אזור הדמדומים של הנפש

עוד לפני שנחשפת לעין הבמה השטופה בכחול, שעליה פורשת שרון אייל את חיילי יצירתה החדשה, "Bill", המוזיקה מהדהדת חוויה כמו כרטיס כניסה, שמאפשר לך לעבור מהיומיום אל עולם חדש ומסתורי.

קבוצה משובטת של יצורים אגדיים (צילומים: גדי דגון)

הבמה שחורה. רקדן בודד תחת מקלחת אור כחולה וקרה, חנוט בבגד גוף שלם שמדמה עירום ומבליט כל שריר. הוא נע באיטיות, פורש אברים בתנועות שמדמות ריטואל לא מוכר ויוצא את הבמה. את מקומו תופס רקדן אחר. הגוף שונה, התנועה מהירה, הבגד והשיער המשוך לאחור צבוע בלבן, מעידים ששניהם משתייכים לאותו השבט.

שוב הבגד מבליט אברים ונשימות קצובות, מדגיש את המאמץ כמו את הרפיון. רקדן ועוד רקדן ועוד אחת, נימפה אצילית ארוכת זרועות, מציגים קבוצה משובטת של יצורים אגדיים, לכאורה נטולי מגדר וייחוד, אבל רק לכאורה. הפסלים האנושיים שאייל מניחה על הבמה, והעיניים הלבנות-שקופות שמביטות במרחב במבט חלול ועיוור, מעוררים אי נחת רבה, אבל מגרים במובן הכי ראשוני של המילה.

יִצְריוּת היתה תמיד סממן מובהק ביצירותיה של אייל. הפעם, דווקא בהתאפקות, בשליטה ביצר, בבחירה ללכת על סף הגירוי אך לא לבוא לכדי רתיחה ולהמיר פרובוקטיביות מפורשת בסילואטות של כוונה - מהדהדת ההתפרצות שברקע ביתר שאת ואוחזת את הצופה בגרון.

עולם מקביל, אחיד, דקדנטי ופועם

התאורה שבנויה ומהונדסת כמו מבנה ארכיטקטוני מושלם של אור, מלבישה את הבמה בצורות וצבעים, מסמנת מעברים, תוחמת גבולות או אולי מערבבת מקום וזמן. האור המשתנה מתמזג בתנועת המכונה האנושית שלא פוסקת לרגע כמו פס הקול שמושך ומרתיע. מה שנחשף בפניך הוא השלם: עולם מיתולוגי מקביל, דקדנטי, אחיד, פועם. הכחול הקר נמס לתוך ורוד-כתום בוער. הג'ונגל האנושי, שמטופף על הבמה ברגלים חשופות, מנסה להדביק את הקצב, ליישר קו, רק לא לחרוג.

בכל רגע נתון משהו נורא עלול להתרחש

קבוצת השכפולים הגנטיים רצה במקום בכאוס מסודר כהלכה. גוש רוחש של יצורים נשגבים במסע הישרדות בלתי אפשרי שבו הקבוצה היא כוח, היטמעות בקבוצה היא כורח ובידול הופך את הפרט לסרח עודף מועד לפורענות. הטקס הזה מעורר פחדים, טרור סמוי מכוון תנועה בלתי פוסקת. תת המודע משדר מסר ברור: בכל רגע נתון משהו נורא עלול להתרחש.

פוטנציאל חייתי שמחכה להזדמנות לתפוס פיקוד

"Bill" מתקיים באזור הדמדומים של הנפש - מקום בו האינטלקט והמחשבה מפנים מקום לתחושות ראשוניות. כאן הכל בשליטה, בסדר מופתי ובארגון. אבל רק לכאורה, כי אז אגנים מזדקרים ומתריסים, ישבנים מוגשים בחוצפה, גופים פורקים מפרקים ושאגות מתפרצות אל החלל כמו קריאות מלחמה או עדות-אזכור לפוטנציאל החייתי שמחכה להזדמנות

לתפוס פיקוד.

מִקְטָע בודד אחד משחרר מאחז מלפיתת הצוואר של המסדר ומספק נשימה רכה. האלקטרו-טרייבל מפנה מקום למלודיה המרוככת של "Wicked Game" בביצוע נשי מכשף. גם תנועת ההמון היוניסונית והקצובה מתחלפת בדימויי לבבות שנוצרים על ידי זרועות גבעוליים, רגליים ארוכות, שילוב של גופים.