חיליק מגנוס

הטעות הכי גדולה שמטייל יכול לעשות זה לא לדעת. זה יכול להיות ממש קטלני. מדי שנה אנחנו מאבדים מטיילים לא כי הם חסרי אחריות ונמהרים - להפך, רובם אנשים מאוד אחראים ונבונים - אלא כי הם לא יודעים. צריך לדעת איך להתנהג, מהם הכללים. הרי אתה לא נכנס לים בפעם הראשונה בחייך, וישר צולל לעומק 50 מטר. רצוי להכיר את פני המים לפני שצוללים למעמקים.

מחלץ צריך המון ידע. הטריק הוא להבין תהליכים ולבנות מכלול שלם של תמונה. אנחנו מתעסקים במגוון גדול של תקלות שיכולות לקרות לאנשים, מניתוק קשר וחילוץ נפגעים מסמים ועד חטיפות ואירועים פליליים. זאת עבודה שמבוססת על ניסיון, מערכת קשרים מסועפת ויכולת הפעלה של אנשים. זה ארגון מודיעין פעיל, שהיכולות הפיזיות הן לגמרי משניות בו.

כשאנשים נמצאים במצוקה, הם מעדיפים עשייה על פני חשיבה. אבל מחלץ צריך להיגמל מההרגל הזה. נכון שצריך הרבה אומץ לשבת בשקט ולנתח את המצב כשכולם מסביבך מתרוצצים, אבל גם אם על פני השטח זה נראה כאילו לא אכפת לך מהבנאדם, התפקיד הראשון שלך הוא לחשוב. רק כשאתה יודע איפה הסיכויים למצוא, אתה הולך ועושה.

המטייל הישראלי הוא על הכיפאק. סקרן, יוצא למרחקים, משקיע זמן ומאמץ בטיול. חבל רק שהוא בא מהתרבות שלנו, כי תרבות השטח שלנו היא לא משהו. אנחנו עם שלא היה מחובר לאדמה ולארץ, שכל התרבות של הבחוץ רחוקה ממנו. והכי גרוע זה שאם תבוא לישראלי ותגיד לו שהוא צריך ללמוד איך לטייל, הוא ייעלב. הוא ניווט בצבא, ואתה בא ללמד אותו איך הולכים?

טרק זה לא מסע בצבא. זה אחריות וידע אחרים לגמרי, ובארצות אחרות מבינים את זה. בניו זילנד למשל הולכים לקורסי טרקים עם מדריכים מוסמכים, ולומדים את רזי הניווט, ההישרדות וההתנהגות בשטח. לומדים איזה ציוד לקחת ובאיזה משקל. רק אחרי כל ההכשרה הזאת, אנשים מרשים לעצמם לצאת לטייל.

לישראלים אכפת. יש לנו פשוט רגישות גבוהה במקרים של אסונות, צרות וכאבים. פעם חיפשנו ישראלי שנעלם בטרק עם בחור אוסטרי. גייסנו כסף להוציא מסוק, והתקשרתי לאבא של האוסטרי שיתרום גם הוא. התשובה שלו היתה שבעוד שבוע יש לו יומולדת, והבן שלו תמיד מתקשר, אז הוא לא דואג. בחיים לא הייתי מקבל תשובה כזאת מהורים ישראלים. מעבר לזה, אף מטייל אוסטרי באזור לא הפסיק את הטיול שלו כדי לעזור בחיפושים. כשמטייל ישראלי נעלם, כמות המתנדבים שמגיעה מכריחה אותנו להקצות מישהו שאחראי רק למתנדבים. ועוד דבר: כשאוסטרי נעלם, הלך הרוח של העיתונות שם הוא שמדובר בחוסר אחריות שלא צריך ליפול על כתפי הציבור. אני רוצה לראות עיתונאי ישראלי שכותב דבר כזה.

אנחנו אור לגויים בחילוצים. בצונאמי הגענו ראשונים, הוצאנו את כל הישראלים תוך 24 שעות במטוס שנידבה אל־על, בזמן ששרת החוץ של שוודיה רקדה בנשף. הם שנות אור מאחורינו בעניינים האלה. במשרד החוץ יש מחלקה מיוחדת לישראלים בחו"ל, וככל הידוע לי אין עוד מדינה עם דבר כזה. מהבחינה הזאת הם הדפוקים, לא אנחנו.

לא צריך לטייל בשביל לעשות סמים. הרי אין מקום בארץ בלי סמים, ומי שחושב אחרת הוא תמים. צריך להבין את זה ואי אפשר למגר את זה. הרבה הורים מלאים בדעות קדומות, בורות ופחד מסמים, והם נכנסים לוויברציות כשרק מזכירים את המילה. הם צריכים להתעורר ולהבין שהדור הצעיר כולו חי בתוך תרבות של סמים. גם אלה שלא מעשנים.

מניסיוני, נשים מתמסרות לסמים הרבה פחות מגברים. יש הרבה חבורות של בנים שיושבים ומעשנים מבוקר ועד ערב, ועוד לא פגשתי חבורות של בנות שעושות את זה. אגב, גם את כל סיפורי הגראס והמין אני לא רואה במציאות. ההפך הוא הנכון: אתה פוגש צעירים שיושבים ותוקעים צ'ילום אחרי צ'ילום, נעשים סחבתיים ומלוכלכים, לפעמים אפילו מפסיקים להתרחץ מרוב שהעישון תופס את כל זמנם. אם כבר, הם מגיעים למצב של חוסר עניין מוחלט במין הנשי.

רוב הנפגעים מסמים חוזרים להיות אנשים רגילים ומתפקדים. צריך לתת לכל אחד מהם צ'אנס לחזור לחיים רגילים. כמו שאדם ששבר את רגלו יכול אחר כך לרוץ, גם זה שנפשו נשברה יכול אחר כך לרקוד.

טיול זה לא לונה פארק. לפעמים זה קשה ועצוב, ולפעמים מדכדך ובודד. העבודה שלי היא נגיעה בכאב איום. זאת מטלה קשה ומעיקה, שעם השנים הופכת רק לקשה ומעיקה יותר.

לחזור בלי כלום זה איום ונורא. אנחנו עושים הכל כדי שזה לא יקרה, אבל לא הכל בידינו. חוסר ודאות זה עניין שמפרק משפחות. אם יודעים שהנעדר מת ושהולכים למצוא גופה, אנחנו כבר לא מצילים אותו אלא את המשפחה שלו. ושיהיה ברור, מבחינתי זה אותו דבר.

הנוסע האמיתי נוסע בכלל בדמיונו. כשהייתי צעיר ותזזיתי, אבא שלי היה מביט בי באדישות מהכורסה שלו ומפטיר לעברי את המשפט הזה. חזק, לא?

• חיליק מגנוס הוא המייסד והמנהל של חברת מגנוס, המתמחה באיתור ובחילוץ מטיילים