שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאיר את כולנו
    מאיר שעלה מגאורגיה בגיל 17 ייצג בשבילי את מסורת התרבות הגיאורגית המפוארת. הנבדלות, המבטא ובעיקר הציורים לא הפסיקו לעורר גאווה והתפעלות. ללי ציפי מיכאלי נפרדת ממאיר פיצ'חדזה, צייר וידיד נפש

    ידיד נפש, אני הרבה יותר לבד עכשיו ממה שהייתי. הסטודיו שלך, שם נהגת לארח אותי על גבינת פטה ופרוסות אבטיח, היה בשבילי ארמון של אהבה, ארמון שהמלך שלו הוא חבר אמיתי.


    עבודה של פיצ'חדזה. הכל התחיל ממפגש "הנבחרת האומנותית" 

     

    אני זוכרת איך הידידות שלנו התפתחה פתאום; יום אחד רבקה מיכאלי הזמינה אליה למסיבה ביתית את "הנבחרת האמנותית" הגיאורגית בארץ. היא כללה את מאיר, את דובר קוסאשווילי, את יוסף פיצ'חדזה ואותי. שם נפגשנו והפכנו לידידי אמת. רק אני ואתה, וכל הזמן דיברנו ורק בעברית. רק כשרצית להשחיל בדיחה, סיפרת לי אותה בגיאורגית והיינו צוחקים באותו צחוק של מביני דבר.

     

    לאחר מכן ראית אותי באיזה קונצרט מסוף האולם. באת והתיישבת לידי כאילו לא היה לך בכל האולם הגדול הזה אדם

    קרוב יותר. ידעת לתת תחושה של חום, אהבה וקירבה וגם ביקשת אותה בחזרה ואני מקווה שקיבלת.

     

    אני זוכרת את אותו הביקור בסטודיו בו הראית לי את אחד מציורייך האדירים וביקשת ממני: "תִקראי מה כתוב בפנים". לא זיהיתי מיד. אז התרחקת עם הציור והתעקשת שאקרא. ואז קראתי : "דֵדָה". ("אמא" בגיאורגית) והיית כל כך מרוצה שהיה מי שיכול היה לקרוא את שפת אמך.

     

    כולם שאלו "איפה מאיר?"

    הפגישה בינינו לפני הנסיעה שלי לדנמרק בקיץ 2005 היתה קשה. אני זוכרת איך התרסת בפניי: "מה איבדת שם? ומתי את חוזרת?" כאילו ניסית להגן עלי שלא אלך לאיבוד. מעת לעת היינו נפגשים בקפה תמר בשינקין, תל אביב. כולם ידעו על הקשר המיוחד שנוצר בינינו, ואם לא היית מגיע היו שואלים אותי תמיד: "איפה מאיר?"

     

    בתערוכה הרטרוספקטיבית ביפו מאיר הציג אותי בפני גבר כבד גוף ואמר לו : "הנה היא, דבר איתה". הוא ביקש

    להוציא את מכתבי אחותו מעוולה כספר בתרגום לעברית. מעוולה, שהיתה ציירת גאונית בפני עצמה, התאבדה בגיל צעיר והותירה אחריה ציורים ומכתבים בגיאורגית. מאיר היה קשור אליה קשר הדוק. הבטחתי לתרגם את כל מכתביה ולעשות את כל שאוכל שספר זה יצא לאור.

     

    שאלת ציור הפורטרט שלי עמדה תמיד על הפרק ותמיד תחת סימן שאלה; באחד הביקורים בסטודיו אמרתי לו: "נו, מאיר, צייר אותי" והוא ענה: "ללי, הכי קשה לי לצייר אנשים קרובים. אבל אעשה את זה פעם". ואז נתן לי ציור לכריכת הספר שלי "צייר אותי בוערת".

     

    אם אנסה לסכם את מאיר, אוכל לומר בעיקר שהוא היה בשבילי כוח, פשוטו כמשמעו. הידיים שלו, השם שהלך בפניו כצייר, הסגנון המיוחד שלו. מאיר שעלה מגאורגיה בגיל 17 ייצג בשבילי את מסורת התרבות הגיאורגית המפוארת. ציור אישה עירומה על רקע הדייג של ניקו פירוסמני אמר לי שלא רק שהוא לא מוותר על התרבות הגיאורגית - אלא הוא יונק ממנה ומראה בציוריו את שורשי צמיחתו.

     

    הייחודיות של מאיר נבעה גם מהעובדה שהוא לא טישטש את קולו הגיאורגי, את מבטאו הכבד ואת ההומור הגיאורגי הייחודי. הנבדלות שלו היה חלק מקסמו. במחזור חיים זה הותיר הרבה עצב והרבה אור, כוח ועוצמה. מעכשיו הציורים שלו הם שגרירים נאמנים לאהבתו עד שארית חיי.

     

    אוהבת אותך, צייר נצחי שלי.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים