חייב לתת לו סימן, אבל לא רוצה לצאת פתטי
ראיתי אותו מרחוק. האוטו לבן, גם הבגדים. טוב לא באמת ציפיתי שיבוא על סוס, אבל אולי זו הגירסה של שנות האלפיים. ישר זיהיתי אותו. נתתי לו קצת להתקדם ולעבור אותי כדי לבחון אותו כללית. יותר מזה עם הראייה שלי אי אפשר. פגישה עיוורת
המשכתי לבזבז את זמני מול המחשב באי עשייה מרובה ולמרבה הפלא (או שלא) נתקלתי בכתבה ביחסים על מישהו שיצא מהארון ועל התלבטויותיו. אני בדרך כלל לא קורא כתבות כאלה. עם כל העניין שצריך להיות לי בזה אני מוצא את עצמי מתעצבן ומפסיק באמצע. אז למה בכלל להתחיל? התחלתי לקרוא את הכתוב בצדדים והתבאסתי מאורך הכתבה, אבל אמרתי נו אם כבר אז יאללה. בסך הכל היתה כתבה נחמדה. לא יודע אם רלוונטית לי ולדרך בה אני אצא מהארון, אבל משהו אחד ממנה נשאר חקוק בי לטובה: הוא כתב שהוא החליט להעניק לעצמו לכבוד יום ההולדת ה-20 ומשהו את המתנה הגדולה ביותר שהוא יכול להעניק לעצמו - את חירותו.
חייכתי. באמת שאהבתי את המשפט הזה. הוא כל כך נכון. אני מבין שזו המתנה הגדולה ביותר שאני יכול להעניק לעצמי. את חירותי, להפסיק לפחד באמת ולהתחיל קיבינימט לחיות כמו שאני רוצה. את חירותי לומר מה שאני חושב, את חירותי לעשות מה שאני רוצה ואוהב, ולעזאזל, את חירותי לאהוב אהבת אמת. חירות שאולי, אני מקווה ומאמין, תשנה דברים שהדחקתי כל השנים לפינה צדדית אפלה. דברים שהיו וצריכים עדיין להיות מרכז עולמי, מי שאני באמת ומי שאני רוצה להיות, וברחתי ממנו כל השנים. לעזאזל.
בערך מגיל 17 אני אומר את זה לעצמי, בעיקר בסביבות יום ההולדת - השנה אני הולך לספר, להוציא הכל. אבל איכשהו בהגיע הזמן אני משתפן בורח למאורה הקרה והחשוכה שלי. וכך טסות השנים, לפעמים עם הרגשה שאוטוטו זה מגיע ולפעמים עם הרגשה שנוותר, נשאיר את זה לשנה אחרת, יותר מוצלחת, כאילו שיש כזה דבר, לעזאזל.
אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני באמת רוצה את זה. לא התואר, לא המקצוע, לא חברים, שום דבר לא גרם לי לרצות משהו כל כך. וכשזה מגיע, אני הורס את זה. האם בפעם הראשונה בחיי אצא להילחם באמת על משהו שבאמת חשוב לי?
לעזאזל, איך עושים את זה. בחיים לא נלחמתי. כל מה שהשגתי (לא הרבה) השגתי יחסית בקלות, ומה שלא השגתי לא נלחמתי עליו, מפני שאף פעם לא היה לי באמת משהו שהרגשתי שאני צריך להתאמץ מעבר לפופיק. וגם את מה שהשגתי לרוב לא טרחתי לשמר. אני חי את חיי הטפלים ולא רע לי איתם, אף פעם לא דרשתי יותר מדי, לא יודע למה. אולי כי זה נוח לא להילחם, ואני מטבעי טיפוס פשרן, או שמטבעי אני מסתפק במועט, או שניהם יחדיו. כשהייתי קטן חשבתי שאם הייתי נוצרי סביר להניח שהייתי כומר, גר בחדר קטן עם קירות לבנים ומיטת יחיד שמעליה צלב. מה צריך יותר?.
אני חייב להגיד לו משהו, לתת לו סימן ש... שמה? אני לא רוצה לצאת פתטי. כזה אידיוט אני. למה הייתי כזה תלמיד גרוע? למה הייתי כזה אדיש כשבנות התחילו איתי? פשוט לא התאמצתי אפילו להקשיב לנסיונותיהן, לחיזוריהן ולהשכלתן בתחום. לא היה יוצא מזה כלום, זה ברור, אבל הייתי לומד משהו על איך להתחיל עם בחור.
אני נכנס לאטרף וכותב הודעה: "היי, אני מחר בתל אביב. רוצה להיפגש?" ושולח. שיט, הייתי צריך לפני הכל לשאול לשלומו? איך הוא מרגיש? ולא לתקוף אותו ישר בפגישה שהיתה צריכה להתקיים כבר מזמן. או אולי עשיתי בשכל, אולי לדרוש בשלומו רק יכאיב לו וינפיק מצדו תגובה צינית קרה שאני כל כך מפחד ממנה בשלב הזה.
הוא מחזיר תגובה: "הא!?" אלוהים. יכולה להיות תגובה אדישה מזו? אין לי ספק שיצאתי צנון מכל הסיפור והכאבתי לו בצורה שמגיע לי לקבל תשובה כזאת קרה. אבל היי, אני צריך להילחם, להוציא את כל תחמושתי שצברתי עם השנים. שלחתי לו "מה?".
גם כן תחמושת. עדיף להניף דגל לבן ולהתקפל עם הזנב בין הרגליים במקום. אבל אחרי כמה רגעים שמרגישים כמו נצח הוא מחזיר: "אולי מתישהו".
איזה כיף. אני לא היחיד. סוף סוף מישהו שמדבר בשפה שלי
אני מחייך חיוך חמוץ מתוק. עכשיו אני בטוח שפספסתי את הנפש התאומה שלי. הרי זו בדיוק תשובתי לכאלה שאני לא חושב שיש סיכוי להתראות איתם חוץ מאשר מול מסך המחשב אבל לא רוצה לצאת מרשע מולם. איזה כיף. אני לא היחיד. סוף סוף מישהו שמדבר בשפה שלי. מישהו שאולי מבין משפטים הפוכים. מישהו כמוני.
ואם הוא כמוני ואוהב משחקי אדישות, אולי כדאי קצת לשחק איתו: "אני מחר בתל אביב. אם בא לך להיפגש יש לך את הטלפון שלי". התנתקתי אל תוך לילה מלא דאגה וצפייה.
בבוקר לא יכולתי כבר לחכות נכנסתי לראות אם הוא השאיר תגובה. "אתה בן אדם מצחיק", היה כ כתוב שם. בלי לחשוב נפלטה לי התשובה: "מצחיק? אידיוט נשמע לי יותר מתאים". אם הוא על אותו גל איתי, נראה לי שהוא יבין את המסר.
נסעתי לתל אביב לסידורים ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הפגישה, שמשום מה היה לי ברור שהולכת להתקיים. השעות חלפו, כבר לא היה לי כל כך מה לעשות בתל אביב, חוץ מללכת לאיזה גיי בר שאני לא ממש מחבב, אז המשכתי לטייל לי ברחובות ולפתע הודעה: "אתה בתל אביב?" חיכיתי קצת כדי לא להיראות כל כך מתלהב והשבתי: "כן". הוא חזר: "לא יכול לדבר כרגע... אתקשר יותר מאוחר. מקווה שלא תישן".
לישון? כשיש כזו הזדמנות? המשכתי לטייל, נפעם מהרחובות המלאים בתיירים, או ליתר דיוק צרפתים, וגם כמה דוברי אנגלית, עד שכבר לא יכולתי ללכת. התיישבתי על ספסל מול הים, בוהה בגלים הבאים ומלטפים אותי.
נבהלתי ומיד התחלתי לחשוב על עניינים מעוררי חשק
שעה עברה ואיתה עוד שעה התקרבה לסיומה, ואני, אחרי יום עמוס כבר הייתי נורא עייף ובטוח שאם הפגישה תגלוש לאהבה פיזית (אין לי בעיה עם סקס בפגישה הראשונה) זה שאמור להגיד "אני מתעניין" יבגוד בי. נבהלתי ומיד התחלתי לחשוב על עניינים מעוררי חשק, אבל העייפות השתלטה על גופי. גם הטיילת ההומה אדם לא הועילה לבדיקת המצב.
צלצול נשמע. זה הוא.
אח, עוד לא נפגשנו והוא כבר מציל אותי מפאניקה מיותרת אך אופיינית. רק חסר שיבוא על סוס לבן.
"היי. הלכת לישון?"
"לא, חיכיתי לך"
"צוחק"
"אז נפגשים?"
"נפגשים"
"איזה פחד"
(איזה חמוד)
"אני ליד מקס ברנר, מכיר?"
"עוד 10 דקות"
"ביי"
ראיתי אותו מרחוק. האוטו לבן, גם הבגדים. טוב לא באמת ציפיתי שיבוא על סוס, אבל אולי זו הגירסה של שנות האלפיים. ישר זיהיתי אותו. נתתי לו קצת להתקדם ולעבור אותי כדי לבחון אותו כללית. יותר מזה עם הראייה שלי אי אפשר....
סימסתי לו: "תסתובב". חייכתי אליו. גם הוא. לחצנו ידיים. "אז סוף סוף נפגשים", אמר.
"הגיע הזמן, לא?" עניתי בחיוך מורכן ראש המנסה להביט בעיניו ולהבין מה קורה.
"כן, הא". עכשיו ממש הסתכלתי עליו והבנתי. הבנתי שזה לא זה.
"שנלך?" שאל.
"לאן?" שאלתי בחזרה.
"סתם, לטייל".
"אוקיי", עניתי, ורק רציתי לשכב. כבר לא משנה איפה. רק לשכב. ולא איתו. לא איתו, כי המציאות עולה על כל דמיון ולעיתים, לצערי, רבות מדי, לרעה... התמונה שהרטיטה את ליבי בשנייה הראשונה שנגלתה לפני, שאמרה כל כך הרבה בכל כך מעט מילים, שמשכה אותי עד לרגע זה ממש, יכול להיות שהיא מקורית, אבל לא מהשנים האחרונות, זה בטוח. והשנים לא עשו טוב לבנאדם, בלשון המעטה. לפחות בהשוואה לתמונה. איזו אכזבה...
המשכנו ללכת, דיברנו סתם שיחה רגילה, אני אפילו לא זוכר את רובה, רק שהוא לא ממש מתל אביב, משהו כמו חצי שעה צפונה, ורציתי לחזור למיטה ולחבק את הכרית. גם הוא מצידו לא הראה התלהבות מיוחדת. אני לא יודע אם בגללי או בגלל תגובתי הפושרת.
לשמחתי, השעה המאוחרת, שיכולה היתה להוביל לדברים שעושים בשעות כאלו, וההבנה הזו שבשתיקה, הובילו לפרידה המיוחלת יחסית מהר. הדבר הטוב היחיד כנראה ביום המחורבן הזה, שהתחיל בציפיה לעתיד ורוד יותר.
המשכתי ללכת ברחובות תל אביב, שכבר היו די שקטים, בדרכי לרכבי, הליכה איטית עייפה מהיום, מהאכזבה, מהרגשה מבוזבזת, מהרגשה שאולי לא אמצא לעולם את זה שחשבתי שהגיע, שאטרף זה המקום הארור ביותר שקיים. חשבתי שלא רק שהגיי רדאר שלי דפוק, דבר שהבנתי די מזמן, גם האינטואיציה שלי השתבשה לגמרי. המשכתי ללכת בעייפות בין סמטאותיה של תל אביב, בתקווה שאני מקצר את דרכי לאוטו ולא התבלבלתי, מתקדם לסיים את היום הזה. מישהו חלף על פני. חמוד. המשכתי ללכת והסתובבתי מתוך אינסטינקט הומואי, שגם אם לא הייתי יודע שקיים הדבר הזה שנקרא שלוש שניות הייתי מקיים, משהו פנימי לא מובן. בסנכרון מושלם גם הוא הסתובב. הוא נראה טוב. הסתובבתי והמשכתי ללכת. אבל אחרי עוד מספר צעדים לא התאפקתי והסתובבתי שוב.
גם הוא.
