שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אהבה אפלטונית יכולה להיות תחליף לבגידה?

    אהבה אפלטונית היא אהבה רומנטית בלי סקס ובלי מחשבות על סקס. נראה שהדבר האחרון שמעניין אדם מאוהב זו אהבה שאין לה צורך לגעת גוף בגוף. יש היום בכלל דבר כזה? הדיבורים על מותה של אהבה אפלטונית היו מוקדמים

    אהבה אפלטונית, ככל שמבקשים להיות ריאליים, היא לכאורה מוצר פילוסופי מנותק מהמציאות. איך אפשר לאהוב בלי תאוות הגוף? אהבה כזאת, במקרה הכי ריאלי, נראית כלא יותר מאשר קוריוז היסטורי.

     

    היו ימים בהם סיפוק היצר המיני היה לא מקובל לפני שעברו שבועות, חודשים ואולי אפילו שנים. היו צריכים לבחון קודם את המעורבות נפשית, כמה היא רצינית. פרק הזמן הזה, שניחן באיפוק יצרי, נראה כמו אהבה אפלטונית. בפועל, לא היתה שם, אפילו אז, התעלמות מוחלטת מהיצר. אמנם לא נגעו, למעט נשיקות על הלחי, או המצח, ויד שמלטפת את אחורי הגב, או, לגבי הנועזים יותר, גם חיבוקים שממילא התקשו לתת תחושה של מגע אינטימי בגלל עומס הבגדים והחישוקים, אבל הרגשות לא התנזרו ממחשבות על סקס.

     

    אז מה הטעם לדבר על אהבה אפלטונית?

     

    לאהוב מבלי לגעת

    אפשר להתחיל את הדיבור על אהבה אפלטונית מהדיאלוג "משתה" של אפלטון. אחד מהנאומים שנישאו במשתה היה הנאום של סוקרטס שתיאר בין היתר תהליך של התעלות הדרגתית בדרך אל הארוס.

     

    הדרגה הראשונה הוא היפה החושני, המגולם בדברים היפים שניתן לגעת בהם, למשש, לחבק ולהחזיק, והדרגה העליונה היא היפה עצמו, שמעבר לכל התגלמויותיו בדברים היפים. היפה עצמו לא מופיע "כפרצוף או ידיים או דבר אחר שיש בו מן הגופני", אלא כאידאה. אהבה בדרגות הביניים היא תרכובת של רוחניות וחושניות. יש בה מהרוחניות של היפה בדרגה העליונה ומהחושניות שבדרגת התחתונה. ההגדרה המקובלת של אהבה אפלטונית היא, אם כן, אהבת היפה עצמו, זה שאין לו גשמיות.

     

    פילוסופים יכולים להתלהב מהגדרה כזו ולערוך סביבה סימפוזיונים סוערים, בעיקר סביב השאלה מהי המשמעות הריאלית, אם יש כזו, של יופי שאין בו מן הגופניות, ועד כמה זה בסדר לבלבל לאנשים את המוח עם איזו אידיאה של יופי שמצויה בכל הדברים היפים בעוד שהיא עצמה לא הדברים היפים. אבל, כך נראה, בעיקר בעת הזאת, הדבר האחרון שמעניין אדם מאוהב זו אהבה רומנטית שאין לה צורך לגעת גוף בגוף.

     

    אהבתם של רווקים מאונס

    אהבה אפלטונית, אם לדבר במילים פשוטות, היא אהבה רומנטית בלי סקס ובלי מחשבות על סקס. יש היום דבר כזה? איך אפשר לדבר על אהבה רומנטית בלי לפחות לדבר בנשימה אחת גם על פנטזיות מיניות? זה נושא לוויכוח, אבל אני מציע שלא להתווכח. ויכוח כזה, ככל שמקלפים ממנו את הטיעונים הסוערים לכאן ולכאן, יוצא בעצם מתוך גישה על פיה היצר המיני הוא סוד מכוער. היום, נראה שאפשר כבר להגיד בגלוי שאהבה יפה לא רק בגלל הצד הנפשי אלא גם בגלל הסקס, ובלי סדר העדיפות על פיו הנפשיות קודמת לחושנית.

     

    יחד עם זאת, אפשר למצוא עדיין משמעות מעשית לאהבה אפלטונית. הדוגמה הקלאסית, אליה אני אוהב לחזור, היא אהבה חצרונית בסוף ימי הביניים באירופה. אהבה חצרונית היתה בדרך כלל אהבה של אביר, רווק וצעיר, אל אשה בלתי מושגת, כמו אשתו של הסניור שלו. לפי ההיסטוריונית שלומית שחר, בספרה "המעמד הרביעי: האשה בחברת ימי הביניים", הרי "אידיאל האהבה בין אישה נשואה לגבר צעיר רווק תאמה את שאיפותיהם של האבירים הנודדים הצעירים שבחלקם היו רווקים מאונס משום שלא זכו לנחלה". אם אי אפשר לחיות עם אשה נאהבת, בגלל הנדודים, אז לפחות אפשר ליהנות מאהבה רוחנית לאשה בלתי מושגת. אהבה כזו אינה מנותקת מהמציאות, אלא היא דווקא כורח של המציאות.

     

    איפוק, על גווניו השונים, הולך טוב מאוד עם מוסריות

    האיפוק הגופני הוביל, לפי סופרי התקופה, לשכלול מוסרי. אדם שאוהב ובכל זאת נשמר מפני יצריו נראה כאדם מוסרי במיוחד, גם אם הוא מפר את הקודקס המוסרי של הכנסיה והפיאודליזם. האבירים המאוהבים חשבו על סקס עם האשה שאינה בהישג יד, אבל העובדה שהפנטזיות שלהם התמקדו מראש באשה כזאת יצרה סביבם רושם אפלטוני. הם יכלו להיחשב, לפחות בעיני עצמם, לאנשים טובים יותר. איפוק, על גווניו השונים, הולך טוב מאוד עם מוסריות.

     

    נרחיק עם הרעיון הזה עד ימינו. גם היום, מיותר לציין, יש אהבות מחוץ לחיי הנישואים, אם כי בהבדל משמעותי - התקופה שלנו מתאפיינת בחוסר איפוק זועק לשמיים. אם אוהבים, אז גם שוכבים. קשה היום ללחוש דברי אהבה, כמו לחישות אביריות לאצילה רמת דרג, שאינם מובילים בסופו של דבר ליחסי מין.

     

    לכאורה, האופציה האפלטונית לאהבות מחוץ לנישואים אינה קיימת היום. אני, להבדיל, טוען שהיא קיימת, בעיקר ככל שרוצים גם לאהוב וגם להימנע מבגידה מכוערת. אהבה אפלטונית, בימים בהם הסקס מדבר דרך מערכות כריזה, יכולה בהחלט להיחשב אופציה מוסרית.

     

    אני לא מדבר באוויר, אהבות כאלו קיימות כבר בפועל: התאהבות באלילים, כמו בזמרים ובשחקני קולנוע, היא למעשה התאהבות אפלטונית. הסיכוי שאהבה כזו תמומש גופנית אינו גדול מהסיכוי של אביר נודד לשכב עם אשת הסניור שלו, אולי אפילו סיכוי קטן יותר, ועדיין מיליוני נשים, בעיקר נשים, בעצם נערות, מאוהבות עד למעלה מהראש. מחקרים מראים שלא רק שאין לאהבות כאלו סיכוי ממשי, אלא שהנערות עצמן לא כל כך שמחות לממש אותן. הן חושבות על סקס אלילי, אבל לאו דווקא ששות להפוך אותו לממשי. 

     

    יש אצלנו לא מעט אהבות בלתי אפשריות אחרות ובכל הגילים, כמו אהבות שחוצות תרבויות, דתות, יבשות ואינטרנט. כולן יצריות, גדושות בפנטזיות על יחסי מין סוערים, פראים וחסרי גבולות, וכולן מאופקות מחוסר ברירה. זה שאין בהן סקס פיזי, חוץ מאשר במחשבות, לא אומר שחייבים לוותר עליהן.


     

    ככל שהמציאות מציבה מחסומים בלתי עבירים, והיא מפזרת כאלה ביד נדיבה, כך היא פורצת דרך לאהבות אפלטוניות. הדמיון בין אהבה אפלטונית היום לבין אהבה חצרונית של אז, הוא די גדול, בעיקר ביתרונות. אפשר להרגיש מוסריים יותר דווקא עם רגשות שהמוסר אוסר, ואפשר ליהנות, אם כי גם לסבול, מהצד הנפשי של האהבה.

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליהנות ולסבול מהצד הנפשי של האהבה
    צילום: thinkstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים