהמופע, מי קיבל בונוס של תפקידים נוספים? היו גם אמירות בנוסח: "התפקידים הראשיים ניתנים תמיד לילדים הבולטים", "לוקחים רק תלמידים שיש להם כישרון ואלה אותם ילדים שהם גם המקובלים בכיתה", "בוחרים תמיד את התלמידים הטובים והחלשים לא עושים כלום", "החלשים תמיד קוראים שורות במקהלה" וכו'.

גם התלמידים שרואיינו במחקרה של פרופ' שיינמן, ראו באירועים אלו מוקד לביטוי חברתי או אישי, הנותן קצב, צבע וצליל לחיי השגרה. התלמידים התייחסו לטקסים מנקודת מבט של הצלחה או ככישלון.

מרבית מזיכרונותיהם חשפו סוג של חוויה אישית עמוקה, הקשורה על דרך החיוב או השלילה להיבטים חברתיים הקשורים במופע. רובם ייחסו חשיבות רבה לעצם ציון האירוע והדגישו את הגורם החברתי המאחד, את השיתוף ואת ההזדהות עם הצלחת הטקס.

נראה כי המופעים בבית הספר נתפסים אצל התלמידים, המורים וההורים, כמתן ביטויי יוקרה לתלמידים ולמורים המשתתפים. המופע מעצים ונותן במה למצוינות - במחול, מוסיקה, תיאטרון ועוד, כמו גם ביטוי לשייכות חברתית אצל התלמידים.

אפליה מתקנת

הדילמה אם כן היא: האם איכות המופע והצגת התלמידים המצטיינים היא במוקד החשיבות של הטקס או העצמת הילדים המתקשים (חברתית ולימודית) באמצעות המופע היא המטרה העיקרית שעומדת לנגד עינינו?

ירדן בן חורין (מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה), טוען במאמרו "הצורך במצוינות" שבקרב אנשי החינוך קיימת התנגדות לטיפוח הכוחות החזקים, מתוך חשש מערכים של אליטיזם שדבקו במצוינות ומתוך צורך באפליה מתקנת הדורשת השקעה בכוחות החלשים והמוחלשים בחברה. התוצאות של מגמות אלו הן שאת מקום המצוינות, תופסים ערכים של בינוניות ושטחיות והמצוינות מאבדת את ערכה כדבר חשוב וראוי שיש לשאוף אליו. מגמות אלו מכרסמות בפוטנציאל של החברה הישראלית ומקשות על בניית דור העתיד של המדענים, הממציאים, האמנים, המוסיקאים והיוצרים האיכותיים בתחומים השונים. אפשר לסכם את מאמרו של ירדן בן חורין במילים: "מצוינות זו לא מילה גסה!"

לפי תפיסה זו, חווית התסכול של הילדים וההורים שילדיהם לא מופיעים "במרכז הבמה" אין לה אחיזה במציאות החינוכית. לפי תפיסה זו, הקריטריונים למופע מוצלח הם היכולת להעצים מצוינות בקרב התלמידים, כמו גם לפתח גאווה בקרב תלמידים, צוות חינוכי והורים - על מצוינות זו.

אבל כשבוחנים את חווית הקיפוח, הדחייה, הכאב והעצב שהשתקפו אצל התלמידים החלשים, הרי שערכים חברתיים כמו קבלת השונה, שייכות חברתית, שיתוף וכבוד לכל אדם באשר הוא, נשארים חסרי תוכן.

בישיבה הפדגוגית שנערכה בעקבות המקרה של יפית - הצוות החינוכי נחשף לצורך לתת מענה חינוכי-חברתי לאותם תלמידים שמרגישים מקופחים. הוחלט לשלב בצורה יותר בולטת תלמידים המרגישים מקופחים.

בית הספר נועד לטפח מצוינות, אך גם לטפח גישה חינוכית-ערכית. חגיגת כל אירוע בבית הספר, צריכה להיות משמעותית עבור התלמידים ולהשאיר להם זיכרון יפה וחווייתי. הצלחת המופע מתבטאת גם ביכולת של הצוות להנחיל (באמצעות הטקס) ערכים של שייכות וצמיחה אישית עבור כל תלמיד.

• ד"ר רותי בן זאב , יועצת חינוכית, נשואה ואמא לשני בנים, מומחית ובעלת ניסיון עשיר בייעוץ לילדים והורים בנושאים חינוכיים. לכל הכתבות בסדרה .