למה דווקא עכשיו הייתי צריך לפגוש אותה?
דיברנו על המון נושאים משותפים ולא משותפים, שיחות שזלגו אל השעות הקטנות של הלילה. זה בדיוק מה שהייתי צריך: אשה יפה, איכותית ומעניינת, שיכולה להיות אשת שיחה נפלאה. אבל...
אוי, חוק מרפי, כמה שהוא רע. למען האמת זו הפעם הראשונה שאני באמת נתקל בו פנים אל פנים. תמיד התייחסתי אליו בהקשר של אנשים אחרים ומקרים שלא קשורים אליי, אבל נכון לעכשיו אני מאמין בו במאת האחוזים גם לגבי עצמי.
כמעט שנתיים אני שוהה באוסטריה, ועכשיו תקופה זו באה אל קצה. בקרוב מאוד אמצא עצמי שוב פעם בתוך הלחץ, העצבים וחוסר הסבלנות שמאפיינים את ארצנו, מתוך ידיעה ש"אין לנו ארץ אחרת", כמו שאמרו לפניי.
הייתי בטוח שמאסתי בווינה: במזג האוויר המקפיא שלא נותן אנרגיות לנפש ומייצר מחסור גדול בוויטמין די. כבר חשתי געגועים לארץ והשתוקקתי לחזור, אבל בדיוק אז מרפי דפק על דלתי והפך את הקערה על פיה.
אם יש דבר אחד שלמדתי על אנשים בזמן ששהיתי בארץ זרה הוא מהות ההבדל בין ישראלים לאירופאים. בלי להכליל, לדעתי רוב האירופאים, גברים ונשים, נשארים באותו קו אופי מחשבתי ילדותי שמאפיין אותם. מרגע סיום בית הספר בו הם נמצאים במעין סטטוס של בני בית נטולי אחריות עצמית, עצמאות, או ניסיון בחיים, הם נשארים אותו הדבר, בעוד שאצלנו, הישראלים, קו המחשבה משתנה.
אנחנו מסיימים את בית הספר ומיד מתגייסים לצבא, נפרדים מההורים, מהמיטה, מהארוחות הביתיות ומכל מה שהכרנו ומקבלים אחריות על חיים של אחרים בזמן שאנחנו עדיין ילדים בעצמנו. זו הסיבה שהבנות הישראליות יותר מעניינות לטעמי. הן יותר מפותחות, בוגרות והחלטיות, ושוב פעם אני לא מכליל.
הייתי חייב לפצות את ה"שכנה" שלי
זה קרה בערב שישי. חזרתי מארוחת שבת אצל חבר, הכנתי לי כוס תה והתיישבתי מול המחשב, גולש באתרי החדשות לראות מה חדש בעולם, מוצא עוד תולעת שיצאה מהמחילה להשמיץ את ישראל ולאחר מכן קופץ אל הפרצוף-ספר.
ולמתלבטים באותו עניין
להישאר עם אהובתי בארה"ב או לחזור ארצה?
יו נתן
היא בחורה מתוקה, עדינה וחכמה. ויהודיה. ואמא שלה ישראלית. והכי חשוב, היא נגעה לי בלב כמו שאף אחת לא נגעה בעבר. היא לימדה אותי מה זו אינטימיות, ואיתה גיליתי איך זה מרגיש שמאוהבים. אבל אני חייב לדעת שמתישהו נגור בישראל
העפתי מבט לבועה הירוקה הקטנה מצד ימין של המסך בפייסבוק, לראות אם מישהו מעניין מחובר. למה מעניין? כי לרובנו אין הרבה אנשים שם שהם באמת חברים שלנו, לרובם אפילו שלום ברחוב לא בטוח שנגיד אם ניתקל בהם. פתאום אני שומע קול של בועה מתנפצת. התקבלה הודעה.
רעות: "לא יפה לא להגיד שלום לשכנה שלך".
איזו שכנה? אני חושב לעצמי. היא ביקשה ממני אישור חברות לא מזמן ואני אישרתי, אבל היא לא מוכרת לי. כעבור רגע נזכרתי, יש קבוצה שנקראת מוישה האוס, שמטרתה לאחד יהודים בווינה ולזכות אותם בארוחות שישבת ואירוח בחגים, מידי פעם גם שיעורי דת או ערבי סרטים. בט"ו בשבט שלחתי הזמנה לארוע שהתקיים שם לכל חברי הקבוצה, ונראה שמשם היא ביקשה ממני את החברות.
השבתי לה: "איזו שכנה, את גרה פה בבניין?"
אחרי שאכלתי סרט עם עצמי באיזו שכנה מדובר היא אמרה שהיא סתם מתלוצצת. האמת, ככה היא תפסה אותי, אני אוהב בחורות עם חוש הומור. באמת לא היה יפה מצידי לא להגיד שלום לשכנה, אז החלטתי שאפצה אותה.
"מה את עושה מחר?" שאלתי, "יש מוזיאון של דארווין עם דינוזאורים, מאובנים וכל מיני יצורים מוזרים נוספים, רוצה ללכת?"
רעות: "כן, אני אשמח".
אז קבענו.
נפגשנו באחת מתחנות הרכבת התחתית. מבט חטוף לכיוונה משך את תשומת ליבי וחשבתי לעצמי שאם יש שם גם שכל אז זה בכלל מצוין. הקור המקפיא של וינה שעמד על מינוס שש מעלות גרם לדעתי לקצת הלם. אני כבר רגיל, אבל היא פשוט קפאה.
הבנתי שאני הולך לפספס משהו
נכנסנו למוזיאון, פתחתי את הדלת וכמובן שילמתי על הכניסה, כי גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. בפנים נמצאו יצורים מכל הסוגים, כאלו שחיים בים, ביבשה ובאוויר. למי שלא מכיר, הסיבה בעקבותיה דארווין יצא למסע שלו היתה בעקבות מקרה אישי מצער, ששלח אותו להוכיח שלא אלוהים הוא זה שברא את העולם, ומכאן ועד תורת האבולוציה הכל היסטוריה.
אז היינו, הסתכלנו, התרשמנו מאוד, דיברנו, צחקנו והעברנו את הזמן עד שהגיעה השעה להופעה של אסף אבידן.
הודעתי: "את באה להופעה". הצבתי לה עובדה והיא שמחה. הלכנו לאכול פיצה, שתינו בירה ויצאנו להופעה. נפגשנו עם עוד זוג חברים ובאמת היתה אווירה מאוד נחמדה. הרגשתי חיבור מסוים אליה, קליק. אחר כך הגיעו חיבוקים, ליטופים ונשיקות, ואני חושב לעצמי למה דווקא עכשיו, כשנותר לי רק עוד חודש?
יום למחרת זה כבר התחיל לתפוס תאוצה והבנתי שאני הולך לפספס פה משהו, אבל לצערי אני לא יכול לבכות על חלב שנשפך. נפגשנו המון מאז אותו יום בו לא אמרתי שלום לשכנה שלי. דיברנו על המון נושאים משותפים ולא משותפים, המון שיחות שזלגו אל השעות הקטנות של הלילה. זה בדיוק מה שהייתי צריך: אשה יפה, איכותית ומעניינת, שיכולה להיות אשת שיחה נפלאה.
באחד הלילות אמרתי לה שאילו הייתי פוגש אותה חצי שנה לפני כן הייתי נשאר עוד, האמת שאף אחת לא גרמה לי לומר זאת עד היום, אבל אני את שלי כבר החלטתי.
דמעה זלגה מעינה, ונראה שאז היא הבינה שזהו, זה באמת נגמר. אין הרבה מה להוסיף ולהגיד לה. הצטערתי על כך. ומאז, השם היחיד שרץ לי בראש הוא - מרפי.
מומלצים
