שתף קטע נבחר

חינוך ביתי: "הילדים עדיין זקוקים לאמא"

הילדים של חגית נובק לומדים כמה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיפה שהם רוצים. חגית מעדיפה שהם יהיו בבית, מתוך אידיאולוגיה. הילדים לפעמים רוצים ללכת קצת לבית הספר. חינוך ביתי - כתבה שנייה בסדרה

"בכל בוקר כשהייתי צריכה להיפרד ממנה, הרגשתי שאני עושה משהו לא נכון בשבילי ובשבילה", נזכרת חגית נובק, אם ל-4 ילדים בני 13, 11, 6, ו-8 חודשים, בפרידה מבתה השנייה בכל בוקר בגן. "בכל בוקר הרגשתי שאני מוותרת על משהו שהפך בשבילי יותר עיקרי וחשוב, לטובת משהו שהפך להיות משני".

 

בכתבה הקודמת בסדרת החינוך הביתי סיפרנו לכם על חדווה ורני כשר, הורים ל-6 ילדים שלא ביקרו בבית ספר מימיהם. במקרה של חגית ובעלה, הדרך אל החינוך הביתי לא הייתה ברורה מאליה ובהתחלה הילדים ביקרו במסגרות הרגילות. גם כיום, כאשר הילדים בגרו, לכל ילד מסלול משלו. יש אידיאולוגיה, בהחלט, אבל ישנה גם גמישות גדולה וראייה של צרכי הילד.

 

זקוקים לאמא

חגית נובק גדלה להורים הישגיים, שעסקו בחינוך. אביה ד"ר לסוציולוגיה ואמה עבדה שנים רבות במערכת החינוך. לחינוך הביתי היא הגיעה במהלכו של מסלול אחר לגמרי שהיה אמור להוביל אותה לקריירה אקדמאית דווקא בתחום מדעי כדור הארץ. בתה הבכורה טופלה מגיל חצי שנה על ידי מטפלת ובהמשך הלכה לפעוטון. כשנולדה בתה השנייה, גם היא נשלחה למטפלת, אבל ההמשך לא זרם כמתוכנן.

 

"בניגוד לבכורה שלנו, שהתנפלה על החיים והכל היה בסדר, השנייה הייתה זקוקה לי פיזית", חגית נזכרת. "היא הייתה ילדה לא פשוטה וחלתה הרבה. הייתי עמוק בקריירה, אבל עצם העובדה שהיא הייתה כל כך זקוקה לי, גרמה לי להישאר איתה שם ולהיות זקוקה לקרבה אליה בעצמי".

 

בהדרגה, צמצמה חגית את עיסוקיה באוניברסיטה לטובת הבית. לאחר כשנה עברה לעבוד בקרן קרב (תוכניות העשרה לבתי ספר) במשרה חלקית. "התוודעתי למערכת החינוך מבפנים", היא מספרת. "נוצרה לי שם תחושה מאוד חזקה שבבית הספר היסודי, הילדים עדיין זקוקים לאמא ולבית ושהם יוצאים ממנו מוקדם מדי".

 

כשהבת הבכורה היתה בת 3.5 והקטנה בת שנה וחצי, חגית הוציאה את שתיהן מהגן. "אמרתי שאני מחזירה את עצמי הביתה, שאני צריכה פסק זמן לעצמי", היא נזכרת. המשפחה התגוררה בבית חשמונאי, ליד רמלה. מהרגע ששתי הבנות היו בבית, חגית החלה לחפש חברה לבנות ולעצמה. "הבנתי שאני לבד בסרט הזה", היא אומרת. "התחלנו לפגוש אנשים וראיתי שיש עוד כמה אנשים בארץ שרוצים לגדל את הילדים בעצמם. התחברנו אל הקהילה של "באופן טבעי".

 

בהדרגה הוקמה על ידי אותה חבורה מיני קהילה של חינוך ביתי באזור רחובות. הקהילה גדלה וכיום, לדברי חגית, היא מונה עשרות רבות של משפחות מאזור המרכז, המתאפיינות בפעילות חברתית ענפה, כולל חוגים, מפגשים וטיולים המאורגנים על ידי הקהילה.

 

בהמשך, עזבו חגית ובעלה את בית חשמונאי ועברו לכורזים שבגליל. "רציתי להצטרף למשפחה הגרעינית שלי. חינוך טבעי הוא תפיסת עולם שלמה ודרך חיים", היא אומרת. "זה הוביל אותנו לחיים בשבט. רצינו גם לגור בגליל בקצב אחר. הקצב של המרכז היה נורא מהיר עלינו".

 

כיום, לחגית ולבעלה 4 ילדים, כאשר לכל אחד נמצא מסלול המתאים עבורו. הילדים לא למדו אף פעם באופן יזום, למעט לימודי אנגלית אצל מורה פרטית לבקשתם ומעט חשבון שלמדו עם האב.


 "בכל בוקר הרגשתי שאני מוותרת" (חגית). צילום: קובי רינת

 

"אני מקבלת אתכם לגמרי"

עם המעבר לגליל, ביקרה המשפחה בבית הספר של בני הדודים. "גילינו שם אשת חינוך מדהימה ופתוחה", מספרת חגית. "תיקי פורת המנהלת אמרה 'אנחנו בית ספר קהילתי ומבחינתי אתם חלק מהקהילה. אני מקבלת אתכם לגמרי. אם אתם רוצים להשתלב באיזשהו אופן, אתם מוזמנים'. היא הראתה לנו את המערכת ואמרה 'תבחרו מה שאתם רוצים'. הגדולה בחרה 3 מקצועות תל"ן (תוכנית לימודים נוספת, חוגי העשרה) והלכה רק אליהם, מבלי להיות מחויבת. השנייה לא רצתה כלום ונשארה בבית".

 

בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, בחרה הבת הבכורה להצטרף לראשונה לבית ספר דמוקרטי באזור והיא לומדת בכיתה ז'. "היא הרגישה שהיא בשלה לצאת מהבית. היא טיפוס חברותי. על אף שלא לימדנו אותה באופן יזום, מדהים לראות את ההשתלבות שלה. היא פשוט שוחה כמו דג במים, אפילו במתמטיקה. היא מהמצטיינים ומקבלת ציונים מדהימים. אם חסר לה משהו, הסבר קטן של המורה או שלנו מצמצם לה מיד את הפער".

 

"יש מין עמוד שדרה נורא חזק שנוצר אצל ילד כשהוא מצליח ללמוד דברים מתוך מוטיבציה פנימית. הלמידה נהיית פשוטה וטבעית במקרה כזה", חגית מסבירה את מה שנשמע כמעט בלתי אפשרי. "הבת השנייה שלנו למשל, שהתחילה לקרוא ממש רק בגיל 10, בולעת עכשיו ספרים". גם בתם השנייה שכעת בכיתה ה' על פי גילה, הצטרפה בתחילת השנה לראשונה לבית הספר היסודי לשיעורי תל"ן בלבד.

 

בועט באידיאולוגיה

בנה בן ה-6 של חגית החליט לבעוט באידיאולוגיה בגיל צעיר והצטרף בתחילת השנה לגן עם בת דודתו. "זה שם אותי בפינה לא פשוטה", אומרת נובק בכנות. "זה עימת אותי עם הצורך לבדוק כמה אני מכתיבה להם וכמה אני מקשיבה ומאפשרת. החלטנו לאפשר לו והוא מאוד נהנה. לאחרונה הוא התחיל לדבר על זה שהוא רוצה לחזור הביתה. הוא לא יעלה לכיתה א'", היא עונה לשאלתי.

 

"אני לגמרי לא מרגישה שהקרבתי משהו", היא עונה לשאלה אחרת שעומדת תמיד באוויר כשמדובר בחינוך ביתי. "עשיתי את השינוי כי הרגשתי הפוך ועם השינוי גיליתי בי צדדים אחרים שאף פעם לא קיבלו את הקול שלהם, כי חונכתי על הישגיות ואינטלקטואליות כבדה. אני מאוד פעילה בקהילה, שותפה בעריכת העלון 'באופן טבעי' ומעבירה מעגלי נשים. אני יודעת שכשיבוא הזמן, גם אמצא את הדרך לפרנס בכיוונים הללו. זה דורש המון ויתורים, אבל ממילא אורח החיים הצנוע הוא חלק מהתפיסה שלנו. אין אצלנו נסיעות לחו"ל, חופשות הן באוהל ואנחנו קונים הרבה מוצרים ביד שנייה".

 

במקרה של משפחת נובק הילדים מתחילים בחינוך ביתי בגישת ה-Un schooling, אך נחשפים גם למסגרות החינוך הרגילות על פי רצונם. אם וכאשר הם מביעים רצון לעזוב את הקן ולהשתלב בחברת בני גילם במערכת החינוך, האידיאולוגיה של ההורים מגמישה את עצמה לטובת צרכי הילדים.

 

איך הגיבה המשפחה הרחבה שחינכה כאמור לאידיאולוגיה שונה? אני שואלת. "אצל הרבה אנשי חינוך ביתי יש נטייה לשלול את המוסכמה של חינוך ציבורי", היא מסכמת. "הם מרגישים מאוד חזק – 'אנחנו עושים את הדבר הנכון ואחרים טועים'. עבדתי המון על לכבד את הבחירה של האחרים. אין לי ספק שבית הספר מתאים לרוב הילדים. אם באים עם גישה כזו ומקבלים אותה אצל אחרים, גם הקבלה של האחרים את התפיסה שלך הופכת לפשוטה יותר".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"ללמוד מתוך מוטיבציה פנימית"
צילום: קובי רינת
מומלצים