מה עושים כשלמתבגר שלנו אין חברים?

"ויכוחים על שעת החזרה? תחנונים שיקדיש פחות זמן לחברים ויותר זמן ללימודים? הלוואי", אומרת במרירות אלה, אמו של אורי בן ה-15. "אורי תמיד היה ילד ביישן, סגור יחסית. תמיד לקח לו זמן להתחבר ולהפתח לאנשים חדשים. אני עוד זוכרת איך הייתי רצה אחריו בכיתה א', שיזמין חברים, שיציע להם לבוא אלינו הביתה. שעות הייתי מתאמנת איתו באיך מצטרפים למשחק בהפסקה".

בבית הספר היסודי אורי התחבר לשני ילדים ואיתם העביר את רוב שעות אחרי הצהריים. עם המעבר לחטיבה גם הקשרים הללו התרופפו ותוך זמן קצר אורי מצא את עצמו מבודד - מעביר את מרבית ההפסקות עם ספר בכיתה ואחרי הצהרים מבלה שעות מול המחשב.

בני נוער רבים מתמודדים עם קשיים חברתיים כבידוד, קושי ליצור או לשמר קשרים בין אישיים או חוסר סיפוק ממצבם החברתי. במצבים קיצוניים יותר נוכל לראות גם דחייה חברתית או חרם. חלק מן המתבגרים המתמודדים עם קושי חברתי יכחישו אותו ("סתם כיתה דפוקה"; "החברים האמיתיים שלי הם באיי-סי-קיו") וחלקם יודו בקושי. מה שבטוח הוא שלנו ההורים, לא קל לראות כיצד הילד שלנו מסתכל במבט מלא קנאה בהתארגנות של אחותו למסיבה והולך לישון ביום שישי בשעה מוקדמת.

"צא כבר מהבית"

גיל ההתבגרות הוא גיל בו הקשרים החברתיים הופכים למרכזיים ביותר בעולמו של המתבגר. אינטראקציות בין אישיות הופכות לאינטימיות ועמוקות יותר ומאפשרות למתבגר לתרגל מיומנויות חברתיות ורגשיות שישרתו אותו גם בבגרות, בקשרים רומנטיים, חבריים ותעסוקתיים. לא פחות מכך, ההתקרבות לקבוצת בני הגיל יוצרת עבור המתבגר מרחב בו הוא יכול להתרחק מהוריו באופן בריא ולבחון מחדש את האמונות, התפיסות והערכים עליהם התחנך. בתהליך זה פוחתת ההזדהות האוטומטית עם ההורים והמתבגר משתמש בקבוצת בני גילו כבסיס מולו הוא יכול לגבש את זהותו האישית.

למרות חשיבותם של הקשרים החברתיים בתקופת חיים זו, מתבגרים רבים מתקשים למצוא את מקומם בקרב בני גילם. הגורמים לכך עשויים להיות קשורים הן במתבגר עצמו והן בנסיבות חיצוניות. גורמים הקשורים במתבגר עצמו עשויים להיות היעדר מיומנויות חברתיות ואלמנטים אישיים ורגשיים כביישנות, חרדה חברתית ותחושת חוסר ערך, המקשים על ההשתלבות החברתית. גורמים מצביים עשויים לנבוע מדינמיקה חברתית בכיתה מסוימת, אשר אינה מאפשרת לילד להשתלב עקב שונות מסוימת או איום שהוא מהווה למעמדם של חברי כיתה דומיננטיים.

סליחה, של מי המצוקה החברתית?

באופן טבעי, אנו כהורים, רוצים לראות את ילדינו (כמו גם את עצמנו) מאושרים ומסופקים מהבחינה החברתית. הפחד הגדול של כולנו הוא לא להיות נאהבים. אותם פחדים שליוו אותנו בגילאי הילדות וההתבגרות - שאף אחד לא יבוא למסיבת יום ההולדת שלנו, שלא יזמינו אותנו, שלא יהיה עם מי לדבר בטיול השנתי - משתחזרים בבגרותנו ומתבטאים בפחד שילדנו לא ישתלב מבחינה חברתית.

נטייה זו לרצות עבור ילדנו את מה שאנחנו זכינו או לא זכינו לו מבחינה חברתית היא טבעית, אבל חשוב לעשות את ההבחנה בין צרכינו לבין צרכיו של הילד: זה שאנחנו היינו בילדותנו בשוליים החברתיים, לא מחייב את הילד שלנו לפצות על כך ולהיות מלך הכיתה. העובדה שאנחנו עצמנו חברותיים מאוד ונהנים מבילוי בחבורה לא אומרת שזה סגנון הבילוי המועדף על הילדה. ייתכן והיא לגמרי מסופקת מקשריה עם שתיים או שלוש חברות קרובות. במילים אחרות, חשוב להבחין בין מצוקה פסיכולוגית לבין מיעוט חברים. אם המתבגר מרוצה ממצבו החברתי אין סיבה לדאגה, אך אם המצב החברתי גורם למצוקה פסיכולוגית כדאי להתגייס ולסייע.

איך אפשר לעזור?

כאשר מתעוררים קשיים חברתיים בגילאי הילדות, קל לנו יותר לסייע לילד באמצעות הזמנת חברים עבורו, יזימת פעילויות חברתיות, עידוד ליצירת קשרים והכוונה לשיפור המיומנויות החברתיות. בגיל ההתבגרות, כמובן, כבר כמעט לא ניתן להשפיע באופן ישיר על עולמו החברתי של המתבגר ולמרות זאת ניתן לסייע במספר דרכים במקרים של קשיים חברתיים:

• לשאול - בלי להפעיל לחץ: אם המתבגר אינו נפגש עם חברים, יתכן שאין לו עם מי להיפגש, שהוא אינו מוצא את עצמו או צריך להיות לבד. לכן, אין טעם להפעיל לחץ ("נו, למה גם היום אתה סתם יושב בבית?"), אלא לברר בעדינות מה קרה וכיצד המתבגר מרגיש עם המצב. חשוב להתעניין ולהרפות כשהמתבגר מאותת שדי לו מהשיחה.

• לעודד ולא להכשיל קשרים קיימים: טעות נפוצה היא הכשלת קשרים קיימים מתוך תחושה שהבחירה שהמתבגר עשה אינה מספיק טובה. כל עוד לא מדובר בקשרים שליליים באופן ברור, מוטב לעודד ולחזק את הקשרים הקיימים ולא לפגוע בהם מתוך תחושה של "מגיע לו יותר".

• קידום תחומי עניין: חוגים ופעילויות פנאי הם גם מקום מפגש חברת,י ולכן כדאי לעודד את הילד לפתח ולהשקיע מעבר לשעות הלימודים בתחומי עניין מהם הוא נהנה.

• התחום החברתי אינו המקום למלחמה: נכון, אולי שופינג בקניון הוא לא הבילוי החברתי האידיאלי בעינייך, אבל חשוב לא לנהל מלחמות ערכיות על חשבון התחום החברתי ולא למנוע השתלבות בפעילות הפנאי של קבוצת בני הגיל, כיוון שאינן נראות לנו ערכיות דיין.

• להפגין נוכחות: גם אם נראה שכל משחק מחשב מעניין אותו יותר משיחה איתכם, במידה והמתבגר מבודד, חשוב ליצור איתו יותר קשר, להיות יותר בבית וליזום בילויים משותפים. יחד עם זאת, חשוב לשמור על איזון ולכבד גם את בחירתו של המתבגר שלא לבלות עם הוריו יותר מדי.

• ההורים כמודל: הורים רבים רוצים שלילדיהם יהיו חברים בעוד הם ממעטים בקשרים חברתיים, ממעטים להזמין אנשים הביתה או ממעטים בארוחות משפחתיות. הגברת פעילויות חברתיות בבית, ללא קשר למתבגר, יכולה לשמש לו מודל מעצים. השינוי לא יגיע מהר, אלא בהדרגה.

• ובכל זאת - סבלנות: למרות הרצון הטבעי שלנו לראות את ילדנו פורח מבחינה חברתית, חשוב להתאזר בסבלנות ולתת לזמן לעשות את שלו. לחלק מהילדים לוקח יותר זמן להשתלב וליצור קשרים מעבר לשעות הלימודים ואין טעם להפעיל לחץ מיותר.

חרם

שימו לב, המצב שונה במקרה של חרם. חרם אינו קשור בילד עצמו, אלא בדינמיקה החברתית שנוצרה. גם ילד חזק לא יוכל לפתור בעצמו את המצב. במקרים אלו יש לערב בהקדם את המחנכת וגורמים חינוכיים אחרים ולפעול בהתמדה עד להפסקת החרם. חשוב להסביר לילד כי הוא נתקל בתופעה חברתית שלילית שאינו יכול להתגבר עליה לבדו והיא אינה מתרחשת באשמתו.

• שרון זיו-ביימן היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת פורטל הפסיכולוגיה "בטיפולנט".