רוצה למות צודק

"אני תמיד אומר שהחיים זה הדבר הכי מוזר שקרה לי. מה הייתי עושה בלעדיהם? זו שאלת השאלות". המשפט הזה, מפיו של גבריאל בלחסן, מכה בך בדיוק כמו מילות שיריו. רגע אחרי שרצף המילים נשמע, אפשר לחזור אליו ולנסות לפרש למה התכוון המשורר. אבל האמת? עדיף שלא. משהו בדרך שבלחסן מדבר גורם למאזין לרצות לשמוע עוד ועוד, מבלי לחפש תשובות. נראה שההשפעה הכל כך חזקה, ועם זאת פשוטה, של היוצר והזמר היא שהפכה אותו בשנים האחרונות לאחד האמנים המפורגנים ביותר בהיסטוריה של הרוק הישראלי. מבלי להגזים.

גבריאל בלחסן. רוצה לקטוף עגבניות (צילום: נעם נתן)

שנת 2010 תהיה כנראה השנה המוצלחת והעמוסה ביותר בחייו המוזיקליים של בלחסן בן ה-34. בפסח הוא יוציא את אלבום הסולו הרביעי שלו, "עתיד" (ומתוכו תוכלו לשמוע כאן ארבעה שירים) ובחודשים הקרובים הוא ייחשף אף יותר, בסרט הדוקומנטרי, "גם כשעיניי פקוחות". הסרט, שביים אופיר טריינין, מתאר את סיפורו המרתק כ"מסע מוזיקלי נפשי, שבמרכזו תהליך היצירה יוצא הדופן של גבריאל בלחסן, מוזיקאי דרומי הסובל ממחלת המאניה דפרסיה". הסרט יתחרה בפסטיבל דוקאביב המסורתי וגם עתיד להיות משודר בערוץ השני. לסיום, ב-24 במרץ יוענק לבלחסן פרס אקו"ם בקטגוריות עידוד היצירה ויוענקו לו 13 אלף שקלים.

האזינו לשיר "דשא". מילים ולחן: גבריאל בלחסן

כבר רבות נכתב על מחלתו הנפשית של בלחסן, זו שמלווה אותו ביצירתו האהובה כבר שנים רבות. גם כשהיה גיטריסט להקת הרוק המוערכת "אלג'יר" וזכה להצלחה אדירה בעקבות האלבום "מנועים קדימה", בלחסן לא הסתיר דבר במילים שכתב, סיבה נוספת שהמעריצים והעיתונאים כל כך אוהבים אותו.

האזינו לשיר "אדמה חרבה". מילים ולחן: גבריאל בלחסן

השיחה עם בלחסן נערכת ביום שהוציא יחד עם להקתו, "הבלחסניה", את השיר החדש "אדמה חרבה". היצירה הארוכה נפתחת במילים "אני מדליק סיגריה בסיגריה בסיגריה בסיגריה. משלב יד. מקפל רגל. מקפל אגודל. רקוב בפנים, כוס אמק. שיער גדל. ציפורנים גדלות. שלולית של בוץ. התעייפתי. קח אותי".

האזינו ל"רק לעוד כמה שעות". מילים: גבריאל בלחסן. לחן: בלחסן ורון בונקר

"ללא ספק, שיר מאוד משמח", צוחק בלחסן, "יש לו גם גרסת דאנס עכשיו בכל המועדונים, זה הולך להיות להיט. אל תשכח שהאלבום הזה נכתב והוקלט לפני לא יודע כמה שנים ודברים השתנו מאז.

"חייתי תמיד על שני קצוות. זה משהו שקיים בי אבל לפעמים הרס אותי. לא ידעתי מה זה אמצע ולא רציתי לדעת. תמיד האמצע שיעמם אותי. אבל בסוף אני יודע שבאמצע גם אפשר לעשות דברים נפלאים. היום יותר ויותר נוח לי שם. אולי האמצע שלי הוא הקצה של אדם נורמלי, אבל נורמלי כמובן במרכאות, כי בדרך כלל האנשים הנורמלים הם אלה שלא מטופלים. אלה ששואגים על הכביש ותולים שלטי חוצות של 'האח הגדול'. ים מטורף, גועש ופסיכי, צונמאים רודפים אחריהם. גלעד שליט עדיין יושב בכלא, אבל העיקר שאלירז לקח את המקום הראשון".

זה חשוב לך.

איך אתה מרגיש בכל פעם שאתה מוציא אלבום חדש?

"אני תמיד רוצה לקטוף עגבניות מיד אחר-כך. פעם קטפתי המון עגבניות. היינו נוסעים על הטרקטור מחמש בבוקר וקוטפים עגבניות ומלפפונים, היה בזה סוג של שלווה. אבל אני צוחק. בעיקר מאוד קשה להיות כל כך חשוף כל הזמן. אני חושף את עצמי בצורה כזו שאני מקבל גם חיצים וזה לא קל כי אני לא עשוי מאבן. עברתי הרבה מאוד דברים בחיים שלי שעשו אותי בנאדם מאוד חזק, אבל בכל זאת, זה לא קל".

מצד שני, כולם תמיד מפרגנים לך. אני די בטוח שמעולם לא כתבו עליך או על המוזיקה שלך משהו רע.

"לא, לא הצליחו, זה היה קשה. כי הבנאדם שרצה לכתוב הרגיש נבזה באותו רגע. אז הוא הפסיק, הדליק סיגריה ואמר לעצמו: 'אני אהבל'. לא כתבו ממש דברים רעים. האמת היא שמבחינה אבולציונית, אדם שכותב משהו כזה, מאיים עליך. אתה מרגיש מאוים.

האזינו לשיר "עתיד". מילים ולחן: גבריאל בלחסן

"זה כמו שבהופעה אתה נותן את כל כולך - ותמיד נתתי את עצמי ב-180 אחוז ואני לא חושב שזייפתי לרגע - אבל פתאום מישהו מחטט באף מול הפנים שלך וטראח, כל המגברים נופלים לך על הראש. מה לעשות? כשאנחנו מרגישים מאוימים - אנחנו מגיבים בהתאם. אבל הפרגון, המכתבים, הכמויות והדברים שקיבלתי, אני לא יודע איך לקבל את זה. איך מתמודדים עם זה?"

למה לדעתך זה קורה?

"כי אני נותן את כל כולי. אני חושף את עצמי קבל עם ועדה, אני עומד שם בראש הסולם וצורח את עצמי ערום. אז איך אפשר לשנוא בנאדם כזה? צריך להיות ממש דביל או רשע או... לא רוצה להשתמש בשמות של האמנים שעושים סמבה ברזילאית עם משהו קצת יווני, טורקי וחומוס-פול ארגנטינאי ביחד ועושים דולרים.

"תמיד אמרתי שהשירים של היום הם התאנים של מחר, אז תקפידו בשירים שלכם, תנו את הנשמה, יבוא יום ואנשים יקראו את זה כמו ספר תורה. זו האבולוציה של השירה והמוזיקה, ככה היא צריכה להיות, חייבים לשמר אותה.

לא בריא לאגו

"מה שמפתיע בהקשר שלי זה שאנשים בכלל מקשיבים למילים", הוא מוסיף, "ואני אומר לעצמי: 'בוא'נה, אני לא לבד'. התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא, מאז שאני זוכר את עצמי. אז מצד אחד זה לא מפתיע אותי. מצד שני, מאוד מרגש לקבל תגובות ומכתבים, ועוצרים אותי ברחוב, ולפעמים אני כבר אומר לעצמי: 'גבריאל, אולי הגזמת? אולי צריך לרדת קצת למחתרת? תרגיע. זה לא בריא לאגו הדברים האלה'".

ובכל פעם שמגיע אלבום חדש עם גל חדש של מעריצים, אתה מייחל לעצמך משהו אחר? או שתמיד אלו אותן השאיפות?

"אני מאמין גדול שאמן אמיתי צריך לעבור תהליך אבולוציוני. התחלתי בציור מגיל מאוד מוקדם, כתבתי בגיל קטן, אחרי זה ניגנתי, הלחנתי, שרתי. השלב הבא הוא לשחק בסרטים. אחרי זה, אולי סוף סוף אגשים את החלום שלי ואהיה סנדלר, או כמו ז'אק ברל, אלמד להטיס מטוסים".

בלחסן לא צוחק, הוא פשוט משתמש במטאפורה לתנועה מתמדת. "ככה זה צריך להיות. ברגע שאתה נתקע במקום ולא ממשיך, יוצר את אותו השטאנץ, אתה הופך לגרסת כיסוי של עצמך. בשבילך, כיוצר, זה לא בריא. אם זו דרך לגרוף דולרים, אז סבבה. אני לא כזה, אני לא מסוגל, אני רוצה למות צודק".

במהלך הזמן נראה שהמעריצים התחברו לא רק למילים, אלא גם לתקופות הקשות שעברת בחיים.

"כן, בגלל זה תמיד כשאומרים לי, 'בוא תספר לי מה קרה', אני תמיד אומר, 'עזבו, הכל כתוב. מגוחך לחזור לזה'. הכל נמצא בתוך השירים, והשירים שבאלבום החדש, כמו שאמרתי, נכתבו כבר מזמן. הרבה דברים השתנו מאז. הכל משתנה מהר, לכן חשוב לי להוציא אלבום מהר, להוציא אותו כבר אתמול.

"אלבום זה כמו קעקוע. אם תלך לעשות קעקוע של בחורה על הגוף ואז תיפרד ממנה, מה עכשיו? אתה צריך לכסות אותו שוב ושוב וזה לא נגמר. בסוף אתה נהיה כולך קעקוע אחד מהלך".

בלחסן. "אמן אמיתי צריך לעבור תהליך אבולוציוני" (צילום: אורית פניני)

"היום בא לי להגיד, תקשיבו לשירים האלה ותקשיבו לאלבום הבא שנכתב באותה התקופה, אבל תדעו שגבריאל כבר לא נמצא באותו מקום. גבריאל כבר לא לוקח סמים ושותה אלכוהול. גבריאל הפך להיות קפאיניסט. אני שותה המון קפה ומעשן המון סיגריות. אני שומר על עצמי ומתמודד. אני מאוזן והרבה יותר שמח, שליו ורגוע. קיבלתי כלים להתמודד ואני גם נמצא כרגע בתוך משהו שנראה כמו מערכת יחסים מאוד רצינית. זה עדיין בהתחלה, אבל אני כבר לא לבד".

מה תעשה כשיוענק לך פרס אקו"ם?

"אני הולך לעשות עם הכסף מקלחת. בשיא הרצינות, אני רוצה להגיד בטקס שאני תורם את כל הכסף לעצמי. לעשות דוש ומטבחון קטן. לסדר קצת את הבקתה שלי, שלאט לאט נראית כמו בית".

זה כיף שעם כל המחמאות פתאום מקבלים גם צ'ק.

"כרגע אני עסוק בלכתוב ספר פרוזה ויהיו בו גם שירה וציורים", מספר בלחסן על המסע הבא, "חזרתי לצייר עוד פעם, אבל יותר אבסטרקט. זו פסיכותרפיה מדהימה. אני חושב שבחיים, בנאדם שלא יכול להשתמש בכלים האלה הוא אומלל. מאוד חשוב לדעת שזו לא חייבת להיות רק מוזיקה.

"אני חייב לציין את התמיכה האדירה שיש לי מהבית. הם נמצאים איתי בכל הרגעים האלה שהקהל לא מוחא כפיים, שהקהל לא קיים, או שהוא קיים אבל וירטואלי מבחינתי. הבית זה המקום שלי, הבונקר שלי. יש לי תמיכה ואהבה אינסופית. יש לי עוד המון אחים ואחיות - שיחיו עד אין סוף באושר ועושר - ואני מקבל מהם המון אהבה ועידוד, כמו האהבה שאני מקבל מהאנשים שאוהבים את המוזיקה ואני רואה מה זה עושה להם. זו אחריות, סוג של שליחות. המשמעות היחידה בחיים האלה היא להעניק, זה הכל. להעניק בעצמך למען אחרים, שישתמשו בזה כתרופה".