שירי צוק עושה את רוברט ב' פארקר

תל אביב היא עיר חמה. זאת היתה האבחנה המבריקה שלי כשיצאתי משדה התעופה והלכתי לחפש את הלקוח שלי. הבעיה היתה שהלקוח שלי עדיין לא היה קיים, אפילו שאם חושבים על זה, זאת לא חייבת להיות בעיה: זאת יכולה פשוט להיות עוד חידה שצריך לפתור. והרי זאת העבודה שלי, לא?

אבל בואו נתחיל בהתחלה. קוראים לי ספנסר ואני בלש פרטי. באתי מבוסטון שידועה בעיקר בעובדה שיש בה מזג אוויר מחורבן, אבל לא מחורבן כמו תל אביב בקיץ. לפעמים אני שותה יותר מדי ומתעורר על מטוס בדרך לאיפשהו. אם יש לי מזל, אני בדרך לבוסטון. אם אין לי, אני בדרך לתל אביב.

כדי שאוכל לקזז את הנסיעות מהרווחים הלא קיימים של המשרד שלי, אני צריך למצוא עבודה במקום שאליו הגעתי. לפעמים מי שקנה לי את האלכוהול הוא גם זה ששכר אותי, וזה מפשט את העניינים. לפעמים אני זה שקנה את הכרטיס, ואז העניינים מסובכים ואני צריך להפשיט אותם בעצמי. לי אישית אין בעיה עם זה, אבל סוזן סילברמן - פסיכולוגית יהודייה שהיא במקרה גם הממש־כמו־אשתי־אפילו־שאף־פעם־לא־התחתנו שלי - מעדיפה שהעניינים יישארו לבושים. אבל אם העניינים התפשטו בעצמם, היא באמת לא יכולה להגיד כלום. ולגרום לסוזן לא להגיד כלום זה לא עבודה קלה. בקיצור, הלכתי לים.

"הרגע ניצחנו את נסים זאב ב-1 נגד 100" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

מדהים כמה שבני אדם הם יצורים עדריים. עוד תובנה מבריקה שהגעתי אליה לבד־לבד, כשהורדתי את החולצה והמכנסיים ונכנסתי לים, וראיתי שאני שם לבד־לבד. אם העדר נמצא על החוף, הבנתי, העדר יישאר על החוף. לעדר אין סיבה לשנות את המצב שלו. אבל מה יקרה לעדר כשפר זקן ייכנס למים? ההמונים שקיוויתי לסחוף אחרי התעלמו ממני לחלוטין. מתברר שהפרות לא היו בשלות לשינוי. אפשר להביא פרה אל הים, אבל אי אפשר להכריח אותה להיכנס. הרגשתי שהמטאפורה הזאת יוצאת משליטה, אבל כיוון שהייתי בים, נסחפתי. מה שעצר את הסיטואציה היה תחושת צריבה נוראית באזור המפשעה. "הם התפשטו בעצמם, סוזן!", היתה המחשבה האחרונה שלי לפני שהתעלפתי.  

בתור אדם ששותה פה ושם, לפעמים אני פוקח את העיניים ומוצא את עצמי במצבים שהיו גורמים לכל אדם אחר לשאול את עצמו "איך לעזאזל הגעתי לכאן?". לי הם בעיקר גורמים לחשוב "אני מקווה שאני יכול להכניס את זה לאיזשהו חשבון הוצאות". אבל כשמצאתי את עצמי שוכב על החול כשאישה בגיל העמידה משתינה עלי, חשבתי לעצמי "פעם שלישית גלידה".

האישה, שהיתה מסוג הנשים שלא היית רוצה שישתינו עליך, ניסתה להסביר לי בהיבריש שהיא משתינה עלי מסיבות רפואיות. כיוון שלא יצא לי לפגוש את האורולוג שלה נאלצתי להאמין לה, והיא עידכנה אותי ששתן הוא תרופה טבעית נגד צריבה של מדוזה. בזמן ששטפתי את עצמי מתחת לפסל הסביבתי שהיא כינתה מקלחת, ביקשתי ממנה שתיתן לי את זה בכתב. לך תסביר לממש־כמו־אשתך־אפילו־שאף־פעם־לא־באמת־התחתנתם שלך שגם אם זה נראה כמו אישה שמשתינה עליך ומריח כמו אישה שמשתינה עליך, זה לא עלה לך שקל. 

כשסרטנים שלוקים מביטים במראה, הם אומרים לעצמם "שיו, אני נראה כמו ספנסר". ובאמת, אחרי יום בים בלי קרם הגנה, אם אדום היה כסף, הייתי מיליונר. אם אדום היה שדיים, הייתי פמלה אנדרסון. אם אדום היה צבע - טוב, הבנתם את הרעיון, לא? בכל מקרה, ירדתי אל הבר של המלון, אם אפשר לקרוא ככה לאכסניית נוער שמשכנת בלש פרטי עם טינאייג'רים מכל העולם בחדר שהדבר הכי נקי בו זה הראסטות. כיוון שלא ארזתי כרטיס אשראי לנסיעה הזאת, לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו את הטקילה הזולה ביותר בתפריט, אז לא היתה לי שום סיבה להתפשר. הזמנתי ג'נטלמן ג'ק וחיכיתי לנס.

פתאום נכנסה מישהי שנראתה כאילו עשו עליה פוטושופ ברוורס, אבל בכל זאת היתה מאוד מוכרת. כשהיא התיישבה לידי הבנתי שזאת האישה שהשתינה עלי בחוף הים. היא אמרה לברמן שהיא משלמת. אם זה נס, אני מקווה שהוא בא עם עיוורון זמני. תהיתי כמה באמת יעלה לי הדרינק הזה, ומיד הזמנתי עוד אחד, כפול. אומרים שאין בחורות מכוערות, יש רק מעט מדי אלכוהול - ובכמויות שאני שותה, העולם הוא תחרות מלכות יופי - אלא שהגברת פוטושופ ברוורס היתה במקרה הטוב השופט. 

שבע כוסות מאוחר יותר היא עדיין נראתה רע. מצד שני, גם אני כבר לא נראיתי משהו. אז היא הציעה שנקפוץ אליה הביתה כדי שנוכל לדבר בשקט, ואני בתגובה הקאתי לה על הנעליים. כשהיא שאלה אם אני באמת ספנסר, הבלש הפרטי המפורסם, תהיתי אם היא אחת מהגרופיות האלה שמחפשות סקס עם בלשים פרטיים, אבל אז נזכרתי שאין כאלה. כנראה שהיא לא רצתה אותי בשביל הגוף שלי, אלא בשביל הראש שלי. זה באמת היה יותר הגיוני, בהתחשב בעובדה שהפעילות הגופנית היחידה שאני עושה היא לפתוח פחיות בירה. הגוף שלי במצב כל כך גרוע, שהראש שלי יהיה במצב יותר טוב ממנו גם אם ינתקו אותו מהגוף שלי וישחקו איתו כדורגל במשך שעתיים. מה שלא כל כך סביר, כי כדורגל משחקים 90 דקות.

דירת חדר ישנה ברחוב בן יהודה. אין מזגן, אין חניה, קומה שלישית בלי מעלית. גברת פוטושופ ברוורס קיבלה הצעת רכישה של שלושה מיליון שקל, אבל היא

 מחכה. יש לה סבלנות. בסופו של דבר זאת הירושה היחידה שיש לה לתת לבת שלה, שכבר עברה את ה־40 ועדיין לא הסתדרה. לא הסתדרה = לא התחתנה. יש לה חבר, אבל הוא אידיוט. לא מבין שנשים מעל 40 רוצות להתחתן, אפילו אם הן אומרות שהן לא. אם היא נראית כמו אמא שלה, הוא כנראה באמת אידיוט. או עיוור. היא הציעה לי לראות תמונה. התכוננתי למשהו שיכה את הרשתית שלי בתדהמה. היא הוציאה לפטופ כדי להעלות את האלבום, אבל פתאום הבת שלה היתה על הקו בסקייפ. היא הציעה לי לדבר איתה לייב. לפני שהספקתי להתחמק היא פתחה שיחת וידאו, ובצד השני של המצלמה היתה הבת שלה, סוזן סילברמן. הממש־כמו־אשתי־אפילו־שאף־פעם־לא־באמת־התחתנו שלי. אופס.

אם תהיתם, הלקוחה שלי היתה סוזן סילברמן. היא קנתה לי את הכרטיס ושלחה אותי לישראל, כי נמאס לה להסביר לאמא שלה, גברת פוטושופ ברוורס, למה האידיוט לא מתחתן איתה. אני לא יודע מה היא רצתה - שאני אשכנע את אמא שלה או שאמא שלה תשכנע אותי - אבל אני לא טיפש. מישהי שמעלה אותך על מטוס ושולחת אותך למדינה מוקפת אויבים בלי כרטיס אשראי היא לא מישהי שמתחתנים איתה. בעיקר כשאתה יכול להסתכל על אמא שלה ולהבין איך בדיוק היא תיראה בעוד 20 שנה. אמא שלה, לעומת זאת, כבר לא תהיה פה בעוד 20 שנה. עם קצת עזרה, גם לא בעוד עשר.

אז עזבתי את סוזן והתחתנתי עם אמא שלה. כמה שנים של סבל, ואז אני הבעלים של דירת חדר ישנה ברחוב בן יהודה. אין מזגן, אין חניה, קומה שלישית בלי מעלית. כבר הציעו לנו שלושה וחצי מיליון, אבל יש לנו סבלנות.