רגע, אז איפה ישנים הלילה, אצלי או אצלך?
כל זוג שנמצא עדיין בשלב הבתים הנפרדים מכיר את הסיטואציות האלה. אנחנו סוחבים מדירה לדירה חפצים, בגדים, נעליים. גיטרה, לפטופ, קלסרים של הלימודים, ספר, עיתון של שישי, קופסאות אוכל, מצרכים. מדירה לדירה, מתא מטען לתא מטען. עולים, יורדים, מכניסים לשקיות, פורקים, ושוב מכינים משלוח חדש. וברקע, כל הזמן האסטרטגיה הזאת. לגור איתו, רגע לפני
"אוף, נמאס לי כבר לראות אותך ככה, נסחבת עם כל התיקים האלה", אתה צוחק, ואנחנו מוציאים אוויר. כדאי שננשום עמוק, כי יש לנו הרי עוד שלוש קומות לעלות.
כל זוג שנמצא עדיין בשלב הבתים הנפרדים מכיר את הסיטואציות האלה. אנחנו סוחבים מדירה לדירה חפצים, בגדים, נעליים. גיטרה, לפטופ, קלסרים של הלימודים, ספר, עיתון של שישי, קופסאות אוכל, מצרכים. מדירה לדירה, מתא מטען לתא מטען. עולים, יורדים, מכניסים לשקיות, פורקים, ושוב מכינים משלוח חדש. וברקע, כל הזמן האסטרטגיה הזאת, כמו במשחק שחמט מורכב:
"רגע, אז איפה ישנים היום? אם אצלך אז אני צריכה גם לקחת את האוטו שלי, ואת כל מה שאני צריכה למחר. אם אצלי, אז אפשר לנסוע איתך עכשיו, ולחזור לכאן בלילה".
"אבל אם ישנים אצלך, אז אני חייב לעבור קודם בבית שלי, אני צריך לתלות את הכביסה הרטובה לפני שהיא תסריח, ויש את הסדרה הזאת בערוץ 8 שאני אוהב, על מלחמת העולם השנייה, ואצלך אין כבלים, אז אולי בכל זאת נישן אצלי?"
"אבל רציתי שנקפוץ לזיו ויוני היום בערב. וחוץ מזה, אני משאירה את טוי יותר מדי לבד כאן בזמן האחרון".
"אצלי יש יותר שמיכות צמר, וגם המזגן עובד"
"אבל מאצלך לוקח לי 40 דקות להגיע לעבודה בבוקר. ואצלי יש יותר שמיכות צמר, וגם המזגן עובד".
ככה אנחנו מתלבטים, מוותרים וגם מתעייפים מהסידורים האלה. לנוכח ההיעדרות ממושכת מהבית, כל אחד צובר ערימות של כלים, אבק, כביסה ומקררים שנותרים ריקים, כאילו חזרנו לימי הסטודנטים המרודים. אנחנו מתחזקים שני משקי בית ואמורים לעשות הכל כפול, אבל למען האמת זה לא ממש מצליח, ואנחנו מוצאים את עצמנו רצים מבית לבית, עם רשימת משימות.
אבל היום כבר יש לנו נקודת סיום, ועברנו לשלב הבא. עכשיו רק צריך למצוא לנו דירה.
ככל שהחיפושים אחר דירה נמשכים, שמנו לב שאנחנו מפתחים מנהגים מוזרים. הדבר הראשון שאנחנו עושים בצורה אינסנטקטיבית ממש בכל פעם אחרי שאנחנו יוצאים מדירה מגעילה / חשוכה / מוזנחת, הוא קודם כל להתחבק. כמו מוודאים זה אצל זה - בבקשה אל תכריח/י אותי לגור במקום כזה, תחזיק/י אותי חזק! המעשה הבא הוא מחיקת הדירה מתוך הרשימה. מחיקה מהירה, החלטית, ודאית, שלא יהייה שום ספק שהבית הזה מחוק מבחינתנו, שלא יקפוץ עלינו פתאום מתוך הדף ויהפוך לאופצייה הגיונית. כך כל פעם כלאחר כבוד אתה מושיט לי את העט עוד לפני שבכלל יצאנו מחדר המדרגות ולוחש לי: תמחקי, תמחקי, תמחקי!
כי ברוב עוונותיי, אני מאמינה גדולה שמקום משפיע על היחסים שיתקיימו בו. קשה לפתח יחסים בדירה שאין בה אור או אוויר או קצת ירוק מסביב. ולכן, בתוך דקה וחצי אני כבר יודעת אם זה מקום שאפשר לשקול ברצינות, או לברוח משם מהר כי אני נהיית קלסטרופובית בכאלה חורים.
"זה יעלה לי ביוקר..." אתה ממלמל את המשפט שכה אהוב עליך ושבו אתה נוהג להשתמש במגוון סיטואציות, משפט שמצחיק אותי תמיד מחדש. כל פעם שאני פוסלת עוד דירה על הסף ומסמנת לך עם הראש שחבל על הזמן. כשאתה עוד מנסה לשאול שאלות ולבדוק את הנכס, אני כבר עומדת בכניסה, חסרת סבלנות, עם העט מוכן למחיקה.
"אני לא יודע אם אולם או גן, טלי!"
אני פונה אליך בעודי מתכננת בעיני רוחי איך יראה הסלון שלנו, "איזו מערכת נשים בסלון, את שלך או את שלי?"
"אני לא יודע אם אולם או גן, טלי!"
"מה?" אני צוחקת, "מי דיבר על זה בכלל? כשנעבור, אני רוצה להפוך את השולחן הזה לשידת טלוויזיה".
"אני בעד יום חמישי, אולי במקום עם בריכה!" אתה ממשיך בתאטרון הסאטירה שלך, ואני מבינה שאין עם מי לדבר על עיצוב הסלון בשלב זה, אבל בלי לשים לב אנחנו ממשיכים לשחק את המשחק האהוב עלינו בחודש האחרון, משחק שנקרא "כשנגור ביחד..."
"אתה תביא לי פרחים בימי שישי?" אני מוודאת.
"את תראי איתנו משחקי כדורגל?" אתה משיב בשאלה.
"אתה תתן לי לדבר שעות בטלפון, בלי להציק?" אני מחזירה.
"את תעשי איתי הליכות ליליות?", אתה בודק וממשיך בציניות האופיינית לך: "מהי עמדתך הפוליטית לגבי גיהוץ?"
כי לא הכל פשוט כל כך. מתחת לאושר שלנו רוחשים גם הפחדים הקטנים. שנינו לא שוכחים שהכל אפשרי באהבה, ושאין חוקים. הדינמיקה הרי תשתנה כשכל אחד יוותר על הפינה הפרטית שלו, כי עכשיו הכל יתחבר: כל מה ששלי, יהייה גם שלך. מה שאתה לא תשים במקום, אני הרי אשים במקומך. מה שאתה לא תקנה, יהיה לי חסר. מה שאני לא ארצה, אתה תוותר.
האם נפסיק לאהוב אם לא תהייה לנו פינת אוכל?
ותוך כדי חיפושי הדירה אני שואלת את עצמי: האם לא נסתדר אם לא יהייה לנו חדר עבודה? האם נריב אם לא תהייה לנו מרפסת לוואדי? האם נפסיק לאהוב אם לא תהייה לנו פינת אוכל? או שאולי אני מנסה ניסיון שווא לייצר לנו אזור סטרילי, כזה שיהיו בו כמה שפחות הפרעות, ואת כל התנאים לשגשוג?
ומה אם בכל זאת בסוף נמצא את עצמנו עם שכן שעושה קולות מוזרים, או חס ושלום שיתחילו פתאום שיפוצים בבניין הסמוך? ומה אם בעל הבית שלנו יתברר כאנטיפת מניאק ולא יתקן לנו כלום? ומה אם לא נמצא אף פעם חנייה ברחוב?
ואת התשובה היחידה לכל השאלות אני מקבלת כשאני שוכבת בלילה מכורבלת בזרועותיך ומקשיבה לנשימות שלך אחרי שנרדמת. שם אני מבינה שוב ושוב עד כמה אנחנו כבר שזורים זה בזו. וכשהלב שלי יוצא מגדרו מכמה שאתה יקר לי, אני יודעת שעכשיו אני פשוט אצטרך לסמוך עלינו ולהפסיק לחפש לנו בטחונות בדמות קירות כאלה או אחרים, מטרים מרובעים, כיווני אוויר וארונות קיר. כי יכולים לקרות כל כך הרבה דברים מסביב, אבל מה שחשוב באמת הרי זה הביחד שלנו, וכל היתר יסתדר מעצמו.
כמו שסיון סיכמה במשפט אחד פשוט: "אל תשכחי שלאן שלא תלכו, איפה שלא תגורו, יהייה לכם טוב, כי הבית הוא מה שנמצא בין שניכם".
אמן.
לפנייה לכתב/ת 
