את אוהבת אותי, לכן את חושבת שאני יפה

"עשה לי לחשוב על הצורך שלנו באילוזיות", כותבת אורנה בתגובה לטור הקודם שלי, "והאם כאשר הן מתממשות אנחנו באמת מאושרים. אז בשביל מה צריך אהבה? למה היא נוצרה"?.

האם אהבה היא אשליה? יש כאלה, כמו ז'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית צרפתית מוערכת, שטוענים שאכן כך. נראה לכאורה שהם צודקים. הרי מתפכחים מאהבה כמו שמתפכחים מאשליה. אבל האם כל דבר טוב שמגיע לקיצו הוא דבר שמתפכחים ממנו? חופשה שנגמרה היא חופשה שמתפכחים ממנה? ארוחה טובה היא ארוחה שמתפכחים ממנה? גם אם נניח שכן, האם כל דבר שמתפכחים ממנו הוא דבר שיש להימנע ממנו מלכתחילה? האם יש להימנע מארוחה טובה כי בסוף היא נגמרת? האם יש להימנע מאהבה בגלל הסיכון שהיא תיגמר?

אהבה, לדעתי, היא לא אשליה. יש אהבות שהן אשליות, כמו במקרה של יצר מיני שמתנהג כאילו הוא אהבה, ויש אהבות שהן ממשיות. יחד עם זאת, אהבה מתאפיינת בלא מעט אשליות. להלן מספר דוגמאות

כפות הרגליים שלה גדולות מדי

האשליה הראשונה מופיעה כבר בחיפוש אחר בן או בת זוג אידיאליים. אין אנשים אידיאליים, ובכל זאת מחפשים אחריהם כאילו הם קיימים. האשליה הזו יכולה להיות הרסנית ויכולה להיות דווקא בונה. יש שמתקשים בגללה למצוא לעצמם אהבות, ויש, אולי רוב בני האדם בחברה שלנו, שהחיפוש אחרי האהבה האידיאלית מוצא להם אהבות שנמצאות על הדרך.

קלי לינק, סופרת אמריקנית צעירה, עטורת פרסים, כותבת בספר סיפורים חדש ("דברים מוזרים קורים", הוצאת בבל, תרגום: דבי אילון) גירסה מודרנית לאגדה על סינדרלה, אלא שהפעם בלי נסיכים, בלי נשף ריקודים מלכותי ובלי ארמון. הגבר, בסיפור של לינק לא היה מעולם רקדן טוב, הנערה היא מאותן נערות שבזמן הריקוד רואים להן מתחת לשמלות, והריקודים מתנהלים בחוג לריקודים. רק הנעל היא עדיין נעל מזכוכית. והסיפור נפתח במילים הבאות: "הוא מעולם לא מצא את הנערה, אבל הוא ממשיך לצאת ולחפש אחריה. לאשתו - האישה שהתחתן איתה - יש חיוך נהדר. אבל כפות הרגליים שלה גדולות מדי" (הן לא נכנסות לתוך נעל הזכוכית).

לשכוח שיש בחוץ חיים שחייבים לחיות אותם

כך זה נמשך. אשליה רודפת אשליה. כפי שכתבתי לפני שבוע, לדעתי אהבה לא פותרת את בעיית הבדידות, אלא דווקא יוצרת אותה. לא כולם בודדים באהבתם ולא תמיד, אבל הקשר בין אהבה לבין בדידות הוא לא קשר מקרי. כך גם לגבי האושר. אהבה יכולה לגרום אושר גדול, אבל, לדעתה של ז'וליה קריסטבה, אהבה היא מצוקה. פלובר חושב כמוה:- "אל לך לאהוב אותי כל כך... כלום אינך יודעת שלאהוב יותר מדי זו ערובה לאומללות משני הצדדים?"

אהבה, מקובל לחשוב, היא בעיקר נתינה לאדם אחר ואכפתיות ודאגה גדולה כלפיו והעמדתו במרכז תשומת הלב. נראה לכן שעליי לשמוח אם האשה שאני אוהב תמצא לעצמה בחור טוב ממני. אם היא חשובה לי מכל, הרי שמה שטוב לה אמור להיות גם טוב בשבילי, והנה אני עצוב ומדוכא.

אהבה, ובכך אני מסכם את הרשימה החלקית הזאת, נתפשת כרגש שמלמד אותנו לחיות נכון וטוב, אבל אהבה מגיעה לשיאיה דווקא בבריחה מהחיים. המושג "נברח" די שגור בטקסטים של אהבה. הנאהבים מחפשים, לרגעי השיא של אהבתם, מקומות שהם נקודות מוצא מהעולם, כמו אי בודד, בקתת הרים, או חושה בדואית במדבר, לפעמים בלי מים וחשמל. ואפשר גם בבתים רגילים, בעיר סואנת, אבל בלי לפתוח את הדלת ובלי לענות לטלפונים ולמיילים, פשוט לשכוח שיש בחוץ חיים שחייבים לחיות אותם.

לא כולם נאחזים באהבתם באותן אשליות ובאותה מידה, אבל אשליות כאלו ונוספות מאפיינות בעיקר את האהבה.

אשליה היא המצאה גאונית

מה אמרתי בעצם? לוותר על אהבה? בדיוק להפך. ראשית, כאמור, אני לא חושב שאהבה עצמה היא אשליה. בסך הכל היא מתחברת בקלות לאשליות מסוימות. ושנית, אשליה ככלל היא המצאה גאונית.

הנימוס, למשל, יוצר אשליות ("שמחתי לראות אותך", "אתה מדהים" ו"עברו 20 שנה ואת לא משתנה"), אבל קשה לראות איך אפשר לחיות בלעדיו. החיים איתו טובים ונעימים יותר. דוגמה אחרת: פלסיבו היא תרופת דמה המבוססת על האשליה שהיא תרופה אמיתית, וחולים מסוימים מסוגלים להתרפא בעזרתה.

יש, כמובן, גם את אלוהים. אלוהים, מנקודת ראות חילונית, הוא האשליה המוצלחת מכולן. אין אף תצפית מדעית המוכיחה את קיומו, ועדיין, לפי מחקרים מדעיים, הוא מצליח לרומם את הנפש, להגביר את הסיכוי לרגעי אושר ולרפא חולים מסוימים.

כך גם לגבי אהבה. האשליות שלה הן מעלותיה הגדולות. הן גורמות לנו להקים משפחה, ללדת ילדים, להעריך את עצמנו, לכתוב ספרים, ליצור יצירות אמנות וגם, ככל שזה נשמע מוזר, לחקור ולהמציא המצאות. גם אם מתפכחים מחלק מהאשליות, התרומה שלהן נשארת.

בסיפור של קלי לינק, הגבר לא ימצא לעולם את הנערה שהוא מחפש, אבל, בינתיים, הוא מצא את אשתו שגורמת לו אושר רב. לא היה שווה בשבילו לחפש את הנערה שהוא לא ימצא לעולם?

מתפכחים מאהבות מסוימות, אבל לא מהאהבה עצמה

אולי בגלל זה לא מתפכחים מאהבה. מתפכחים מאהבות מסוימות, אבל לא מהאהבה עצמה. לכל היותר יש שלומדים להיזהר, אבל חס וחלילה לא לוותר. כך, בדומה גם לגבי האושר. האושר הוא אשליה, אבל בזכותו אפשר להחזיק מעמד.

• ניתן לשלוח דילמות בתחום אהבה ויחסים, ואולי נבחר להתפלסף עליהן כאן.