למה הוא התנהג אלי בצורה כזאת? כי הרשיתי לו
פעם חם פעם קר. פעם מקל פעם גזר. לא מדובר בצדדים נוספים, אלא סותרים. כמו ג'קיל והייד. הבן אדם מופרע אם כך הוא מתנהג, ואני מופרעת שחזרתי. ככה קשר נראה לפעמים - כמו מחלת נפש!
על מה המהומה? גבר נוקשה, אשה חופשייה, קשר של חצי שנה, המראה מרשימה, נחיתה קשה.
נפגשנו באינטרנט. הוא רצה בי, אני פחות. הוא לא התרגש, ובסוף נשביתי בקסמו הייחודי. הוא חשב שאני "מדהימה, מיוחדת", וגם אני חשבתי כך עליו. ניהלנו שיחות עמוקות, תקשרנו בפתיחות וחלקנו רגעי אינטימיות מרגשים וחזקים שלא במהרה אשכח.
הערפל התחיל להתפזר וסדק מוזר הופיע
אבל אחרי תקופה קצרה ומבטיחה הערפל התחיל להתפזר וסדק מוזר הופיע. יש פרק בסיינפלד שבו הבחורה שג'רי חושד ששמה סיליקון אומרת עליו:"אצלו כל דבר צריך להיות בדיוק כמו שצריך. הוא היה יכול להיות נאצי מעולה!" אותו דבר, בול! דוגמאות: "אל תגעי בשמשת הרכב, אל תשעני על הניאגרה, אל תזרקי טישו לשירותים, אל תגעי בי בידיים הקרות שלך, אל תדברי לידי בעברית קלוקלת!" מילא התוכן, אבל הטון היה צדקני, מחמיר, רציני.
מצד שני - מאהב טוב, אינטליגנטי וחכם, אכפתי ותורם לחברה, מבין את נפש האדם, צוחק מאסי כהן...
אומר שאוהב אותי כל כך ומחבק חזק רוב הלילה, ואחר כך - קרח. מקשיב לסיפור ילדותי הכואב, מנחם, מבכּה, ולמחרת מדבר בקול מתכתי חסר רגש, אדיש.
ספגתי הכל. שרק לא יחשוב שאני היסטרית
ידעתי שזה לא אישית נגדי, אבל איך אפשר להפריד? כשאמרתי שהוא מכאיב ומעליב נהג לענות: "זה הסיפור שלך, הפרשנות שלך, הדרמה שלך, אני לא מוכן לשתף פעולה איתם". מתעלם מאחריות לצד שלו, שזה חצי מהקשר, מתעלם מהחצי שהוא אני. מחבק וממשיך בשלו. מכיוון שאכן יש בי צד דרמטי וחוסר ביטחון בהבנת רגשותיי - ספגתי הכל. שרק לא יחשוב שאני היסטרית.
כך היה רוב הזמן. פעם חם פעם קר. פעם מקל פעם גזר. גם חברתי נדהמה מהשינוי באישיותו בשתי פעמים שפגשה בו. לא מדובר בצדדים נוספים באופי, אלא סותרים! כמו ג'קיל והייד. הבנתי שזה פשוט מי שהוא, יכולתי לדבר, לקבל או לעזוב. לקבל התקשיתי. דיברתי - לא עזר, הוא לא הודה בבעיה.
אז עזבתי. פעמיים.
בפגישתנו האחרונה, שהיתה חלק מניסיון חלקי לחזור, הקשבתי בעניין לסיפורים על ילדיו ועזרתי לקפל את בגדיהם. אך למחרת נאטמו אוזניו לשיתוף החשוב לי, ודי במכוון. כאן הגבול שלי נקרע. הוא חשב שאם יהיה קשוח איתי, אהיה שלו. מובן שהשיג תוצאה הפוכה.
למה הרשה לעצמו להתנהג אלי ככה? כי הרשיתי לו. פשוט. רק צייץ לכיווני - שכחתי את כל החם-קר שלו וחשתי ניצחון: הוא רוצה בי! שום דבר אחר לא היה חשוב. כלומר, אני. עוד ניצחון כזה ואבדנו. דווקא אני, שמתקשה להתקרב, איתו ניסיתי. וגיליתי שלפעמים אכן עדיף להתרחק. ל-ב-ר-ו-ח!
הבן אדם מופרע אם ככה הוא מתנהג, ואני מופרעת שחזרתי. ככה קשר בין גברים ונשים נראה לפעמים - כמו מחלת נפש!
נעתי בין אהבה, שנאה, אמונה בפוטנציאל, רתיעה, אכזבה, תקווה וכעס. כעסתי על שנינו. עליו ששידר רגשות מבלבלים, ועלי שהסכמתי לקלוט. אבל בלעתי את הכעס, וכמו בבדיחה - לא רק בלעתי, גם גרגרתי.
מלמדים אותנו לא לכעוס. זה לא יאה ולא נאה. בטח לא לאשה מחונכת, מתורבתת= מאולפת. ולא רק כעס, אלא כל רגש אחר. בגלל הדיכוי הרגשי צצו סדנאות שמאפשרות לבטן הפרימיטיבית לצרוח עד כלות.
מה קשר, איזה קשר, לא אהבת אותו בכלל
אם היה קל לבטא רגשות באופן פרופורציונלי, אסרטיבי ופרודוקטיבי מול בן הזוג,כמו בשיטת האימגו, אולי היה אפשר להציל את הקשר. פחות את הצלחות שהייתי מעיפה לעברו בזעם. מצד שני - מה קשר, איזה קשר, לא אהבת אותו בכלל.
אז למה הייתי איתו?
הרוחניקים יציעו חוקים אנרגטיים, דומה מושך דומה, קארמה, מעגלים לא סגורים, מרובעים מניאקים (יש זן כזה, הבחור משתייך אליו). והפסיכולוג יגיד: "מי שהורגלה להתעללות רגשית תבחר בדומה". ושמעון מהיציע יפטור בבוז: "יאללה, לא טוב, מתקפלים!"
למעשה זה יותר פשוט, עצוב ואנושי - חזרתי בשביל החיבוק, בשביל מעט פירורי אהבה. לא קל לעזוב כשאין מספיק אהבה מעצמך, בתוכך. זו האחריות שלי בסיפור. כך גדלתי, בחסך נוראי באהבה, בקבלה.
אני האשה החזקה שיכולה לבד, פה שנון ולב ברזל, בפנים גורה שזקוקה לליטוף. הבחור קלט את זה וניגן על המיתר הזה בדיוק, מתכחש בדרך לחולשתו האינסופית. זו ההבנה שלי, אני יודעת ששלו שונה.
לפחות הקוץ של האחת הוא הפרח של האחרת...
השכל אמר - האופי שלכם מתנגש.
הנפש יעצה - תאמו ציפיות.
הרוח לחשה - כולנו אחד, לימדו לסלוח.
הרגש קבע - אינך אוהבת אותו, לכי.
הרגש ניצח. כשרוצים להישאר נזכרים ברגעים הטובים, כשעוזבים חייבים להיזכר ברעים. כך עשיתי ועזבתי, חשה שחרור והקלה עצומה. אין כמו חופש מכבלי הצפוי.
ומה עם אהבה אמיתית? לא יודעת... למה, מישהו יודע?
לפנייה לכתב/ת 
