ירושלים - בירת השלום

על רקע האסוציאציות שמלוות בימים טרופים אלו את שמה של ירושלים – מאבקים, משברים, בעיות – בוודאי יישמע כאדם הוזה מי שיזכיר את המשוואה: ירושלים = עיר שלום. אלא שאסור לנו להניח להידרדרות של הפוליטיקה העכשווית למחוק את דמותה של העיר.

ירושלים במסורת היהודית היא עירו של הא-ל ששמו הוא שלום, ולכן היא בירת השלום של כל העמים. כבר בהופעתה הראשונה בתורה היא מופיעה כעירו של "מלכיצדק מלך שלם" שהוא "כהן לאל עליון" המברך את היהודי הראשון - אברהם. גם אחריתה של העיר, כפי שמופיעה בישעיה, מיועדת להיות מקום שבו "כתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

חשוב לזכור שגם במקור האיסלאמי יש לירושלים מעמד מיוחד. מהיכן באה החשיבות של ירושלים למיליארד וחצי מוסלמים בכל רחבי תבל? מן הפרק המכונן בקוראן המשבח את הא-ל שלקח את נביאו למסע מופלא אל מסגד אל-אקצה ושם העלהו ל"ירושלים של מעלה" כדי שכל שלוחי הא-ל שקדמו לו – שהם נביאי ישראל, ובכללם ישו הנוצרי – יסמכו עליו את ידיהם. וכבר מצאתי הוגה דעות מודרני (מן "האחים המוסלמים") שנותן למעמד זה אינטרפרטציה אקטואלית: ירושלים היא היד הפשוטה לשלום של האיסלאם אל היהדות והנצרות.

השלום מתחיל בתוכנו

המזמור הזה מתאר את העבר של ירושלים, שהוא הבסיס לעתידה. אבל מה מצבה בהווה? האם בהווה שלנו היא מחברת את החוגים השונים בעם? במובן מסוים צריך להודות שירושלים בהווה דווקא ממחישה לעינינו את חילוקי הדעות וההבדלים בין חוגים תרבותיים שונים.

הנה "יום ירושלים", שאנו עומדים בפתחו, עבור הציבור הדתי-לאומי הוא אחד מהימים השמחים ביותר בשנה. בבתי הכנסת הדתיים-לאומיים גומרים בו את ההלל ואלפים רבים עולים אל העיר וחוגגים בה בריקוד דגלים. לעומתם בחוגי השמאל הקיצוני זהו "יום תשעה באב שלהם", "יום הכיבוש", שמזכיר את נקודת השפל של הציונות. ובין שני אלה אצל רוב עם ישראל זהו סתם יום של חול, שרק התקשורת מזכירה בו משהו על ירושלים.

לשחרר את העיר

התשובה שרציתי להציע כאן ועכשיו (ביום ירושלים) בנויה על הכרזתו המפורסמת של המח"ט שלי, מוטה גור: "הר הבית בידינו". ירושלים ניתנה שוב בידינו כדי שנהפוך אותה לעיר השלום – בינינו לבין שכנינו ובינינו לבין עצמנו. בידינו – הנושאות תפילה, בידינו – הפועלות.

רבי נחמן מברסלב רואה בתנועה של מחיאת כפיים – הצמדה של יד ימין ליד שמאל – ביטוי לשילוב הניגודים והקטבים במציאות. התנועה של המגע בין שתי הידיים זו בזו היא תנועת השלום. אם נזכה ויעלה בידינו להפוך את ירושלים לאבן השתייה של השלום בין הישראלים לפלסטינים, בין הדתיים ללא-דתיים, ובין השמאל לימין – ניתן ממשות לאינטרפרטציה פתוחה של היום הזה.

או אז ייתפש יום ירושלים בתודעתנו כיום שבו נפלו החומות ושיחררנו את העיר, היום שהפכנו אותה להיות מקום המגע בין הניגודים. יום ירושלים – יום ירושלום: היום

שבו אנו חוגגים את עיקר הירושה היהודית – השאיפה לשלום. ואולי מוטב להקשיב לשם העיר כפי שהוא: ירושלים – שם במשקל זוגי (כמו אופניים או ידיים או שניים) המבטא את התקווה לשלום בין השניים השונים.

בעקבות הוזה המדינה, רוצה גם אני לקרוא: אם תרצו אין זאת אגדה. יעשה כל אחד מאיתנו מה שמתאים להבנתו ומה שלאל ידיו כדי להפוך את ירושלים לעיר השלום. על הביטוי התנכ"י "בקש שלום ורודפהו" אמרו חז"ל שאת השלום יש לבקש במקומו, וגם לרדוף אחריו למקום אחר. הדרכים לשלום ירושלים יכולות לעבור גם במקומות אחרים. למשל: בוושינגטון או באנקרה. כל הדרכים לשלום ירושלים יכולות להיות שונות ומשונות מאוד, אבל כל הדרכים מובילות – לירושלים.

"שאלו שלום ירושלים ישליו – אוהביך"!