סוף סוף, גאה להיות Knick
מזה שני עשורים, לבד מכמה הבלחות של ג'ון סטארקס ולאטרל ספריוול, סבלתי לאהוד את הניקס. עכשיו, כשהם בקרקעית הכי נמוכה שיש, אני יכול להגיד בפה מלא: זו הדרך
להיות אוהד של קבוצה, בדרך כלל, זה גורל. לא ממש משהו שבשליטתך. אם יש לך אחים גדולים, כמו במקרה שלי, בדרך כלל הם אשמים. אחי הגדול הפך אותי ל"ניו יורקר", וקבע לי עובדות בשטח. יאנקיז, ג'איינטס וניקס. אין פה מקום לדיון.
מאותו רגע, איפשהו בתחילת שנות ה-80, הוא הפך אותי לאומלל לאורך רוב השנים. אמנם היאנקיז והג'איינטס נתנו כמה שנים של סיפוק, אבל במדיסון סקוור גארדן, מה לעשות, היה בעיקר עצוב. היו את ההבלחות של פט ריילי וחבורת הלומים בתחילת שנות ה-90, כשאת ההטבעה של ג'ון סטארקס על הראש של הוראס גרנט והבולס לא אשכח בחיים.
בתקופה ההיא, כשעוד לא היה אינטרנט, היתה לי סיבה טובה לקום לפינת הספורט של "בוקר טוב ישראל" כדי לשמוע ברדיו מה עשו הניקס של פטריק יואינג וצ'ארלס אוקלי במהלך הלילה. בהמשך היו עוד כמה רגעים משמחים תחת ג'ף ואן גנדי, לארי ג'ונסון, לאטרל ספריוול, מרקוס קמבי ואלן יוסטון, אבל לא מעבר. הרוב היה שומם, עצוב, ובעיקר מביך.
הבעיה העיקרית של הקבוצה הזו היתה תופעת ה"בצל" - שכבה על שכבה על שכבה. מעולם לא אמרו שם: "בואו נוותר על שתי העונות הקרובות, ונכין את הקרקע לבניית קבוצה טובה בעוד שלוש שנים". למה? כי זו ניו יורק. ובתפוח הגדול אי אפשר להגיד לאוהדים: 'חכו שנתיים'. תראו קבוצות כמו דאלאס, מינסוטה, בוסטון, שיקגו, דטרויט, גולדן סטייט. כולן היו למטה, ואחר כך למעלה. אי אפשר להיות תמיד למעלה.
וולש ניקה את האורוות
ואז הגיע דוני וולש. האיש שירש את כיסאו החורק של אייזאה תומאס (עשה כל כך הרבה נזק לקבוצה הזו) החליט - איך ארז מהאח הגדול אומר? 'ויהי מה' - לנקות פה את כל האורווה. בערב הטרייד דד-ליין, איפשהו בסוף פברואר, גם ג'ארד ג'פריס הצטרף לרשימה הארוכה של הטריידים שוולש ביצע, ומאותו הרגע אפשר להגיד זאת בלב שלם - הוא הצליח.
אני יודע שלא מעט אנשים רואים במה שקרה במדיסון סקוור גארדן בשנתיים האחרונות כ'פתאט', אבל לא אני. וולש הקריב את עונות 2008/09 ו-2009/10, על מנת להגיע לפגרה הקרובה עם הכי הרבה מקום פנוי לשלם לכוכבים הגדולים, כדי שיעשו את מה שאף אחד מאז 1973 לא הצליח לעשות - לזכות באליפות בניו יורק.
זה נכון שללברון ג'יימס הכי נוח ונעים בקליבלנד, הבית החם שלו; שדוויין ווייד מאוד נהנה במיאמי; שכריס בוש לא הצהיר שהוא רוצה לעבור למנהטן; שג'ו ג'ונסון עדיין רחוק, כמו גם אמארה סטודמאייר ורודי גיי. אני יודע שרבים וטובים סרבו להגיע לעיר הזו, רק בגלל כל הלחץ והתקשורת שמקיפים אותה. אז מה, זו סיבה להרים ידיים? לא בעיני וולש.
מהרגע שוולש, ניו יורקר אגב, נכנס לעניינים הוא החל לפנות מקום בתקרת השכר. זאק רנדולף, ג'מאל קרופורד, טים תומאס, ג'רום ג'יימס, אנתוני רוברסון (כן כן, ההוא מהפועל ירושלים), מאליק רוז וקוונטין ריצ'ארדסון פינו הרבה מקום, כשכל השחקנים שהגיעו במקומם יסיימו את חוזיהם בקיץ הקרוב. נותרו לו שתי בעיות - אדי קרי וג'פריס. את קרי, היה ברור, אף אחד לא ייקח. אבל ג'פריס מצא לעצמו בית חדש ביוסטון ולוולש נותר מקום להחתים שני שחקנים במקסימום משכורת, מה שהפך את ניו יורק למועמדת בכירה להנחית את לברון ושות'.
צ'נדלר וגלו מחכים לשמות הגדולים
שני השחקנים המרכזיים שמחכים ל"סופרסטאר" שיחתום בניו יורק הם ווילסון צ'נדלר ודנילו גלינארי, כשגם דייויד לי יוכל להישאר, בזכות חוקים כאלו ואחרים, לא תחת תקרת השכר. במידה ששני כוכבים גדולים יחתמו בגארדן, עשוי גם טרייסי מגריידי, אם יהיה בריא כמובן, להסכים להישאר בניו יורק תמורת סכום נמוך, רק כדי לזכות בתואר ראשון בקריירה.
ובכלל, יהיו לא מעט אנשים שיגידו - 'לא רוצים את לברון. תביאו לנו את ג'ו ג'ונסון ואמארה סטודמאייר, או ג'ונסון וכריס בוש, ואנחנו הופכים למועמדים לאליפות'. הקיץ הזה יתחיל כמובן סביב לברון, אך ממש לא יסתיים סביבו.
ניו יורק סיטי. מרגישים את השינוי באוויר (צילום: רויטרס)
פתאום הם שוב רלוונטים
במהלך העשור האחרון, הניקס לא ממש תפסו כותרות בתקשורת של ניו יורק, שלא לדבר על כאלו חיוביות. היאנקיז והמטס (קבוצות הבייסבול של העיר), לצד
הג'איינטס והג'טס מדי פעם (קבוצות הפוטבול), תמיד היו אלו שהיו "הסיפורים".
פתאום, בחודשים האחרונים, הניקס חזרו לכותרות. יש תחושה שמשהו טוב יקרה במדיסון סקוור גארדן בקיץ הקרוב, ובתקשורת של התפוח הגדול זיהו זאת. פתאום, כמעט בכל תכנית הניקס מוזכרים, וחכו עוד כמה חודשים, גם פה בארץ הם יחזרו לעניינים...
נכון. מאוד יכול להיות שבסופו של דבר לברון יישאר בקליבלנד, כריס בוש יצטרף לווייד במיאמי, סטודמאייר יאריך חוזה בפיניקס וג'ונסון ימצא בית פחות מלחיץ מהגארדן, ובסופו של דבר לא יגיעו למדינת האימפריה השמות הגדולים. But hey, at least we tried.
לפנייה לכתב/ת 
