אחרי הגירושים: יום אחד את שוב מתמסרת
הבטחנו שלמדנו, שהשתנינו, שנעשה דברים אחרת. קשיי השגרה מלמדים אותנו שצריך להתמודד עם הקוצים שמצויים בכל זר שושנים. למרות שאנחנו נזהרים, תמיד נידקר מקוץ זה או אחר
את יוצרת סביבך חיים שלמים מעבר למשפחה, שממלאים את החלל. את לא לבד (אם כי בסופו של דבר אנחנו תמיד לבד). משהו חסר, אבל עדיין לא מצאת ואיבדת אותו, אז את לא באמת מרגישה בחסרונו.
את חיה את הרגע. מאמינה שטוב לך, שמספיק טוב כדי לחייך, לצחוק, לאהוב את החיים כפי שהם. את מזמינה אנשים לחייך. הם באים ונשארים לרגע, לשבוע, לחודש, לנצח הקרוב.
אין לך דקה פנויה, אבל את מרגישה שעוד לא נתת את הכל. יש בך כל כך הרבה אהבה.
הזמן עובר ואת מתחזקת, אינך מתפשרת. את והבנות, את ואת. את מחבקת אותן בלילה, מחבקת חברות, מחבקת עוברי אורח, מחבקת את הכרית. את רגילה לוודאות הזו, לתחושת הביטחון, וכבר לא מצפה להיות יותר מאושרת מעכשיו.
את יודעת כמה יהיה קשה למצוא אותו, את האחד. את זה שירטיט את גופך, את לבך, ויגרה את מוחך. את זה, שתרצי שיחבק אותך כל לילה. שתרצי להתקשר אליו לספר דבר טוב או רע. שתדעי שאת יכולה לבטוח בו ולומר כל שאשר על לבך.
זה נראה כמו חלום רחוק.
אבל יום אחד זה קורה, ואת נשאבת. בהתחלה את בטוחה שאת הוזה כל רגע (לא הגיוני שמשהו כל כך טוב קורה לך). אחר כך את מתחילה להאמין שזה אכן אמיתי ולומדת ליהנות מהתחושה החדשה. את שוכבת לצדו בלילה ומסתכלת עליכם מהצד, משתאה.
הוא מתחיל למלא את החלל הזה, שלא רצית לראות, ואת חרדה לאבד את מה שהיה כה קשה למצוא, להבין לפתע שבאמת היית בודדה.
מנסים לאותת לך שאולי זה מהיר, אולי זה יותר מדי
את מגיעה לשיאי אושר חדשים ו"רואים" אותך אחרת. העולם מחייך אלייך ואת מחייכת בחזרה. את מתחילה להאמין שמישהו "קלט" אותך ואת מתמסרת בנפשך ובגופך. אין לך מעצורים.
מנסים לאותת לך שאולי זה מהיר, אולי זה יותר מדי, אולי איבדת שליטה. אבל את מאמינה שאת במקום טוב, שהכל אמיתי. הוא מרגיש כמוך ונותן בחזרה.
השבועות חולפים, החיים האמיתיים הם לא אגדה. פרק ב' הוא מורכב ולא מובן מאליו. כל אחד מגיע עם שק חבטות קשות יותר או פחות, ולאט לאט השק נפרם.
הבטחנו שלמדנו, שהשתנינו, שנעשה דברים אחרת. קשיי השגרה והלחץ מלמדים אותנו שצריך להתמודד עם הקוצים שמצויים בכל זר של שושנים. למרות שאנחנו נזהרים, תמיד נידקר מקוץ זה או אחר.
אין לו כוח ל"קוצים", הוא רוצה שקט
עבור חלקנו הכאב נסבל, עבור אחרים הוא מיותר. חלקת עם מישהו חיים, את ביתך, את ילדייך. אין לו כוח ל"קוצים", הוא רוצה שקט. הוא בורח מהגן, אותו טיפחתם והשקתם יחדיו במשך ימים ארוכים. הוא משליך את הקוצים מחייו, יחד עם הפרחים...
את שוב לבד.
הפעם את מרגישה שאיבדת באמת. את נזכרת בתמונות, בקטעי חיים, מתקשה לעכל. כל דבר מזכיר לך - הטלפונים בשעות הקבועות, מברשת השיניים שלו שהתייתמה, הבגדים שלו, הבושם, החיוך שלו שלא מפסיק לצוץ לנגד עינייך אפילו שאינו איתך. השטויות שלכם, הדברים "הקטנים" שרק אתם ידעתם.
את מגלה שהעולם שהיה שם עדיין קיים, בוכה איתך, עצוב איתך, מנסה לעודד, מחבק. את מסרבת להיפרד מהגן, מהחלום, מהאגדה, אבל אין לך ברירה.
רצית להמשיך להריח, להמשיך לשמוח. היית מוכנה גם לקחת סיכון, להידקר ואף לכאוב.
אף אחד לא הבטיח לך גן של שושנים.
