עיוותי חשיבה: גרביים בסלון ופרחים נבולים
לפעמים, דווקא כשיש אהבה הופכים עיוורים וחרשים לצד השני, רואים בעיקר את החסרונות שלו, וכל ניסיון לפתור בעיות מוביל למבוי סתום. ההיגיון עף מהחלון, וגם אנשים שקולים בדרך כלל חווים את הזוגיות כאילו הם מול מראה בלונה-פארק
כשאומרים ש"האהבה עיוורת" מתכוונים בדרך כלל למצב בו ביקורת המציאות שלנו נפגעת ואנחנו עיוורים לחסרונות של מושא האהבה שלנו, בעוד אחרים רואים אותם בקלות. אבל אם נסתכל על הביטוי מזווית אחרת, הוא מתאר מצב נוסף שרבים מאיתנו מכירים. לפעמים דווקא כשיש אהבה, הופכים עיוורים וחרשים לצד השני, רואים בעיקר את החסרונות שלו, וכל ניסיון לפתור בעיות מוביל למבוי סתום. ההיגיון עף מהחלון, וגם אנשים שקולים בדרך כלל חווים את הזוגיות כאילו הם מול מראה מעוותת בלונה-פארק. משפטים תמימים הופכים לעלבונות מכוונים, וכל חוסר הבנה קטן מתנפח לממדים של טרגדיה יוונית.
מושג מרכזי המתעסק בנושא זה בשיטת טיפול דרך פסיכולוגיה קוגניטיבית הוא "עיוותי חשיבה". משמעות המושג בשפה לא מקצועית, הוא שאנחנו חיים בסרט. כלומר, אין בהכרח קשר בין המציאות כמו שהיא, לבין האופן בו אנו תופשים אותה.
אם זה היה סרט נחמד, לא היתה בעיה. אבל, העיוותים גורמים לעולם להיראות כמו סרט טורקי: הכול מרצד בצורה מוקצנת, מלודרמטית ושלילית שפועלת לרעתנו, גורמת לנו לחוש פחד, אשמה או כעס, ולהניח שאין תקווה שדברים ישתנו לטובה.
עיוותי חשיבה משפיעים באופן טבעי על דרך ההתמודדות שלנו ופועלים כנבואה שמגשימה את עצמה. מי שמאמין שאנשים שופטים אותו לשלילה יהיה חסר בטחון במפגשים חברתיים, כך שהתקשורת שלו באמת לא תהיה מוצלחת ואכן ישפטו אותו לשלילה. באופן דומה, סיכוייו של מי שנזכר לפני ראיון עבודה בראיונות קודמים ואומר לעצמו שהוא כישלון, נמוכים מאלו של מי ששם את הדברים בפרופורציה.
כשזה מגיע לזוגיות, המצב הופך נפיץ במיוחד, שכן ככל שהתחום חשוב לנו יותר ויש בו יותר מרווח לפרשנויות, גדל הסיכוי שנפרש את המציאות באופן מעוות. בזוגיות כל אחד מבני הזוג ממלא פונקציות רבות, כשכל אחת מהן מהווה כר פורה לבעיות וכעסים.
גם אם הכל עובד כמו שצריך, המעבר בין התפקידים מבלבל: לפני רגע סיימתם להשכיב את הילדים לישון ולסדר את הבית, אז איך אפשר להפוך פתאום את ההורה המותש שלידכם לאובייקט מיני נחשק? כדי לסבך את המצב עוד יותר, כל אחד מבני הזוג מגיע עם ערכים וציפיות משלו לגבי האופן בו צריך להתנהל, ולא תמיד מודע לתפישות של האחר. הפערים האלו יוצרים בעיות או מחמירים בעיות קיימות.
יש כמה דפוסים שכיחים של ראייה כזו שכדאי לשים אליהם לב. בתור התחלה, כשתפישת המציאות שלנו מעוותת אנחנו נוטים לראות הכל בשחור או לבן, הכל או כלום. בדרך כלל מה שאנחנו עושים בתוך המערכת הזוגית נחשב כ"הכל", ומעשיו של הצד השני נחשבים כ"כלום", בעוד שבפועל המצב לא בהכרח כזה.
למשל, אשה הכועסת על בן זוגה ש"לא עושה כלום בבית" תגלה, אם תבחן את המצב באופן מדוקדק יותר, שגם אם חלוקת המטלות אינה מאוזנת, התיאור לפיו היא עושה הכל רחוק מהאמת. היא עושה את רוב המטלות השוטפות, אבל הוא דואג לטיפול בבעיות חשמל, מנהל את החשבונות ואפילו מוריד את הזבל.
וכשרואים את החיים בשחור ולבן, נוטים מהר מאוד גם להכליל, ולהסיק מתקרית חד פעמית או כמה אירועים בודדים שאלו יהיו פני הדברים תמיד. דוגמה טיפוסית לכך היא כשאחד מבני הזוג יזם קיום יחסי מין ולא נענה בהתלהבות כמה פעמים, הוא יסיק שהוא כבר לא מושך ויתעלם מהסברים אחרים למצב, כמו עייפות בעקבות תקופה עמוסה בעבודה. כתוצאה, הוא ירגיש לא רצוי והערכתו העצמית תיפגע.
ואם כבר להכליל, לעיתים מרחיקים לכת ומתמקדים כמעט בלעדית בהיבטים השליליים של המצב, ומתעלמים כמעט לגמרי מכל מה שחיובי. כשעיוות חשיבה זה פועל בזוגיות, גרביים שנשארו באמצע הסלון יקבלו מיד תשומת לב דרמטית, בעוד הפרחים שנקנו לשבת ינבלו בשקט בפינה, בחושך.
אנחנו לא קוראי מחשבות, ולא מגידי עתידות
מתוך הראייה השלילית הזו, קצרה הדרך לקפיצה למסקנות נטולות ביסוס. לעיוות זה קיימים שני תתי סוגים: אחד מהם הוא "קריאת מחשבות". בן או בת הזוג משוכנע שהוא יודע מה הצד השני חושב, עד כדי כך שהוא לא טורח לבדוק או לשאול אותו. למשל, גבר שיצא לדייט יניח שהוא משעמם את בת הזוג מפני שיש שתיקה, במקום לחשוב שאולי היא דווקא נהנית מהשקט, או חושבת שהוא חושב שהיא משעממת.
הסוג השני הוא "הגדת עתידות", שלילית. במקרה זה, אחרי הדייט מהסעיף הקודם, הגבר יחליט שאם הוא יתקשר לבחורה שיצא איתה היא תדחה אותו. כדי לא לחוות את הדחייה, הוא יימנע מליצור איתה קשר, בעוד שבפועל היא היתה שמחה להיפגש איתו שנית אם היה מתקשר.
חשוב לזכור שהחשיבה המעוותת נובעת מתוך תגובות רגשיות. הרבה פעמים מישהו מבני הזוג מחליט ש"אני מרגיש את זה, משמע זה קיים" ולא צריך הסברים מעבר לכך. אשה יכולה להגיד לבן זוגה שהיא מרגישה שהוא לא אוהב אותה כמו פעם, ולך תוכיח שאין לך אחות.
למרות סערת הרגשות שעומדת בדרך כלל מאחוריי ראייה עקומה של המציאות, היא כן מגיעה יחד עם ההנחה שיש כללים נוקשים שצריכים להתקיים בכל מצב, וחוסר עמידה בהם גורם לאדם להסיק שמשהו לא בסדר. הנטייה לומר ולחשוב כל הזמן ב"ככה זה צריך להיות" מגבילה את הראייה שלנו לא פחות מזעם או פחד.
וכשמישהו מבני הזוג בטוח שהוא יודע איך דברים צריכים להיות, קל להידרדר להדבקת תוויות, במקום לדבר על המקרה הנקודתי. כך, בחורה שהדייט שלה לא שילם עליה בסוף הפגישה תפסול אותו כקמצן ולא תפגוש אותו יותר, למרות שהוא מצא חן בעיניה במובנים אחרים ולמעשה, ייתכן שהוא לא קמצן, אלא פשוט לא מסכים עם הנורמה לפיה הגבר צריך לשלם.
לקינוח, צרת הצרות מגיעה כשבנוסף להאשמת בן או בת הזוג בבעיות, הצד השני מאשים גם את עצמו כגורם לכל דבר שנראה בעייתי. דוגמה אחת לכך היא כששתיקה ומצב רוח ירוד של אחד מבני הזוג יתפרש על ידי השני כאות לכך שהוא עשה משהו לא בסדר. מי שבטוח שהוא הגורם לבעיות יתייסר מאוד וינסה לדובב את האחר ולהבין מה קרה, כשבפועל הוא לא טורח לחשוב שאולי זה כלל לא קשור אליו.
קל ליפול להנחות שגויות ולתבניות שחוזרות על עצמן. קשה לא להניח שאנחנו כבר יודעים לצפות את כל תגובותיו של האדם שאיתנו מראש, אבל חשוב להתאמץ, כדי לראות אותו באמת, ולא רק דרך האופן שבו אנו רוצים לראותו.
לפנייה לכתב/ת 
