לא רוצה לחיות באשליות ולחכות לשובו הלא בטוח
קראתי את סיפורך והזדהיתי כל כך, אבל אני לא רוצה יותר לחיות את הסיפור הזה ולא רוצה להזדהות יותר עם סיפורך. לא רוצה לחיות כך ולגלות יום אחד שעפו לי השנים, שאני אשה שבורה שנאחזת באהבה לגבר ששיחרר מזמן. תגובה לטור של שרית שי
אבל אני כן חייבת להגיד שהדימיון הרב בין שתינו זעזע אותי. אפילו עברה בי לרגע מחשבה הזויה מחליאה שאולי על הגבר שלי את כותבת, עד כדי כך.
אני לא מאמינה שאני כותבת לך שורות אלה אחרי שאת, מתוך ליבך וכאבך כתבת את שלי. אני לא מאמינה שאני פתאום בצד האחר של הסקאלה, ואני גם לא הכי מאמינה שמה שאומר לך יחלחל, אצל שתינו... אבל אני חייבת לכתוב לך.
גם אני שמעתי את המילים היפות והנוגות האלה: "לא יהיה בינינו כלום, תמשיכי הלאה. העולם כולו לרגלייך". המילים האלה משאירות אותך להמשיך לחיות בתחושה שאת חיה בסרט. ממש סרט שמישהו כתב המבוסס על איזה רומן של דניאל סטיל. התחושה העצובה הזו שמלווה אותך, שאת חווה סיפור אהבה טרגי מאין כמותו, כזה של פעם בחיים, לא נותנת לך מנוח, וגרוע מזה, גורמת לך להיאחז באמונה שעוד מעט יגיע הסוף הטוב. כי איזה סיפור אהבה כזה לא יגמר בסוף טוב?
אני לא יודעת מהו גילך, אבל הבנתי שהוא מבוגר ממך. עבר את הסיבוב הראשון של החיים. עשה ילדים, כבר הקים לו את הבית וטעם ממנת הנישואים. לא רוצה עוד ילדים, לא רוצה להתפשר, לא רוצה להתמסר. מפחד. זה תיאור מושלם של הגבר שלי. אני, צעירה עדיין, הייתי שם שנתיים. רשמית, זה נגמר לפני חודש וחצי, אבל לא אוכל להגיד לך סופית, מפני שאני כבר לא מסוגלת לשקר לעצמי. זה נגמר סופית כל כך הרבה פעמים בעבר, וזה התחיל מחדש בכל פעם נוספת.
בדירה חדשה, נקיה ממנו, אני מקווה להתחיל פרק חדש
אתמול כמעט נפגשתי איתו, אבל הפעם לשם שינוי קיבלתי את המכה לפני ולא אחרי. ובעודי מהרהרת באירועי האתמול, אני נתקלת בטור הזה שלך. בחודש וחצי האחרונים רזיתי ודי חזרתי לעצמי, לאחר שהעצב, שהוא מנת חלקי כבר שנתיים כמעט, הפריע לי לחשוב על עוד מישהו חשוב מלבדו - על עצמי! גם אני פצחתי בדיאטה והגעתי למשקל היעד שלי. גם אני עוברת השבוע דירה. אבל שלא כמוך, אני מאוהבת בתל אביב כמעט כמו שאני מאוהבת בו. אז את העיר הגדולה אני לא עוזבת. אבל בדירה חדשה, נקיה ממנו, אני מקווה להתחיל פרק חדש.
גם אני נאחזת בנחמה שהוא אוהב אותי
גם אני בוכה פחות. אבל ברור, עדיין בוכה. במיוחד אחרי שאני מדברת איתו, או רואה אותו כבדרך אגב. גם אני נאחזת בנחמה שהוא אוהב אותי. אני ממש מאמינה בזה. ומשום מה כשאני קוראת את המילים שלך לראשונה אני תוהה, האם הוא באמת באמת אוהב? פתאום האמונה שלך ושלי נראית לי מטופשת. פתטית.
יש משפט חביב שאומר שזה ששווה שתבכי עליו, לעולם בעצם לא יגרום לך לבכות. אולי זו לא קלישאה? להבדיל ממך, אני לא קיבלתי ממנו אפילו לא פרח קטן שאוכל לשרוף עכשיו. התעקשתי כל הזמן להבהיר לו שאין אצלנו מקום לחומריות. שהקשר בינינו לעולם לא יהיה כרוך בכסף, מתנות וכד'. לא רציתי ממנו כלום. רק אותו! לפני שבוע בערך מצאתי חולצה שלו ששכח אצלי פעם. חשבתי להשאיר אותה. עכשיו אני לא בטוחה שאני רוצה בה.
אז לי, להבדיל ממך, אין הרבה חפצים להיפטר מהם או לשרוף אותם. אבל אני גם לא חושבת שהם אלה שמהווים את הבעיה הגדולה באמת. כי השאלה האמיתית היא באיזה דרך ואיך מוחקים ונפטרים מהזכרונות? איך מעלימים אותו מהלב? איך שוכחים שהיה שייך לו?
אני לא יודעת את התשובה. אבל עכשיו, אחרי שהזדעזעתי בעקבותייך, אני מרגישה פאניקה לצאת לחפש תשובה. כי אני לא רוצה יותר לחיות את הסיפור הזה ואני לא רוצה להזדהות יותר עם סיפורך. ואני לא רוצה לחיות באשליות ולחכות לשובו הלא בטוח, רק כדי לגלות יום אחד שעפו לי השנים, ושמי שאני זו אשה שבורה ומרוסקת שנאחזת באהבה לגבר ששיחרר מזמן.
אני רוצה לנגוע בדבר החמור ביותר שציינת בטור, ואמנם לא הקדשת לו יותר משני משפטים אבל עבורי הוא סימל את האסון הגדול שלך שממנו אני בורחת מהיום. ציינת שאת מרגישה שפספסת את ההזדמנות להיות אמא. בבקשה בבקשה, אל תחשבי כך! לא משנה בת כמה את, לא משנה אם אהב או לא אהב, אסור לך ואסור לאף אחד למנוע ממך את הזכות הזו! אל תתני לעצמך לעשות לך דבר כזה! בעניין הזה אני מאמינה שהמכשול היחיד בדרכך זו את ורק את. קומי, לכי בצעי את כל הבירורים שיש ותביאי ילד לעולם. כן, לבד! זאת לא בושה! זאת זכות וברכה ומתנה נצחית שאת תעניקי לעצמך. אשה שכותבת ואוהבת וכואבת כמוך תהיה אמא נפלאה ומגיע לך להיות אמא. נקודה!
את בוכה על השנים שבזבזת. אל תבכי על חיים שלמים! קומי! את יכולה לעשות את זה!
מאחלת לך למצוא את הכוח להבין שמגיע לך להיות מאושרת.
