"חולם לראות ילדים מחייכים גם בבית החולים"

שמואל משה לעולם לא ישכח את המראה של בתו, שירה, המפרכסת בזרועותיו. היא הייתה אז בת שלושה חודשים, תינוקת יפה ובריאה, והוא עמד איתה ברחוב והמתין לאמבולנס. "בבית החולים הורידו לה את החום, שוחררנו הביתה ואחרי שבוע זה חזר", הוא משחזר. "פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, היא הקפיצה את החום והצוואר שלה נשמט לאחור". 

שלושה חודשים אחרי שהפך לדייר כמעט קבוע בבית החולים לילדים ע"ש ספרא בתל השומר, נסע משה אל הרב דוד אבוחצירא בנהריה. "כאדם מאמין לא שאלתי למה זה קורה לילדה רכה שלא חטאה ולא פשעה, אלא ביקשתי לדעת מה אני יכול לעשות למענה. הרב אמר לי שכל אדם יכול להפוך לשליח של גזירה. הוא הסביר 'אם תיתן מעצמך ותתרום לחולים, אלוהים ייקח ממך את המחלה‭,'‬ אז התחלתי להתנדב במחלקה. אחרי שלושה שבועות שכחנו מה זה פרכוסים. כמו שהתופעה הזאת הגיעה - ככה היא נעלמה". 

- איך?

"זאת שאלה שאני, כיהודי מאמין, לא שואל. הכל בידי שמיים. בימים הראשונים המשכנו לעקוב אחריה בשבע עיניים, התכוננו להתקף הבא, אבל הוא לא קרה. נגמר. שוב נסעתי לנהריה, אל כבוד הרב וסיפרתי לו שזה נס. הוא אמר לי להוסיף עוד שעה של התנדבות על כל יום של בריאות ושמחה". 

"משתדל לשמור על אש התקווה". משה עם ילדים בביה"ח (צילום: עמית מגל)

פחד מוות

שש שנים חלפו מאז ומשה, ‭,30‬ עומד בראש "נותנים תקווה", עמותה שמפעילה 600 מתנדבים שנותנים יד ולב לילדים המאושפזים ולבני משפחותיהם. הוא מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו בבני-ברק, בדירה בת 67 מ"ר, ועובד סביב לשעון בלי לקבל תמורה. "בלי תמורה כספית", הוא מתקן בחיוך מבויש. "התמורה שלי היא בסיפוק, בנתינה". 

את חדוות הנתינה ספג משה בבית הוריו, בירוחם. "כשהוריי התחתנו, הם עזבו את המרכז וירדו לדרום בגלל אידיאלים. אבי, ניסים, הקים מוסד לילדים בעייתיים, אמי, מלכה, הפכה שם למורה רוחנית וכולנו, שמונת הילדים, גדלנו באווירה של נתינה מתוך אהבה. לא היו לי חלומות מיוחדים. כששאלו אותי 'מה אתה רוצה להיות כשתגדל' עניתי 'להיות בנאדם טוב ולעשות טוב‭.'‬ כילד הייתי בטוח שזו השאיפה הבסיסית של כל אדם". 

בתום לימודיו התיכוניים הוא עבר לישיבה בירושלים, בגיל 22 התחתן עם דבורה ושנה אחרי שהולידו את בנם הבכור יהונתן, נולדה שירה. "הפרכוס הראשון התרחש בערב שבת", הוא מספר. "בדיוק קפצתי להוריי להביא אוכל ואשתי, שהיניקה אותה, צילצלה בהיסטריה. רצתי הביתה כמו משוגע. גם בהתקפים

החוזרים החרדה הייתה עצומה. אני לא יודע אם ראיתי את המוות, אבל זה היה פחד מוות, בעיקר מפני שאתה לא יכול להושיע. מעולם לא מצאו את הסיבה לפרכוסים, ואחרי שהתופעה חלפה לא מצאתי לנכון לבדוק ולחקור. ברוך השם, הילדה בריאה". 

את ההתנדבות התחיל משה בקטן, במחלקה לטיפול נמרץ שבה אושפזה בתו. "זה ברור ומובן שההורים נשארים לישון ליד הילדים, וזה ברור ומובן שבבוקר עליהם לרדת לקפטריה. פעמיים קפה וחתיכת מאפה זה 40 שקל. תכפילי את זה בשלוש או ארבע פעמים ביום וככה הלכה המשכורת היומית שלך. רתמתי כל מיני אנשים, זה הביא מחם, השני סיפק כוסות חד-פעמיות וככה סידרנו פינת קפה שמדי יום דאגתי לרענן אותה. אחר כך ראיתי שלהורים אין מקום לנוח, שמתי לב שלא תמיד הם מבינים את המידע שמוסרים הרופאים ואין מי שיתרגם אותו לשפה קלה. כשהרב אבוחצירא הורה לי להגביר את קצב ההתנדבות, החלטתי להקים עמותה". 

- למה? הרי יש כל כך הרבה עמותות: "חיים‭,"‬ "גדולים מהחיים‭,"‬ "משאלת לב" ועוד ועוד.

"אני מכיר את כל העמותות", הוא מסביר. "בחלק מהן גם התנדבתי ולא אדבר בגנותן, אבל אף אחת מהן לא התאימה למסלול שבו זיהיתי מחסור וצרכים. רוב העמותות מוציאות את הילדים לטיולים בארץ ובחו"ל, ואני לא מזלזל בהשפעה החיובית של בילויים, אבל חשבתי שיותר חשוב להתמודד עם הבעיות האינסופיות שצצות בחיי היומיום, כמו איך אתה מייבא תרופה מהיום למחר. הבעיות הקטנות הן דאגות גדולות שעלולות לפורר את כושר העמידות של האדם ולפעמים, הדבר שהכי חסר להורה זה אוזן קשבת". 

- למה בחרת בשם "נותנים תקווה"? 

"זה שם מהלב. רפואה אני לא יכול לשלוח מפני שהיא בידי שמיים ובידי הרופאים, אבל תקווה אני יכול לתת לחולה ולבני משפחתו. לפעמים הורים שומעים על טיפול ניסיוני בחו"ל ומבקשים שאעזור להם להטיס את הילד ואני מתגייס גם כשהרופאים מזלזלים בתוצאה. השבוע הבאתי את דני רובס לבחור שמעריץ אותו. הם שרו עד שהתקרה רעדה, אבל אני נשארתי מאחורי הדלת. לא יכולתי להיכנס לחדר. התפרקתי לרסיסים. אף אחד לא יודע אם מפגש מהסוג הזה יבוא לידי ביטוי בערכי ההמוגלובין שלו, אבל במשך חצי שעה היה לו אור בעיניים, והאור הזה נותן תקווה לו ולמשפחתו".

אבל לא תמיד יש בסיס לתקווה. "הורים מתייעצים איתי בנושאים קשים כמו החייאה. אני נקרע, אבל מסביר להם שבמקום להחזיק בחיים ילד מונשם ומורדם עדיף לשחרר. 70 אחוז מההורים מתגרשים אחרי שהילד שלהם נפטר ממחלה. ככה זה במלחמה. כשמפסידים - רבים, ולכן אני מנסה להכין אותם ליום שאחרי, עד כמה שאפשר‭."‬

הנייד שלו מצלצל ללא הפסקה ‭")‬מדי יום אני מקבל 15 פניות חדשות")‬ ובשיחה הוא נוקב במונחים רפואיים. "אני שואף להרחיב את הידע שלי ברפואה", הוא אומר. "הייתי שותף במבצע גרנדיוזי של הטסת ילד עם לב מלאכותי לגרמניה, וכבר עמדתי כמה פעמים בחדר ניתוח. לא התעלפתי. הסקרנות והאתגר הפכו אותי לערני. ברור שבגילי ובמצבי לא ארשם ללימודי רפואה, זה לא ילך, אבל אני מציג שאלות לרופאים והם שמחים להסביר". 

"הוא ענקי ואני ילד, אבל אני לומד. לאט". 

שריף בכיפה שחורה

במסדרונות ספרא משה מסתובב כשריף בכיפה שחורה. כל רופא שנתקל בו עוצר, מעדכן או מפטפט. ילדים קופצים לזרועותיו והוריהם נשענים עליו בכל כובד משקלם - זו בשאלה וזה בהכרת תודה. "הוא המפקד", אומר לי רופא בכיר, "אנחנו רק ממלאים את פקודותיו". אחות מההוספיס מנצלת את הפגישה המקרית כדי לבקש ממנו שיביא את שלמה ארצי לחולה סופנית שמעריצה אותו, והוא מבטיח להפוך עולמות. "יש לי תחבולות משלי", הוא מחייך ולא מפרט.

ה"תחבולות", כהגדרתו, הם קשרים ענפים בעולם הברנז'ה והשעשועים, שהחלו כשטיפל בקרובי משפחה של ידוענים שונים שאת שמותיהם לא יעז להסגיר. כשעמדו על כישורי ההפקה שלו ביקשו ממנו לארגן עבורם לוקיישנים לצילום סצינות שמעוגנות בבתי חולים, ובהמשך הוא תרם רעיונות לתסריטאים של "מעורב ירושלמי" ו"סרוגים".

"אני לא כותב", הוא מצטנע. "בעצם, עדיין לא, אבל כשרוצים לשלב בין אמונה לבריאות - שני היסודות החשובים ביותר בחיים - מבקשים ממני הצעות ואני תורם. בבית החולים, כל יום הוא דרמה, צריך רק להתבונן. במגזר החרדי, למשל, אסור לספר על המחלה של הילד מחשש שזה יפגע בשידוך שלו ושל אחיו, ולא יעזור כמה פעמים תסביר שלוקמיה היא לא מחלה מידבקת. זה סוד שמוליד דרמות גדולות. קרדיט של רעיונאי לא מעניין אותי, מספיק לי שהשם 'נותנים תקווה' מופיע ברשימת התודות שבסוף, ולמזלי משלמים לי לא רע על הרעיונות האלה". 

מהרעיונות האלה הוא מפרנס את משפחתו. "אני מסתפק במה שיש לי וזה מסר שאני מנסה להעביר להורים", הוא אומר. "‬לא אטיף להם להתקרב לדת, לא משנה אם הילד יהודי, מוסלמי או נוצרי. בשבילי כל הילדים הם אותו הדבר והנתינה היא מעל לשיקולים של לאום ומגדר, אבל מההורים אני מבקש לשמוח בכל רגע נתון, לשמוח עם מה שיש מפני שאין לדעת מה יקרה בעוד דקה". 

את משרדי העמותה בבני-ברק מאיישים שלושה אנשי צוות במשכורת, ו‭12-‬ בנות שירות לאומי שהעמותה מממנת מפעילות את חלוקת הלחמניות והשוקו, המשחקייה, הספרייה, מרכז המידע, ואת חדרי המנוחה להורים שכוללים טיפולי מסאז' ורפלקסולוגיה. הן גם מעסיקות במחלקות השיקום את הילדים, שמסיימים את הטיפולים הרפואיים בצהריים ועד בוקר המחרת סובלים משעמום. "ההורים פוחדים מפני שהם מבינים מה מצבו של הילד", מסביר משה. "והם שוכחים שהפחד שלהם מקרין על הילד. לא תמיד הוא מצליח להביע במילים את החרדה שמעיקה עליו אפילו יותר מהכאבים הגופניים. החלום שלי הוא לראות ילדים מחייכים גם בבית החולים". ויש לו גם חלום מציאותי. "לקבל צ'ק על ‭2.5‬ מיליון שקל לשנה, סכום שמבוסס על העלות החודשית של העמותה. אין לי זמן לארגן ערבי התרמה ולא נעים לי לבקש". 

אב שנמצא עם בתו בבית החולים כבר חודשיים מנצל את העובדה שמשה שוב מדבר בטלפון כדי לגשת אליי. "תלחצי לו את היד‭,"‬ הוא אומר.

- איך? אני מתפלאת. הוא חרדי.

"באיש הזה מותר לגעת‭,"‬ הוא משיב. "‬הוא מלאך". ‬