לזכור או לשכוח? מה צריך לעשות עם הזיכרון?
אף אחד לא יגיד לאלמנת צה"ל בצורה ישירה "תשכחי מבעלך", אבל יעודדו אותה מאוד להצניע את זכרו, במיוחד אם היא בונה לעצמה משפחה אחרת. האם באמת צריך לשכוח את המתים כדי להמשיך בחיים "תקינים", או שאפשר לכלול אותם בסיפור חיינו?
החברה מצפה מבני המשפחה השכולה - יתומים, אחים, חברות או אלמנות - אחרי תקופה מסוימת של חסד, "להמשיך הלאה". אפשר להתאבל חודש, להרגיש אחרת שנה, אבל אחר כך, החברה מצפה מבני המשפחה "להתקדם", להשאיר את המת מאחור, להשלים עם האובדן, לסיים עם האבל ולחזור לחיים.
גם המודלים הפסיכולוגים לאבל ואובדן מרמזים שיש להשאיר את המתים מאחור. לפי התיאוריות קיימות שלל תגובות שונות לאבל, וכולן הגיוניות ונורמליות, בטווח זמן סביר לאחר המוות. מותר להיות בהלם למשך זמן קצר, ואחר כך אפשר לכעוס, להיות עצובים, לקבל על עצמך כללים וחוקים חדשים ("מאז שאבא מת אני מניח תפילין כל בוקר"). אך בסופו של דבר, תהליך אבל "טוב" במונחים פסיכולוגים צריך להסתיים בקבלה - השלמה עם האובדן והליכה הלאה. קדימה. למקום אחר, רחוק משם. אין סבלנות או סובלנות אם התהליכים מתקדמים לאט מדי, ומי שנתקע או משתהה מקבל את האבחנה הלא נעימה "אֶבֶל פתולוגי".
אף אחד לא יגיד לאלמנת צה"ל בצורה ישירה "תשכחי מבעלך", אבל יעודדו אותה מאוד להצניע את זכרו, במיוחד אם היא בונה לעצמה משפחה אחרת. האלמנות עצמן מרגישות אחרת, אך אם ישתפו בתחושותיהן את האחרים, זה יתקבל בהרמת גבה או אפילו ביקורת ישירה. אנשים סביבן יעדיפו לדבר איתן על המשפחה החדשה, החיים החדשים, ההתאוששות, השיקום. לא על כך שגם אם התחתנו שוב, הן בעצם נשואות לשני בעלים - אחד שמת ואחר שעדיין חי.
האם באמת צריך לשכוח את המתים על מנת להמשיך בחיים "תקינים" ונורמלים?
חיים גורי חשב אחרת, כפי שכתב בשיר הרעוּת, אחד השירים שהכי מסמלים את יום הזיכרון:
"ונזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזו לעולם
לא תתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח"...
במקום להיפטר מזכר המת ולהשאירו מאחור בתהליך ההשלמה עם האובדן, גורי מציע, ורבים מאיתנו מרגישים שזו אכן הדרך "הנכונה", להתמודד עם שכול ואובדן דווקא דרך הזיכרון. אמנם כבר אין אפשרות להתחבר לאהוב באותה דרך שהתנהלה בחייו, אבל אין זה אומר שחייבים להתנתק. אפשר לנסות לחפש דרך אלטנרטיבית, חדשה, שתאפשר קשר.
לבנות סיפורים אלטרנטיביים לסיפור החיים התקוּע
הגישה הנרטיבית בפסיכולוגיה, שפותחה על ידי מייקל וייט ודיוויד אפסטון, גורסת שאדם נותן משמעות לחייו דרך הסיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו. אנשים מגיעים לטיפול, או לתקיעוּת בחיים, כשהסיפור שלהם רווי בעיות. חלק מהטיפול מתמקד באפשרות לבנות איתם יחד סיפורים אלטרנטיביים לסיפור חייהם התקוע, שהם עדיפים, יעילים יותר, ונשענים על הכוחות הנפשיים הפנימיים שיש בכל אחד מאיתנו.
בניגוד לתיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות שמבקשות מהאדם "להשתקם" ובאותה הזדמנות להיפרד ולהשאיר את המת מאחור, הגישה הנרטיבית מעודדת את האנשים דווקא להתחבר שוב, בדרך חדשה, רעננה ומקורית, אל המתים שלהם – ולחזק את הקשר איתם. דרך ההיזכרות מזמינים את האנשים להתחבר מחדש לאהובם שנפטר, אם הם מעוניינים בכך, שכן הוא חלק מסיפור החיים שלהם, ולפיכך גם חלק מהקולות שמלווים אותם ומהזהות שלהם.
אירועים שמעוררים פתאום למחשבה על משמעות חיינו
ארוין יאלום, הפסיכולוג האקזיסטנציאליסטי והסופר הידוע, התעסק כל חייו, ובעיקר בשנים האחרונות, בחרדת המוות. בספרו האחרון "להביט בשמש", שכתב בגיל 75, הוא אומר ש"אף כי המוות מכלה אותנו – רעיון המוות מציל אותנו". הוא מתאר "אירועי יקיצה", אירועים שבעטיים אנחנו מתעוררים פתאום למחשבה על משמעות חיינו, הערכים שלנו, המטרות שלנו, סדרי העדיפויות שלנו. מוות של אדם קרוב, ואבל על אובדנו, מהוים הרבה פעמים "אירועי יקיצה" שכאלה.
בהקשר הזה יאלום מציע את "רעיון האדוות": כל אחד מאיתנו יוצר במשך חייו, הרבה פעמים לא בכוונה מודעת, מעגלי השפעה מתרחבים והולכים, שעשויים להמשיך להשפיע על אחרים במשך שנים ואפילו דורות, גם לאחר מותנו - כמו אבן שנזרקת לאגם ומשאירה אחריה מעגלים הולכים ומתפשטים במים, גם לאחר שכבר שקעה. כך, גם לאחר מותו של אדם הוא משאיר את האדוות שלו, את חותמו, הממשי, על האנשים הקרובים לו, ולכן גם לאחר מותו עדיין יש לו ולאדוות שלו משמעות, קיום וחשיבות.
רונן, אחיו הצעיר של גילי, היה בן 20 כשנהרג במהלך שירותו הצבאי. אילו היה חי, היה היום בן 40. מעתה ואילך, בכל שנה, נמנה יותר שנים למותו מאשר לחייו. רונן היה בחור צעיר יפה תואר, שובב, מלא שמחת חיים, שלא הספיק מספיק בחייו הקצרים, אבל אסף הרבה חוויות, חברים ואוהבים סביבו. ילד שאנשים אהבו לאהוב.
אנחנו לא שוכחים אותו, וגם אלה שלא הכירו אותו, מפני שהצטרפו למשפחה אחרי מותו, שומעים עליו, לומדים עליו וזוכרים אותו דרך האדוות שהשאיר אצל אוהביו. אחד השיעורים החשובים שהוא לימד אותנו, גם בדרך בה חי את חייו וגם במותו האכזרי והמוקדם, היה שלא טוב לדחות את האושר למחר. כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר. צריך להוציא מכל יום את המקסימום, ולעולם לא לקחת את עצם החיים כמובן מאליו.
אולי יהיו אנשים שיראו בכך קלישאות, אבל בשבילנו זו אמת שנלמדה דרך כאב גדול.
- יעל דורון, פסיכולוגית, וגילי בר, מאמן לקראת זוגיות, מכון זוגות
